פרשת בחוקותי לאור המהר"ל: החכמה היא מוצר אינדיבידואלי

בתורה נאמר (ויקרא כ"ו, ג'): "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם".  

רש"י מציין כי המילים "בחוקותיי תלכו" לא מתייחסות לקיום המצוות, שהרי מיד לאחר מכן אמר הכתוב "ואת מצוותיי תשמרו". מכאן שהמילים "בחוקותיי תלכו" מלמדות שמוטל עלינו להיות "עמלים בתורה". כלומר, רש"י מבאר כי המילה "בחוקותיי" מתייחסת לחוקי התורה, והמילה "תלכו" משמעה "עמל".  

מדוע מבטאת המילה "תלכו" עמל? האם הליכה היא סמל לעמל?  

עמל בתורה – הליכה מדרגה לדרגה

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר כי הליכה, בשפת התורה, אינה הנעת הרגליים בעלמא, אלא צעידה לקראת יעד מסוים. כך למשל כשנאמר (בראשית כ"ח, י'): "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" המשמעות היא, שהיו שתי תכליות ליעקב: האחת לצאת מבאר שבע כדי לברוח מעשיו, והשנייה "וילך חרנה" - להגיע ליעד של נשיאת אישה בחרן.  

בהתאם לכך, מי שעמל בתורה חותר ליעד של הבנת הדברים לעומקם, ועמלו מוליך אותו להגיע מיעד ליעד. הליכה משמעה מעבר ממקום למקום ו"כן יהיה עמל התורה להעמיק בה תמיד יותר ממה שהעמיק בה קודם, וזה נקרא הליכה בתורה".  

עמל נחוץ בכל דבר כדי להגיע להישג 

ברם, שהדברים עדיין טעונים ביאור. מדוע התייחדה מידת העמל לתורה דווקא? לכאורה, הערך המוסף הנרכש ע"י עמל אינו מאפיין רק תורה אלא מצוי ביחס לכל מידה טובה. העמל מעלֶה את העמֵל מדרגה לדרגה בכל אשר יעשה. במסכת אבות (פרק ה' משנה כ"ג) שנינו "לפום צערא אגרא" (לפי הצער - השכר). כלומר, ערך המעשה אינו נמדד במבחן התוצאה אלא במבחן ההשתדלות והמאמץ, והדברים נאמרו לא רק לגבי תורה אלא גם לגבי עשיית כל המצוות. כמו כן מצינו באבות דרבי נתן פרק ג' " טוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה שלא בצער".  

אין זאת אלא שלעמל בתורה יש ערך מוסף שאינו קיים במצוות אחרות.  

אכן, הרב הוטנר, בספרו "פחד יצחק", על שבועות מאמר י"ז, מבאר את דברי המהר"ל ועומד באופן מרהיב על משמעותו הייחודית של עמל בתורה. נעמוד להלן על דרך הילוכו באופן סדור.  

לימוד תורה - הוא לימוד גמרא

הרמב"ם כתב בהלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה י"א כי חייב אדם לחלק את זמן למידתו לשלושה חלקים: "שליש בתורה שבכתב, שליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במידות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא". ובהלכה י"ב הוסיף הרמב"ם: "במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם. אבל, כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה... ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד, לפי רוחב לבו ויישוב דעתו".  

כלומר, הרמב"ם פוסק כי בתחילת דרכו על אדם ללמוד תורה שבכתב ומשניות ורק שליש מזמנו יוקדש ללימוד גמרא. אבל בהמשך דרכו, יפנה כל ימיו ללמוד גמרא בלבד.  

מפסיקה זו של הרמב"ם מסיק הרב הוטנר כי "עצמיותה של תורה הוא רק לימוד הגמרא, וכל מהלכי הלימוד האחרים הם רק כמו הדרך המובילה אל המטרה".  

לימוד תורה "רגיל" כמכשיר מצווה

אנו מכירים את ההבחנה בין "מעשה מצווה" לבין "הכשר מצווה", כלומר מעשה המכשיר את הקרקע ומכין את התנאים הנצרכים לקיום המצווה. שתי הקטגוריות הללו נפרדות זו מזו. דבר שהוא הכשר מצווה אינו המצווה בעצמה.  

