פרשת במדבר לאור המהר"ל: האריה, הכלב, והקשר שלהם לבית המקדש

בתורה נאמר (במדבר ד', י"ג): "ודִשנוּ את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן". מבאר רש"י כי פרשו על המזבח בגד ארגמן בזמן המסעות במדבר "ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות, ואינה שורפתו, שהיו כופים עליה פסכתר של נחושת".  

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבהיר כי האש הייתה רבוצה תחת הבגד כארי ולא זזה ממקומה מחמת טלטולי המסע. אלמלא רביצה זו של האש לא הייתה מועילה כפיית פסכתר על האש והיא הייתה בוקעת מהצדדים בעת טלטולי הדרך.  

על הדימוי של האש הרבוצה תחת הבגד כארי, תמהה הגמרא במסכת יומא דף כ"א עמ' ב' "רבוצה כארי? והתניא, אמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה, ורבוצה ככלב?" מתרצת הגמרא "לא קשיא: כאן - במקדש ראשון, כאן - במקדש שני". 

כלומר, בית המקדש הראשון הייתה הרביצה של האש כארי, ובבית המקדש השני הייתה האש רבוצה ככלב. ובכן, מה פשרם של דימויים אלו? ומה סיבת השוני בין אופני הרביצה השונים?  

רביצת האש מבטאת השראת שכינה

המהר"ל שם מבאר כי רביצת האש מבטאת את השראת השכינה במקדש. הרביצה של הארי חזקה ועוצמתית מרביצתו של הכלב והדבר מבטא את השוני בין השראת השכינה בבית המקדש הראשון שהייתה עזה מהשראת השכינה בבית המקדש השני.  

בלשון המהר"ל: "האש שהיה במשכן ובמקדש ראשון היה בכוח נדבק למטה, ואינו זז משם. אבל במקדש השני לא הייתה הרביצה של האש של מעלה בכוח גדול, אלא היה ככלב, לפי שלא היה קדושה העליונה רובצת בדביקות גמור, ולפיכך מדמה אותה לרביצת הכלב, ובמקדש ראשון לרביצת הארי, שנאמר אצלו (במדבר כ"ד, ט') 'כרע שכב כארי מי יקימנו'. מפני שהקדושה במקדש הראשון הייתה בו בדביקות יותר, לא סרה הקדושה עד אחר שעברו עבירות הרבה מאוד. לא כן בבית מקדש שני, שלא עשו כל כך חטאים, ונחרב הבית".  

מה פירוש השראת שכינה חזקה והשראת שכינה חלשה? 

סתירה בביטויים החיצוניים של השכינה בבית ראשון ושני

בגמרא במסכת יומא שם מבואר כי השראת השכינה בבית המקדש הראשון הייתה עזה מזו ששרתה בבית המקדש השני, והדבר התבטא בחמישה הבדלים:  

א. ארון, כפורת וכרובים - בבית המקדש השני לא היה ארון בקודש הקודשים;  

ב. אש – בבית המקדש השני לא הייתה אש מהשמיים מסייעת לשריפת הקודשים על המזבח;  

ג. שכינה; ד. רוח הקודש; ה. אורים ותומים" - לא היו בבית המקדש השני. 

כלומר, בבית המקדש הראשון היה ביטוי רב יותר להשראת השכינה.  

ברם, שהסבר זה קשה על פניו, שהרי לפני בניית בית שני נאמר בנביא (חגי ב', ט'): "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".  

בגמרא במסכת בבא בתרא דף ג' עמ' א' אף מצינו מחלוקת במה התבטאה גדולתו של הבית השני על פני הבית הראשון: בבניין או בשָנִים. כלומר, הבניין של הבית השני היה גדול ומפואר יותר, ושנות קיומו של הבית השני (420 שנה) היו יתרות על שנות קיומו של הבית הראשון (410 שנים). לכאורה, גדולה זו נובעת ממעלתו הפנימית היתירה של הבית השני. הכיצד מתיישבים אפוא הדברים עם דברי הגמרא במסכת יומא כי השראת השכינה בבית הראשון הייתה יתרה מזו של הבית השני?  

יחס הפוך בין עוז השכינה לבין ביטוייה החיצוניים

המהר"ל משיב על קושי זה בספרו "חידושי אגדות" כי נבואת הנביא חגי מבטאת את הכבוד החיצוני של בית המקדש השני, בעיני בשר של המתבונן. ואדרבה, מכיוון שבבית הראשון הייתה השראת השכינה עזה יותר הרי שביטוייה הגשמיים היו צנועים יותר.  

ואכן, בגמרא במסכת סנהדרין דף ז' עמ' א' מצינו את האמרה כי "כשיש אהבה עזה בין בני זוג די להם במיטה ברוחב חודה של חרב, ואילו כשחדלה האהבה ביניהם לא די להם במיטה ברוחב של שישים אמה". אמר על כך רב הונא, כי דבר זה מפורש בכתובים, שמהם עולה כי ככל שהייתה השראת השכינה עזה יותר, כן היו ביטוייה הפיסיים מצומצמים יותר, שהרי ביחס למשכן שבו שרתה השכינה במלוא עוזה גובהו של הארון עם הכפורת במשכן היה רק עשרה טפחים; בבית ראשון כאשר פחתה השראת השכינה ביחס למשכן, הרי שגובה הבית היה שלושים אמה, ולגבי הבית השני, נאמר כי אין מקום פיסי אשר די בו כדי שהשכינה תצטמצם בתוכו שנאמר (ישעיהו ס"ו, א') "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי". בדומה לכך מצינו (בבא מציעא פ"ד עמ' א') כי כאשר אנשים אוהבים זה את זה "האהבה דוחקת את הבשר". כלומר, כשיש מקום בלב לא צריך מרחב, וכשאין מקום בלב לא די במרחב.    

הסיבות השונות לחורבן הבתים כדרך להבנת מהותם

ברם, אם מסירים מעל הפרק את הביטויים החיצוניים של השראת השכינה בשני הבתים, במה מתבטא העוז של השראת השכינה בבית הראשון על פני השראת השכינה בבית השני?  

על כך עומד המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק ד' תוך ניתוח הסיבות לחורבן שני הבתים, כדבר המאפיין את התכלית שנפגמה. עיון בסיבות לחורבן של כל בית מקדש ילמד על מהותו של אותו בית מקדש וממילא על תוקף השכינה ששרתה בו.  

ניתוח הסיבות לחורבן

במסכת יומא דף ט' עמ' ב' מבואר כי מקדש ראשון חרב, מפני שהיה בו: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. "אבל מקדש שני, שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מדוע נחרב? מפני שנאת חנם שהייתה ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות; נגד עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים".  

המהר"ל תמה על כך שתי תמיהות:  

האחת: "למה חרב בית המקדש ראשון בעוון אלו ג' עונות, ואילו מקדש שני בשביל שנאת חנם.  

אין לומר שהיה זה במקרה".  

השנייה: ככלל, רוצח, נואף ועובד עבודה זרה משקפים תופעות שונות ובלתי קשורות, הנובעות ממקומות שונים בנפש האדם ותאוותיו. למה השתתפו שלושתן כאחד בחורבן בית שני? נראה שיש ביניהן מכנה משותף ושורש אחד, שהרי יש ביניהן קשר הלכתי, שכן אלו שלוש העבירות היחידות שחל בהן הכלל של "ייהרג ואל יעבור" (סנהדרין דף ע"ד עמ' ב'). מה פשר הדברים? 

תכלית המקדש הראשון - טהרה  

המהר"ל מבאר כי המכנה המשותף לשלוש העבירות של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, שבכולם - נפש החוטא נטמאת.  

כך מצינו במסכת שבועות דף ז' עמ' ב' כי שלוש העבירות הללו נקראו "טומאה":  

עבודה זרה, שנאמר (ויקרא כ', ג') "למען טמא את מקדשִי";  

גילוי עריות, שנאמר (שם י"ח, כ"ד) "אל תִטמאו בכל אלה";  

שפיכות דמים שנאמר (במדבר ל"ה, ל"ד) "ולא תטמאו את הארץ... אשר אני שוכן בתוכה".  

המהר"ל מבאר כי הבית הראשון חרב משעברו ישראל שלוש עבירות אלו, שכן אין ה' שורה בתוך טומאתם. אמנם נאמר (ויקרא ט"ז, ט"ז): "השוכן אִתם בתוך טומאֹתם" אך פסוק זה חל רק במקרה שהיה החטא בשוגג. לעומת זאת חטאי טומאה וזוהמה במזיד אינם מתיישבים עם הזוך והטוהר הנדרש להשראת שכינה.  

מעלתו של המקדש הראשון הייתה אפוא הטוהר שאִפשר שתהא השכינה שורה בו.  

על כן, סיבת החורבן של המקדש הראשון הייתה מצב שבו לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, דהיינו כשנטמאו ישראל בעוונות הנקראים "טומאה".  

תכלית המקדש השני אחדות ישראל

המהר"ל מבאר כי בעוד שתכליתו של בית המקדש הראשון היא השראת השכינה בין בני ישראל הרי שתכליתו של בית המקדש השני היא תיקון עם ישראל ואחדותו. 

"מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם; כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד ומחלוקת בישראל. ע"י בית המקדש השני הם נעשו אומה אחת שלימה".  

המהר"ל מוסיף ומבאר את הדברים בספרו "דרך החיים" על המשנה במסכת אבות פרק א' משנה י"ב שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום. יש קשר מהותי בין תפקידו של אהרן ככהן גדול לבין האחדות שהשרה בעם ישראל, שכן מה שמלכד אנשים הוא - מטרה רוחנית משותפת.  

בדומה לכך כתב הגר"א בביאורו על שיר השירים א', י"ז כי השראת השכינה היא בלבבות כפי שנאמר (שמות כ"ה, ח'): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" פירוש בתוך ישראל. אולם, "הם צריכים מקום מיוחד להתכנס כל הלבבות יחד ואיך יתייחדו כל הלבבות של כל ישראל ביחד? על כן ציווה הקב"ה (שם שם, ב'): "ויקחו לי תרומה... אשר ידבנו ליבו". כלומר, אחדות הלבבות נובעת מהתכנסות סביב מטרה אחת, כמו נקודות במעגל שיש במרכזו מטרה אחת. 

כך מבאר רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו "משך חכמה" על הפטרת פרשת דברים, כי לכל אדם יש מעלה פרטית והם מעלים ריח ניחוח: זה ביראתו, זה בצדקתו, זה באהבתו לישראל, זה במסת ידו, זה בתורתו, אך לכל אדם חסרה מעלת חברו. ו"ענין המקדש הוא לאחד כלליות ישראל ולבבם למקום אחד". המקדש השני היווה אם כן מוקד לאחדות האומה ולתיקון האדם. בהתאם לכך מבאר המהר"ל בספרו "נצח ישראל" שם כי "מפני כך נחרב הבית השני מחמת שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראויים למקדש אשר עניינו הוא אחדות ישראל". 

תכליות שונות וגדלים שונים

מדברים אלו נובעת הבחנה חשובה: הבית הראשון מבטא את אהבת ה' לעמו וכשהיחסים הם יחסי אהבה בין ה' לעמו אין צורך במרחבים פיסיים. הבית השני לעומת זאת, נועד להביא לאהבה ואחדות בין בני ישראל לבין עצמם ולא ליחסי אהבה עם קונם, וממילא הממדים הפיסיים של המקדש גדלו.   

הממדים החיצוניים גדלו, אבל השראת השכינה בבית הראשון והקטן יחסית הייתה עדיפה, שהרי ביטאה אהבה של ה' לעמו.  

הכלב והארי

בבית המקדש הראשון נמשלה השראת השכינה לרביצתו של ארי ובבית המקדש השני נמשלה השראת השכינה לרביצתו של כלב.  

הארי כולו אומר כבוד. יראים מפניו ואיש לא יקימו מרבצו. תכלית רביצתו - לצרכו שלו. 

הכלב נאמן לבעליו. הוא רובץ שם כדי להמתין לבעליו. תכליתו מחוצה לו - באדון.  

תכלית המקדש הראשון היא השכינה עצמה - זוהי רביצת הארי. השכינה ירדה לשכון בתחתונים כך שישראל יוכלו להתחבר עמה ולהמליך את ה' גם בעולם הזה.  

לעומת זאת, תכלית המקדש השני היא תיקון האדם. על כן, אין השכינה במקדש השני שורה במלוא עוזה ואין זו רביצת הארי אלא רביצת כלב. השראת השכינה בבית השני היא לצורך האדם כדי שיוכלו הלבבות להתאחד לתכלית אחת רוחנית משותפת. אין תכלית המקדש השני להשרות שכינה בינינו, אלא כדי שיתחברו עם ישראל ביניהם. 

נמצאנו למדים כי השראת השכינה היא פועל יוצא מתכלית המקדש.  

תכלית המקדש הראשון היא השראת שכינה בתחתונים כך שישראל יוכלו להתחבר עמה ולהמליך את ה' גם בעולם הזה. לשם כך צריך טהרה. שלוש העבירות החמורות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, גורמות לטומאה, וממילא הן הרסו את בית המקדש הראשון.  

לעומת זאת, תכלית המקדש השני היא תיקון האדם, כדי שיוכלו הלבבות להתאחד לתכלית אחת רוחנית משותפת. מקדש זה נהרס ע"י שנאת חינם ופירוד הלבבות.  

ממילא מובן כי כדי להקים את בית המקדש השני מהריסותיו נחוצה אחדות הלבבות, וכדי להגביר את השראת השכינה בבחינת בית מקדש ראשון נחוצה גם טהרה.  

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט