"הסודני סגר את הדלת מאחוריי, ופחד גדול נפל עלי"

במשך כאלפיים שנה התגוררה קהילת "ביתא ישראל" במדינת אתיופיה, כקהילה מבודדת ועצמאית. אנשיה שמרו בעוז רוח על זהותם היהודית, ובליבם שכנה כמיהה עצומה לארץ הקודש.

"אתיופיה היא מדינה ענקית", מציין שי יאסו, הנמנה על בני העדה. "יש בה שטחים עצומים ויותר ממאה מיליון תושבים. מתוכם היו כמה אלפי יהודים בקהילות קטנות ושמורות שהתרכזו בעיקר בחלק הצפוני של אתיופיה במחוז תִיגְרַאי, ובכלל זה אזור וֹולְקַיְת שבדרום מערב תיגראי ובמחוז אמהרה (גונדר)".

במרכז קליטה עתלית. בבית ספר בית יוסף. שי יאסו הוא השלישי משמאל - מהילדים העומדים

מהן זיכרונותיך מימי ילדותך בכפר כילד קטן בן חמש - שש?

"קודם כל, ילד בן שש לא היה נחשב אצלנו ילד קטן. כבר הייתי גבר שסומכים עליו. היה לי תפקיד אחראי: לרעות את הצאן של המשפחה. מדי יום הייתי יוצא בבוקר וחוזר בערב, כאשר האחריות על הכבשים היקרות מוטלת על שכמי הרך. שלא יאבדו כבשים, שלא ייטרפו העיזים ושרכושנו לא יינזק. אגב, בגיל 13 נער ב'ביתא ישראל' כבר היה נושא אישה... אומנם זה נבע מחשש שמא השכנים הגויים יתנו עיניהם בבנות, ולכן השיאו את הילדים מהר, אבל זו גם הייתה גישה אחרת לגידול הילדים.

"יש לי זיכרונות רבים מאותם ימים מתוקים. אומנם כבר עברו יותר מארבעים שנה, אבל עד היום אני זוכר את ימי ששי ושבת בעיר הולדתי כחוויה מיוחדת: מיום חמישי כולם היו נחפזים ומתארגנים לשבת. עד חצות יום ששי הכול היה מוכן. אף אחד לא עבד ולא התעסק, הכפר היה מושבת. כולנו לבשנו בגדים לבנים והמבוגרים שביננו הלכו אל בית הכנסת. גם את חג הסוכות אני זוכר במעומעם: כולם הלכו אל בית הכנסת ושם הייתה סוכה גדולה. הקייס היה עושה קידוש על לחם וכולם ענו על הברכה שלו, ואז ישבו ואכלו יחד את הלחם. זה היה לחם מושקע ומשובח שהנשים היו מכינות. אחר כך ברכו, וכל אחד ירד עם בני משפחתו בחזרה לבית ושם היו ממשיכים לאכול ולשמוח".

יהדות בלב אתיופיה

האם קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ניהלה חיים יהודיים מלאים?

"אכן, היו לנו מנהיגים רוחניים – שנקראו קייסים, כהנים, והם הנהיגו את כל החיים הדתיים. סבא שלי, קייס יצחק יאסו היה אחד המנהיגים הגדולים של מחוז תגראיי וולקייט. הוא עבר ממקום למקום ולימד את היהודים תורה וכיצד לנהוג, השכין שלום בעת הצורך ונטע תקווה לעליה לארץ ישראל. לרוב, ובמידה והבן עומד במבחני ההסמכה, הכהונה עברה בירושה מאב לבן, אך סבי התמנה לקייס למרות שאביו - דבתרא (חכם) יאסו לא היה קייס, היות והוא היה עילוי בתורה. הוא ידע לקרוא וללמוד אותה, וגם לימד אותה לאחרים. הקייסים היו בקיאים בהלכה, כפי מה שהיה ידוע לנו בימים ההם. לקייסים היו גם ספרי תורה כתובים - "האורית", (כמו אורייתא) שהנחו אותם ואת כל בני העדה, כיצד לפעול".