כך למשל ישיבה בסוכה היא מעשה המצווה. בניית הסוכה היא הכשר מצווה.  

הנחת תפילין היא מעשה המצווה. כתיבת התפילין היא הכשר מצווה.  

הרב הוטנר מחדש כי מדברי הרמב"ם הללו עולה שגם בתוך מצוות לימוד התורה עצמה יש הבחנה בין לימוד של תורה שבכתב ומשניות, שהוא בבחינת "מכשיר מצווה", לבין לימוד גמרא, שהוא בגדר "עצמיותם של דברים".  

"וזהו חידוש נפלא, שבעצם עצמיותו של תלמוד תורה אין אנו דנים על כל חלקיו במידה שווה, אלא בערכה של תורה, כל המהלכים מלבד תלמוד הגמרא, כמכשיר מצווה הם נידונים". 

כללי הלימוד הנלמדים מסיני חלים רק על לימוד בעיון

הרב הוטנר מוכיח דברים מחודשים אלו גם מעיון בגמרא במסכת ברכות דף כ"ב עמוד א'.  

חז"ל עומדים שם על סמיכות הפסוקים (דברים ד' ט'-י') "והודעתם לבניך ולבני בניך... יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". סמיכות פסוקים אלו מלמדת על השוואה בין קבלת התורה מה' בסיני לבין לימוד התורה במשך כל הדורות. מהשוואה זו למדו חז"ל, כי כשם שבעת מעמד הר סיני ניתנה התורה "באימה וביראה, ברתת ובזיע", כך גם לימוד התורה בימינו צריך להיעשות באימה וביראה ברתת ובזיע. לדברים אלו יש נפקות מעשית כדלהלן:  

חז"ל אמרו כי בעל קרי (כלומר אדם שיצאה ממנו שכבת זרע) אסור ללמוד תורה, שכן הוא לא נמצא במצב של רצינות וכובד ראש אלא במצב של "קלות ראש וזחות הדעת" (רש"י). כלומר, קרי אינו קורה לאדם שנמצא במתח של עשייה ודרוך לקראת הישג משמעותי בחייו. במצב נפשי של קרי אין קיום למצוות לימוד תורה, שהרי זו צריכה להילמד כבשעת נתינתה בסיני "באימה וביראה, ברתת ובזיע".  

רבי יוסי חולק ומסייג את הדברים. לשיטת רבי יוסי מותר לבעל קרי לעסוק ב"רגיליות". כלומר, מותר לו ללמוד "משניות השגורות בפיו, שהוא מוציאן מפיו במרוצה ואין צריך להאריך בהן" (רש"י). מה שנאסר על בעל קרי הוא רק לימוד גמרא.  

מהי ההבחנה בין לימוד תורה של "רגילות" לבין לימוד גמרא?  

מבאר הרב הוטנר, כי "רגילות" אדם לומד בלא צורך בעמל תורה. החובה ללמוד "באימה וביראה ברתת ובזיע" נאמרה רק לגבי לימוד בעיון, שכרוך בעמל. נמצא כי הלימוד ממעמד הר סיני מתייחס רק ללימוד של גמרא הבא מתוך עמל, ורק לגביו דרשו חז"ל את הפסוק היוצר חיוב של "לימודה כנתינתה".‏  

שני סוגי לימוד תורה

מסוגיה זו עולה אפוא כי יש הבחנה בין שני סוגי לימוד תורה: לימוד גמרא הוא מצוות לימוד תורה וכל שאר הדברים הנלמדים (תורה, משנה וכיו"ב) אינם אלא "הכשר מצווה" ואמצעי להגיע ללימוד גמרא בעיון. דיני לימוד תורה הנלמדים ממעמד מתן תורה בהר סיני, כגון הצורך ללמוד באימה וביראה שמחמתן אסור לבעל קרי ללמוד תורה, נאמרו רק לגבי לימוד בעמל בתורה, ומקומו המובהק של עמל זה הוא בלימוד הגמרא דווקא.  

מה עושה העיון ללימוד?  

מדוע אומרים אנו כי תכלית לימוד התורה היא גמרא הנלמדת בעיון ובעמל, עד כדי כך שהדינים שנקבעו לגבי לימוד תורה (כגון איסור לימוד ע"י בעל קרי) אינם חלים על מי שאינו לומד בעיון? נראה כי העיון משפיע על מהותו של הלימוד ומציב אותו בדרגה אחרת. ברם, שיש להבין במה משתנה מהות הלימוד כשהוא בעיון ובעמל?  

ולמה לא מצינו בשאר המצוות, שחסרון בעמל יפעל גם בהם שינוי מהות?‏ 

חכמה היא מוצר ייחודי ואינדיבידואלי

הרב הוטנר ממשיך להתוות את קו המחשבה שלו בהסבר דברי המהר"ל בעניין זה כדלהלן: 

ההלכה היא כי המוכר תרופה לחולה ודורש מחיר מופקע, אין הקונה חייב לשלם לו אלא את שווי השוק. הסכמה לשלם מעבר למחיר השוק נובעת ממצוקה וממילא אין לה תוקף. לעומת זאת, אם רופא נוקב במחיר מופקע כשכר לעבודתו, החולה חייב לשלם לו את המחיר המוסכם. הטעם להבחנה זו מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן של"ו סעיף ג', מפני "שהרופא מכר לו את חכמתו, ואין לה דמים". כלומר, לחכמה אין מחיר שוק. ממילא, הקונה את חכמת הרופא אינו יכול לשלם מחיר אחר מזה שהוסכם לו בטענה כי המחיר מופקע ביחס למחיר השוק של החכמה.  

מדוע אין לחכמה מחיר שוק?  

התשובה היא: כי מחיר שוק יש לדבר שיש לו שוק, כלומר לדבר אחיד שנמכר בעוד דוכנים.  

אבל, חכמה היא דבר שבו האדם מבטא את ייחודיותו. החכמה אינה "מוצר" אחיד. אין לה מחיר שוק, כי את החכמה של פלוני לא יכול למכור שום אדם אחר.  

בדומה לכך "אין אונאה לקרקעות" (כתובות צ"ט עמ' ב') כלומר אין איסור להפקיע מחיר ביחס לקרקע, שכן אין לה מחיר שוק, שהרי מחירה של קרקע נקבע כתוצאה מן המיקום שלה, ואין שתי קרקעות במיקום זהה ולכל קרקע יש את מיקומה הייחודי.  

ייחודיות האדם מצויה בכוח החידוש שלו

תכונת הייחודיות של האדם נובעת מיכולתו לחדש "מפני שיש בכל שכל ושכל דבר מחודש שאין בשכל חברו". כוח החידוש והמקוריות הוא המאפיין של החכמה האנושית. הרב הוטנר מבהיר כי "מהותו של כל שכל ושכל הוא במציאות החידוש הנמצא בו". לכן אמרו חז"ל (חגיגה דף ג' עמ' א') "אין בית המדרש בלא חידוש". כלומר, בית המדרש הוא מקום פעולתו של השכל, ופעולתו של השכל היא בהתאם למהותו ועיקר פעולתו של השכל הוא ה"חידוש". "אין השכל מוצא את עצמו במילוי ענינו, אלא בשעת יצירה. עיקרו של כח השכל, כח הולדה הוא, וזה הוא מהלך יגיעת השכל". 

העיון המעמיק מגלה פנים חדשות בסוגיה הנלמדת

איך אדם מחדש? ע"י עיון מעמיק. העיון המעמיק מגלה פנים חדשות של הנושא הנלמד.  

"כשהשכל עסוק בעיונו, זו רדיפה אחר התחדשות הפנים של הדבר הנידון. לפני העיון היה הנידון נראה בפנים אחרים, מאשר לאחר העיון. חידוש פנים זה, הוא ההולדה אשר בכוח השכל. וחידוש פנים של הנידון הבא על ידי השתקעות השכל בנידון הוא הוא עמל השכל. כשאתה אומר 'שכל בלי כוח עמל', הרי זה כאילו היית אומר 'אבהות בלי כוח הולדה'. עמל בתורה, פירושו, 'השתקעות השכל בתורה, הבאה לשם חידוש פניו של ענין מענייני התורה'".  

בלימוד בעיון יש ביטוי לייחודיות האדם 

בהתאם לאמור מובן כי יש להבחין בין מעשים של אדם לבין כוח העיון השכלי שבו.  

