באים לדין תורה נגד הקב"ה, ורגע לאחר מכן ממשיכים להאמין ש"הוא רחום יכפר עוון"

מספרים, שבתום יום עבודה אחד במחנה המוות אושוויץ, ניגש יהודי בשם מוישל'ה לרב וביקש שיערוך עבורו "דין תורה".

"צריך שלשה רבנים בשביל דין תורה", אמר הרב.

"נו", ענה מוישל'ה, "באושוויץ לצערנו לא חסרים רבנים...".

התקבצו הרבנים להרכב דיינים, מסביב עמדו יהודים רבים, ומוישל'ה נשאל: "בבקשה, נגד מי יש לך דין תורה?".

"נגד הקדוש ברוך הוא!", השיב מוישל'ה בלי להתבלבל.

איש לא הבין אם דעתו של מוישל'ה נטרפה עליו, או שיש ממש בדבריו. לדון את הקב"ה בדין תורה?!

ומוישל'ה נימק: "ראו, הריני יהודי ירא שמים, מקפיד ומדקדק במצווה קלה כבחמורה, וכזה הייתי מעודי. גם בהיותי בלודז', עם אשתי ועשרת ילדי, קיימתי בדביקות את כל מה שהקב"ה ציוונו בתורתו הקדושה. ופתאום, ללא הודעה מוקדמת ובלי שום סיבה, שלח הקב"ה את הגרמנים ימ"ש לביתי, והם לקחו את אשתי ואת ילדי... כעת נותרתי לבדי כאן אתכם במחנה, עובד עבודת פרך, מתענה בכל מיני עינוים ומתייסר בכל מיני ייסורים.

"אם כן", סיכם מוישל'ה את טענתו, "אני תובע את ריבונו של עולם לדין תורה, מדוע הוא עולל לי כך? הרי אני בנו והוא אבי!".

כל הנוכחים היו המומים. היתכן שככה שמעה אזנם?

גם הדיינים הופתעו, אך הם מיהרו להתעשת. הרי הם בדין תורה!

"האם יש מישהו בקהל שמוכן להיות הסנגור של ריבונו של עולם?", נשמעה השאלה ממושב הדיינים.

מסתבר שבאושוויץ לא היו לריבונו של עולם הרבה סניגורים... כנראה, שמה שמוישל'ה העז לומר, רבים שמרו בתוך הבטן... התוצאה, שאיש לא התנדב לסנגר על ריבונו.

הרבנים יצאו לדון בעניין בכובד ראש, ושבו כעבור מחצית השעה.

"ובכן", פסקו הדיינים את פסקם, "דנו ושקלנו בטענותיך והגענו למסקנה ברורה: אתה צודק! יצאת זכאי בדינך וריבונך חייב".

"נו", שאל מוישל'ה, "ומה עושים עכשיו?".

השיבו הדיינים: "עכשיו כבר מאוחר, צריך להתפלל מנחה!"...

שמעתי שסיפור דומה אירע עם הסופר אלי ויזל, שהיה ניצול שואה, שפעם התבקש להיות עד בדין תורה שנערך נגד הקב"ה באחד המחנות בשואה. בשל היותו היסטוריון, התבקש ויזל לשתף אירועים מן ההיסטוריה כדי להשוותם למאורעות השואה.

הדין נמשך כמה ימים ובמהלכם נפסק, שעל פי דין תורה הקב"ה מוכרח להפסיק עם הסבל המתמשך של בניו בשואה האיומה.

ויזל זועזע מעצם הרעיון, שיהודים דנו את אלוקיהם על פי התורה שהוא מסרה להם... אך מה שקרה לאחר מכן הדהים אותו יותר.

שעת צאת הכוכבים הגיעה. החזן ניגש אל התיבה, אמר "והוא רחום יכפר עוון", יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ותפילת ערבית.

אמר ויזל: "איפה יש עוד עם כזה? באים לדין תורה נגד הקב"ה, ורגע לאחר מכן ממשיכים להאמין ש"הוא רחום יכפר עוון", ו"יתגדל ויתקדש" שמו הגדול בכל מאורעותיו עמהם...".

* * *

לדעתי, שירת "אני מאמין" המשולהבת בהר מירון, במתחם ההדלקה של חסידות "תולדות אהרון", עמדה להביא את הגאולה, והאסון הנורא, שאירע באותה שעה, היה ניסיון נואש של השטן לעכב זאת.

נראה כי ניסיונו נשא פרי, אך את ה"אני מאמין" עלינו להמשיך לשיר! 

לא הכל נוכל להבין! מאוד עמקו מחשבות הבורא, ו"אין בידינו - לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים" (אבות ד', ט"ו). אלא שבשל היותנו קרוצים מחומר, יתכן שלעיתים תתעוררנה בקרבנו שאלות על ההשגחה העליונה. זה לגיטימי, אלא שיש לנהוג בזהירות ותבונה.

אל תיבהלו משאלות, זה לא הופך אתכם ללא מאמינים. שלא תעזו לחשוב לערוך דין תורה עם הקב"ה, אך כן תחפשו אחר האדם הנכון שידע להשקיט את רוחכם הסוערת ולהשיב נכונה על שאלותיכם.

ותנו אל לבכם: א) להפנים שהבעיה נובעת מחוסר בהבנתנו, ולא חלילה בהנהגת ה'. ב) לשאול את שאלותיכם בכבוד ולא בדרך התרסה.

והכי חשוב, שנזכור שה' אוהב אותנו יותר משאנו אוהבים את עצמנו, וכל רצונו רק להיטיב עימנו, ואף סבלנו מדוקדק בתכלית הדקדוק.

וכמובן להתפלל שנזכה להנהגת ה' ברחמים, בטוב גלוי ובדרכי נועם.