הקייס סבא יצחק

מה היה הידע התורני שעמד לפני יהודי ביתא ישראל? האם ספרי ההלכה של הראשונים והאחרונים הגיעו עד לאתיופיה?

"לצערנו לא. קהילת ביתא ישראל הייתה מנותקת לאורך כאלפיים שנה מכל תפוצות ישראל. אחת התיאוריות העיקריות גורסת שיהודי אתיופיה הגיעו לארצם 130 שנה לפני החורבן. בזמן שמלכות יהודה נלחמה במלכות ישראל, הם העדיפו לברוח מהמלחמה, והרחיקו נדוד עד לאתיופיה. הם גם חשבו שלא נותרו עוד יהודים בעולם מלבדם, ולא ניסו ליצור קשר. כך ארע, שבידם הייתה רק תורה שבכתב, ובה הם דבקו בכל כוחם. כל תפילה וכל שיחה יומיומית היו מתובלות בעשרת הדברות, והיהודים התחתנו רק בינם לבין עצמם, בתוספת סייגים רבים ליתר זהירות. הם חשו חובה להמשיך את קיום העם היהודי. אולם התורה שבעל פה לא הגיעה עד אליהם, מלבד ספרים בודדים, ועל כן הם ניהלו אורח חיים ייחודי כמו בימי המקדש: הם הקפידו על טומאה וטהרה, הביאו מעשרות מהיבול ל'כהנים' – הקייסים, ואפילו הקריבו קורבן פסח כפי שכתוב בתורה".

הם לא באמת יכלו להקריב את הפסח כשאין בית המקדש באתיופיה...

"נכון, זה היה יותר זכר לקורבן פסח, אם כי הם כלל לא ידעו שבית המקדש נחרב. כילדים היינו בטוחים שבירושלים ניצב בית המקדש על תילו ובקרוב נזכה לעלות ולעבוד בבית המקדש. אלו היו הסיפורים עליהם גדלנו. בכלל, כל השיחות של ההורים היו שזורות עם המילה 'ירוסלם' – ירושלים שלנו. 'עוד מעט עולים לירוסלם', שמענו לעתים קרובות. 'מחר עולים לירוסלם', וכאשר הגיע יום המחר ולא עלינו? האכזבה לא כיבתה את הלהט: 'היום לא זכינו – אבל מחר נעלה לירוסלם'. תמיד ידענו שאנו זמניים כאן בגלות. הכמיהה לעלות לארץ הקודש הייתה מוחשית מיום ליום.

"אם ההורים שלי הלכו לקנות סוכריות, הם היו מביאים לי לאכול ואומרים: 'זה כלום לעומת המתיקות של ירוסלם'. כשהייתי מסתובב בשדה עם הכבשים הייתי מדמיין איך תיראה העיר ירושלים כשנגיע אליה, בטח היא כולה מזהב ואבנים טובות... אם ילד היה עושה טעות היו מוכיחים אותו ואומרים 'כך לא תוכל להגיע לירוסלם', והוא היה מרגיש כזו צמרמורת, שלא היה צריך אף עונש נוסף. כשהיינו רואים חסידות שעפות בשמים, היינו קוראים לעברה: 'חסידה, חסידה, האם הבאת לנו בשורות מירוסלם?' הכול היה אפוף בניחוח ירושלים".

האם סבלתם מאנטישמיות באתיופיה, שכל כך ציפיתם לעלות לארץ?

"דווקא לא סבלנו כלל" מפתיע יאסו ומסביר: "היו אזורים בהם הייתה שכנות טובה עם הגויים. במחוז בו גרנו היה כבוד הדדי בין העמים, והגויים תמיד אמרו שהברכה שיש להם בשטח היא בזכות תפילותיהם של היהודים. ובאמת, לאחר שעזבנו את אתיופיה, המצב הכלכלי הידרדר בה מאד. הכול נהרס. והאתיופים ידעו זאת מההתחלה וטענו: 'אחרי שתלכו לא תהיה לנו ברכה' ולא הסכימו שנעזוב אותם.

"באתיופיה לא חסר לנו מאומה. היינו משפחה מבוססת, אפשר לומר עשירה ממש, וניהלנו את משק הבית ברווחה ובנוחות. הייתה לנו קרקע משלנו, ושפע כבשים, עיזים ופרות מניבות. וכאמור, חיינו ביחסי שכנות טובה עם הגויים. לא רק מבחינה חומרית היה לנו טוב, גם מבחינה נפשית וחברתית היינו מסודרים: סבי מצד אמי, קסהון אלמיו, היה מרכז המשפחה וכולם היו סביבו. הוא היה איש אציל נפש ועוצמתי. הוא היה משמעותי מאד בחיינו והמשפחה התנהלה על אדני מנוחות. ולמרות זאת, הכמיהה לירושלים הייתה ספוגה באוויר הבית. ידענו שבירושלים נמצא הבית האמתי שלנו. וזה לא הגיע מחסר או קושי, אלא רק מרצון רוחני פנימי לזכות לקדושתה של ארץ הקודש והמקדש".

הרב מרדכי אליהו והקייסים, ביניהם הקייס יצחק ז''ל

עולים לירוסלם

בשנת 1980, לאחר שנות געגועים, ירוסלם נראתה קרובה מתמיד, ובני הקהילה החליטו לעלות ארצה. מה הניע אתכם לקום ולממש סוף סוף את החלום?

"סבא קסהון אלמיו וביחד איתו הקייס אברהם תיזזו, ואספה אלעזר שהיו אנשי האשכולות, כנסו את בני הקהילה ואמרו להם כי זהו הזמן לקום ולעלות ארצה. מעט לפני כן, עלה גם סבי מצד אבא, הקייס יצחק, לארץ ישראל. והיו כמה סיבות שחברו לכך: שמענו שיהודים יוצאים דרך סודן ומצליחים להגיע לארץ בלי להיתפס, וזה נתן לנו תקווה גדולה. שיקול נוסף היה המצב המדיני שהתערער. באותו זמן פרצה מלחמה בין הקיסר היילה מריה לבין המורדים, והיהודים עמדו בתווך ולא רצו לנקוט עמדה עם אף צד. מרידות כאלו לא היו אירוע יוצא דופן באתיופיה רווית המאבקים, אך מסתבר שגם אי היציבות השלטונית הצטרפה לשיקולי העזיבה. המרידות הפנימיות באתיופיה זרזו את המהלכים בדרך להחלטה המשמחת. זו לא הייתה הפתעה לאף אחד מאיתנו, כי תמיד ידענו שביום מן הימים נקום ונעלה ציון והתפללנו לזכות לרגע הגדול".

האם השלטונות באתיופיה נתנו לכם אישורי יציאה?

"כן. סבי היה איש אמיץ. הוא פנה לקצין המורדים האחראי על המחוז שלנו בשם 'אווטהיי', ואמר לו שאנו יהודים וצריכים לחזור לביתנו. לאחר שיחות והמתנות של חודשים רבים, קיבלנו את האישור לצאת. האישור ניתן ביום חמישי ויצאנו ביום ראשון למסע. לקחנו דברים בסיסיים ואת השאר השארנו לשכנים הנוצרים ולחיילים המורדים שהיו במקום ואפשרו את יציאתנו. אווטהיי ביקש מסבא: 'כשתגיעו לירושלים תתפללו עלינו'".

בהתרגשות ובשמחה יצאו בני קהילת "ביתא ישראל" שבמחוז תיגראיי לדרך. כיצד התנהל המסע?

"יצאנו בלילה משפחות משפחות. היינו אז משפחה עם שבעה ילדים, בלי עין הרע. אני זוכר את אימא שלי הולכת בחושך עם הקטנים על ידיה ועל גבה, אבא מופקד על הצרורות, ואנו, הילדים ה'גדולים' צועדים וצועדים לצידם ללא לאות. סבא, קסהון אלמיו הנהיג את הקבוצה הגדולה ביחד עם הקייס אברהם תיזזו ואספה אלעזר. לא יכולנו לצעוד ביום מפני השמש המדברית החזקה וגם מפני הפחד מהשלטונות שעדיין נלחמו במורדים. הדרך הייתה ארוכה ומפרכת. רק התקווה והחלום להגיע עוד מעט לירוסלם, נתנו לנו כוח לשרוד.

"בחלקה הראשון של הדרך ליוו אותנו החיילים, ולאחר מכן שכרנו מורי דרך. זו הייתה דרך ארוכה מאד, ובמהלכה נאלצנו להחליף מורי דרך שונים. כל מורה דרך היה מלווה את ההולכים בקטע דרך שהיה מוכר לו, וכשהיינו מגיעים ליעד של המורה היינו עוצרים ומחפשים מורה דרך נוסף שיודע את המשך הדרך.

"במשך כחודשיים נשרכנו בדרכים לעבר הגבול עם סודן. הלכנו רק בלילות, כדי שלא יגלו אותנו וגם מפאת החום המדברי, בשטחי מדבר פראיים וחסרי תנאים. התקדמנו ממקום למקום, כאשר האוכל והמים שלקחנו צידה הולכים ואוזלים, ובתחנה הבאה אנו מצטיידים במזון נוסף שמספיק גם הוא לזמן קצר מדי.. היו גם חיות רעות שסבבו במדבריות, לפעמים המים אזלו מוקדם מהצפוי, לעתים שודדי דרכים ארבו לנו ושדדו את כספנו. אחד ממורי הדרך ששכרנו היה לא ישר, והוביל אותנו הישר לידיהם של השודדים במקום לשמור עלינו ולהרחיק אותנו מתחום פגיעתם הרעה. היו הרבה אסונות ומקרים קשים, ובני הקבוצה ידעו רגעים רבים של פחד ואימה ורק בהשגחה פרטית ניצלנו. רק אנחנו הילדים לא דאגנו מכלום. היינו מאושרים לצעוד לירוסלם, ורצנו לפני כל המבוגרים בהתלהבות, לבדוק שהדרך פתוחה לפנינו. אפילו לא הבנו אילו סכנות מרחפות מסביבנו, רק רצינו להגיע כבר לירושלים. בחסדי ה', בקבוצה שלנו, ראינו ניסים גדולים, וכל בני משפחתנו עברו בשלום את המסע".

לאחר כחודשיים מפרכים הגיעו בני יאסו אל סודן. שם הייתה אמורה להיות נקודת המפגש עם סוכני המוסד הישראלים שיעלו אותם על מטוס למדינה ניטרלית ומשם להמשיך לישראל. אך לא זה מה שקרה במציאות.

יאסו (ראשון משמאל) בן 9, בארץ ישראל

להיכן הגעתם בסודן?

"בגלל המלחמה באתיופיה ברחו לסודן עוד אלפי גויים, ובמקום הוקמו מחנות פליטים ענקיים עבור כל הבורחים. הצלב האדום כבר נכח במחנות, והציע עזרה לפליטים. גם אנו הגענו אל אחד ממחנות הפליטים בשם 'טוואה'. כשראינו כי רוב השוהים במחנה הם גויים, הבנו כי תהיה זו סכנה ממשית לחיינו אם נבלוט ביניהם כיהודים. לא הזדהינו ביהדותנו, והצגנו עצמנו כפליטים גויים שנמלטו מאימת הקיסר או המורדים. רק אנחנו היהודים זיהינו אחד את השני. וכך, במסווה ובפחד שהינו במחנה שלוש שנים תמימות".

כיצד הצלחתם להסתיר את יהדותכם במשך זמן ארוך כל כך?

"זו באמת הייתה משימה קשה, אך הסכנה הייתה גדולה ממנה. לדוג' באחת השבתות אחותי אספצ' (מירב) והילדים היינו לבד בבית, ושכנה לא יהודייה ביקשה מאיתנו אש. אחותי נבהלה מאד ולא ידעה מה לענות לה. לבסוף גמגמה ואמרה לה כי אין לה כעת אש דולקת אבל היא יכולה להדליק ולהביא לה. אחותי בכתה מאד אך הדליקה אש והביאה לשכנה, כדי שלא תגלה את יהדותנו. כשהגיעו הוריי הביתה היא קדמה אותם בבכי גדול על שנאלצה לחלל את השבת. הוריי ניסו להרגיע אותה ואמרו לה: 'תצומי יום אחד וה' ימחל לך'. אחרי הכול, גם הם לא למדו כי פיקוח נפש דוחה שבת, אך הבינו כי אחותי נהגה נכון.

"באופן כללי, הוריי עם החזות היהודית הבולטת, מיעטו מאד לצאת מהבית. במקומם יצאנו רק אנחנו, הילדים הרכים, ועול הפרנסה הוטל על שכמנו. כדי להפחית את הסכנה, ההורים הדריכו אותנו לא לגלות את יהדותנו, ויחד עם זאת הזכירו לנו לשמור על התבדלותנו מהגויים. לילדים היה קל יותר להיטמע ולהיות חלק מהנוף. גם את השפה הערבית למדנו במהירות, ובחרנו לעצמנו שמות מוסלמים, כגון עלי, איברהים, מוחמד ועוד. אני זוכר שפעם ריחם עלי אחד הלקוחות, שייח עשיר והביא לי אוכל עם בשר. לא רציתי לאכול לא כשר אבל גם לא הסגרתי את יהדותי. לקחתי את האוכל המגרה, אמרתי 'תודה', וכשהוא לא ראה זרקתי הכול".

ילדים בני שש ושמונה יכולים לפרנס משפחה? כיצד?

"זה באמת לא ייאמן, בפרט שהגענו ממשפחה מבוססת. אבל כשצריך – עושים הכול. עבדתי בעבודות שונות, וביניהן בסבלות. עמדתי ליד חנות פירות וירקות והצעתי לאנשים לסחוב את השקיות בתמורה לתשלום פעוט. אחי עבד ברכב הובלות פתוח, כאשר תפקידו היה לעמוד מאחור ולגבות את הכסף מהנוסעים. כמונו היו עוד ילדים יהודים שעבדו בעיר, ויחד היינו חבורה קטנה בגילאי 6 , 7, 8 שחייבים להביא לחם הביתה. היה לנו הסכם ילדותי ביננו, שאנו שומרים אחד על השני ועוזרים זה לזה. היו ימים שלמים בהם לא היה לנו מה לאכול. היינו הולכים יחד לבית קפה, יושבים ליד העשירים ומחכים שהם יתנו לנו מהשאריות שלהם... היו ימים בהם לא היה לנו כסף לחזור אל הבית במחנה מהעיר בה עבדנו, ובלית ברירה היינו הולכים לישון מתחת פסי הרכבת בצורה בה אחד למזרח והשני למערב, ואחד מגן על השני. בבוקר היינו קמים וחוזרים לחפש עבודה. באחד הפעמים ראינו שחברינו ליג'עלם לא הגיע לעבודה, ובדיעבד התברר שהוא נפטר ממחלת המלריה.

כילדים קטנים בעיר הגדולה, מי הגן עליכם?

"רק הקב"ה שמר עלינו. לא פעם שמענו סיפורים שאירעו על חטיפות של ילדים לעבדים, וכולנו חששנו והשתדלנו להיזהר. אני זוכר את אותו יום בו סחבתי את השקיות של סודני עשיר אחד אל ביתו. כשהגענו לבית הוא אמר לי 'תיכנס'. נכנסתי, הנחתי את השקיות ובקשתי את ה'מסרי' (- כסף בערבית) שמגיע לי. הסודני אמר לי 'תשב' ופתאום סגר את הדלת מאחוריי. פחד גדול נפל עלי. לא האמנתי למה שקורה לי. התבוננתי לכל עבר עם חושי הישרדות מחודדים, וברחמי ה' הבחנתי בדלת האחורית של הבית. מיהרתי וחמקתי דרכה, ובנס גלוי הצלחתי לברוח מאותו רשע. זו הייתה טראומה גדולה עבורי, שאיני יכול לשכוח. ולמרות הכול המשכתי בעבודה הקשה. ידעתי שבני הבית תלויים בי, ובלי להתייחס לגילי הצעיר, המשכתי לעבוד במשך שלוש שנים ארוכות".

מדוע התעכבתם בסודן במשך כל כך הרבה זמן?

"לפי התכנון לא היינו אמורים להתעכב כה רבות בסודן, אולם היו אי סדרים בניהול העלייה, ובינתיים יהודים רבים לא שרדו ונפטרו מרעב וממחלות על אדמת סודן. רק בנס נשארנו חיים. גם אני חליתי במלריה כרבים מן האנשים, ובחסדי ה' ניצלתי. בת דודתי, מסגנה אלמיו הייתה ילדה בת חמש, חייכנית ויפה ותמיד חלמה לעלות לארץ. כאשר חלו כולם במלריה היא לא שרדה... יהי זכרה ברוך עם שאר הנפטרים".

לאחר שלוש שנים קשות במחנה הפליטים בסודן, הגיע תורם של בני משפחת יאסו לעלות לארץ. כיצד נראתה הדרך לארץ הקודש?

"כאן המקום לצין לשבח את אנשי המוסד וכל הפעילים שמסרו נפש למען יהודים שהם לא מכירים, וזאת רק בגלל היותם יהודים. ערבות הדדית שאין לה אח ורע. ממחנה הפליטים בגדריף הגענו לעיר בירה חרטום ומשם בטיסה לצרפת, שהייתה מדינה ניטרלית, וכך להטעות את הסודנים שלא ידעו לאן פנינו מועדות. משם טסנו לארץ הקודש. בדרך דאגו לנו אנשי המוסד לאוכל, וההרגשה הייתה הקלה גדולה על שאנו בין אנשים אחים".

פסגת החלומות

"הרגע המרגש ביותר בנסיעה היה הרגע בו ירדנו מהמטוס אל אדמת הארץ. כולנו נישקנו את האדמה בהתרגשות עצומה, והאושר שחשנו היה בלתי ניתן לתיאור. הרגשנו הודיה גדולה להקב"ה שזיכנו להגיע ארצה".

במשך השנים חלמתם על ירוסלם מזהב ומרגליות, האם חשתם אכזבה מול המציאות בה גם בארץ המובטחת יש גלות וקשיים יומיומיים?

"הבנו שהארץ היא לא כמו שחשבנו, אבל השמחה הייתה גדולה יותר מכל האכזבות. בס"ד יש כאן שפע גדול ולב יהודי חם, והכי חשוב – יש כאן יהודים ותורה. כילד בן תשע שאומנם ידע למכור ולפרנס אך לא לקרוא, שמחתי לשבת בנחת ולזכות ללמוד את אותיות הא"ב העבריות ואת התורה הקדושה.

"והכי מרגש, שסבי קייס יצחק הלך ושקד מחדש על התורה שבעל פה שחסרה לנו. 'הגעתי לכאן כדי ללמוד מכם', כך אמר בענווה מנהיג הקהילה הנכבד שלנו, ובעקבותיו כל אנשי 'ביתא ישראל' כפפו עצמם וקבלו עליהם את תורת משה שבכתב ושבעל פה. וההתרגשות הגדולה ביותר הייתה כאשר הוא תרם את ספר התורה שלנו – האורית העתיק לעם ישראל לספרייה הלאומית. ערכנו כמין הכנסת ספר תורה וזו הייתה שמחה מיוחדת. הרגשנו שזכינו לפסגת השאיפות שלנו בארץ החלומות".

לאחר פטירתו של סבא קייס יצחק, ב- 2016 בטקס מסירת הספר תורה לספרייה הלאומית בירושלים

עם השנים, נרתם יאסו להנצחת מורשת יהודי אתיופיה, וכבר כתב חמישה ספרים בנושא. ספרו האחרון "יאסו" שיצא בעזרת מכון "מילים" פונה גם לילדים הצעירים ומביא בחן את זיכרונותיו מהעלייה ארצה.

"חשוב לי שידעו ויכירו אותנו באופן בלתי אמצעי, וכאשר מכירים – קל יותר לאהוב ולכבד". אומר יאסו. "חשוב שנתמקד בדברים המשותפים לנו כעם. כל קהילה מביאה את הייחודיות שלה, וביחד אנו משלימים את הפסיפס ששמו עם ישראל. יש מקום לכולם, וכתר שם טוב עולה על כולם".

ליצירת קשר עם מכון מילים - machonmilim@gmail.com