במעשי האדם - יש "מחיר שוק" כי יש תוצרים זהים לאנשים רבים. לעומת זאת, במישור העיוני אין "מחיר שוק" כי אין אחידות. "דעותיהם שונות כשם שפרצופיהם שונים" (ברכות נ"ח, עמ' א'). נמצא כי הלימוד שאינו בעיון, כמוהו כחלק המעשי בתורה, שבו לא מתבטאת ייחודיותו של האדם. רק בלימוד בעיון יש ביטוי לייחודיות האדם כמי שמסוגל לחדש ולבטא את כוח שכלו. הלימוד בעיון הוא אפוא העיקר ואילו שאר סוגי הלימוד נמוכים יותר, מעין מצווה והכשר מצווה.  

לימוד בעמל הוא מה שאנחנו קוראים לימוד גמרא, ולימוד בלא עמל שכלי נקרא "רגילות". זהו ההסבר לשיטת הרמב"ם כי לימוד הגמרא הוא עיקר לימוד התורה ובו יש להתמקד לאחר שאדם הגיע ליכולת הפשטה, עיון, דרוש וחידוש.  

הלימוד בעיון ובעמל מעצים ומשנה את מהות הלימוד 

עמל התורה אינו חיפוש ויגיעה. בחיפוש או ביגיעה, אין הבדל בין תורה לבין שאר המצוות. מי שיגע למצוא מקור בלימודו, אינו שונה ממי שיגע למצוא לולב. עמל התורה הוא בעיון, ביגיעת המחשבה, להעמיק, להבין - לחדש!  

לכל אדם יש את דרך העיון הייחודית שלו ואת החידוש שמסוגל רק הוא לחדש בתורה, בבחינת "ותן חלקנו בתורתך" - תן לכל אחד ואחד את חלקו הייחודי בתורה. רק בלימוד בעיון נוצרת יצירה חדשה וייחודית שלא הייתה קיימת קודם לכן. בלימוד זה, העמל הוא תנאי ליצירה.  

במצוות מעשיות העמל מגדיל את השכר אבל הלולב הוא אותו לולב. לעומת זאת בלימוד עיוני העמל נחוץ כדי ליצור את התורה הייחודית של אותו אדם.  

הליכה ומעבר ממקום אחד למשנהו כפעולה המסמלת לימוד בעיון

לאור מהלך דברים מרהיב זה מתבהרים דברי המהר"ל כי יגיעה בתורה כמוה כהליכה.  

הליכה בדרך מעבירה את האדם ממקום למקום. כך גם העמל בתורה מוביל את האדם מדרגה לדרגה. תכונה זו היא ייחודית ללימוד תורה, שהרי רק בתורה, יוצר העמל שינוי מהות, המעביר את הלומד מעיסוק בהכשר מצווה לעיסוק במצווה עצמה, ויוצא מבחינת "רגילות" ונכנס לבחינת גמרא. "בשאר המידות הטובות העמל הוא שבח גדול ורוממות עליונה, מכל מקום שינוי מהות על ידי העמל אין כאן. מפני כך ייחד רש"י את ה'בחוקותי תלכו' לעמל בתורה דווקא".‏ 

לסיכום נמצאנו למדים כי,  

יש שני סוגי לימוד תורה: לימוד הנקרא "רגילות" ולימוד הכרוך בעמל חשיבתי מעמיק.  

העמל יוצר שינוי מהות, המעביר את הלומד מעיסוק בהכשר מצווה לעיסוק במצווה עצמה. 

עמל בתורה, פירושו "השתקעות השכל בתורה, הבאה לשם חידוש פניו של ענין מענייני התורה". 

עמל התורה הוא בעיון, ביגיעת המחשבה, להעמיק, להבין - לחדש! 

בלימוד בעיון נוצרת יצירה חדשה וייחודית שלא הייתה קיימת קודם לכן. העמל הוא תנאי ליצירה זו ומבטא את ייחודיותו של האדם הלמד. בבחינת "ותן חלקנו בתורתך" - תן לכל אחד ואחד את חלקו הייחודי בתורה. בלימוד בעיון נוצרת יצירה חדשה וייחודית שלא הייתה קיימת קודם לכן.  

"אם בחוקותי תלכו" משמעו "שתהיו עמלים בתורה". לא רק לומדים - אלא עמלים! 

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט