רחל נעם: "נפל עלי פיגום מקומה חמישית, הנשמה שלי יצאה מהגוף"

"ביום בו עברתי את המוות הקליני, סיפרתי את כל מה שחוויתי לבעלי", פותחת רחל נעם, שעברה מוות קליני כשלשה חדשים אחרי מלחמת יום הכיפורים, את סיפורה. "הוא האמין לדבריי, אבל אמר לי 'אל תספרי לאף אחד, שלא ישלחו אותך לבית משוגעים'. גם רופא המשפחה שלח אותי לבדיקה אצל פסיכיאטר, והשאלה הראשונה שלו היתה: 'ראית אור?' לכן הבנתי שכדאי לי לשתוק, למרות הקושי להשאיר את הכל בפנים".

את מה שראתה שם למעלה, שמרה רחל במשך 7 שנים, עד ליום בו הגיעה ללון בביתה של חברת ילדות שחזרה בתשובה. לפני השינה, היא הוציאה מהספריה הגדולה בבית החברה ספר קריאה שלא הכירה בשם 'סידור תפילה', וכשפתחה אותו, לא האמינה למראה עיניה. "קראתי את המילים 'מודה אני… שהחזרת בי נשמתי בחמלה', ונדהמתי לגלות שהן תיארו בדיוק את מה שחוויתי אז. לאורך כל אותו לילה קראתי את הסידור מתחילתו ועד סופו, ולקראת בוקר הבנתי שאם לחברה שלי יש ספר כזה בבית, אז סוף סוף יש מישהי שאני יכולה לספר לה את מה שקרה".

פיגום על הראש

רחל נולדה בקיבוץ של השומר הצעיר, וכמעט שלא הכירה דבר מהיהדות. בגיל 22, בהיותה סטודנטית לתעשיה וניהול במכללת שנקר, היא הלכה באחד מרחובות תל אביב בדרך לביתה. "תוך כדי הליכה, נפל עליי פיגום מהקומה החמישית של בניין שהיה אז בבנייה", היא מתארת. "פיגום כזה שנופל צובר תאוצה גדולה, ולאחר חישוב הבנתי שכאשר הוא נחת על הראש שלי, המשקל שלו היה יותר מטון. אני נפלתי על הרצפה, ומאוחר יותר אמר לי רופא שממכה כזו אי אפשר לצאת בחיים. באותו זמן, לפני 47 שנים, אפילו טלפונים בבתים כמעט שלא היו, ולכן לא היתה דרך להזמין אמבולנס. שכבתי כך ללא רוח חיים, כשסביבי התקבצו אנשים, חלקם צועקים בהיסטריה וחלקם מנסים לעזור".

הרגשת משהו באותם רגעים?

"לא הרגשתי שום כאב, בגלל שבאותם רגעים ממש, הנשמה שלי כבר לא היתה בתוך הגוף. היא ריחפה בגובה של 5 מטרים מעל הכל וראתה מלמעלה את המתרחש. הנשמה היתה בשלווה גדולה ורצתה להרגיע את הסובבים שהכל בסדר, אך כמובן שלא היתה לה אפשרות לעשות זאת, בגלל שהיתה מחוץ לגוף".

באותו רגע, נכנסה רחל לתוך ערפל. "כתוב על משה רבינו שכאשר הוא עלה לשמיים הוא נכנס לתוך ערפל, אז כנראה שזה חלק מהמעבר של הנשמה לעולם העליון. בכל אופן, ברגע שנכנסתי לשם כבר לא ראיתי את מה שברחוב, והתחושה בתוכי היתה טובה. בלי להבין איך, המשכתי לראות, לשמוע לחשוב ולהרגיש, למרות שכבר לא הייתי בתוך הגוף. שנים אחר כך, כשלמדתי תניא, הבנתי שלנשמה יש את כל הכוחות גם כשהיא לא בגוף, וכאשר היא נכנסת לתוכו, הכוחות מתלבשים באברים שלו".

(צילום: shutterstock)

בשלב מסוים, יצאה רחל מתוך הערפל ונכנסה לתוך חושך גדול. "זה היה חושך כבד עם ממשות, והתחושה בתוכו היתה משונה, מעולם לא הצלחתי להגדיר אותה בדיוק", היא אומרת. "החושך הרגיש לי כמו מנהרה ארוכה, שבקצה שלה ראיתי נקודת אור מנצנצת, כמו כוכב. נשאבתי לכיוון האור והתחלתי להתקרב אליו, עד שנכנסתי לתוכו. באותו רגע הכתה בי ההכרה שאני כבר לא בתוך גוף בעולם התחתון ושהגעתי לעולם אחר. האור היה אינסופי, והוא הכיל כל דבר טוב שקיים על פני האדמה. אהבה, רחמים, חכמה, אושר - והכל ללא גבול. הוא היה חזק מאד, בעוצמה שאי אפשר לתאר, והפיק מתוכו תענוג גדול מאד, ממש עולם שכולו טוב. זה לא היה דומה לשום אור שיש בעולם הזה, אפילו לא לאור השמש".

רחל הרגישה שהיא ממשיכה לעלות עוד ועוד, והאור שסביבה הלך והתחזק. "רציתי לעצום עיניים כי כבר לא יכולתי לסבול את זה, אבל לא היו לי עיניים לעצום, או כל דרך אחרת להפסיק את העלייה. היה ברור לי שאם אמשיך לעלות, אתבטל לתוך האור", היא נזכרת ברעד. "באותו רגע האור החל לתקשר איתי. בעבר קראתי לזה תקשורת טלפתית, אך אז למדתי בחסידות את המושג 'ראיה שלמעלה מהשגה'. במעמד הר סיני פרחו נשמותיהם של ישראל, והחסידות מסבירה שהם היו במצב הזה, של ראיה שהיא למעלה מהשגת הגוף. היתה להם תחושה של התבטלות והם חששו שלא יוכלו לחזור יותר לגוף. לכן הם אמרו למשה 'דבר אתה עמנו… פן נמות'".

הדבר הראשון שעשה האור, הוא להראות לרחל את כל מהלך חייה. "זה היה כמו סרט תלת מימד, שבזמן שראיתי אותו הרגשתי שאני בתוכו. התמונות רצו במהירות, ותוך כדי שצפיתי בהן, הרגשתי תחושת החמצה גדולה מאד. הבנתי שהחמצתי את החיים שלי, אבל לא ידעתי למה, ומה היה עליי לעשות אחרת. האור מצידו לא אמר לי איפה היתה הבעיה, אלא רק צפה בכל זה יחד איתי".

ההחמצה הזו גם לא היתה באשמתך, הרי לא הכרת דרך אחרת

"כן, וזה בדיוק המושג 'תינוקות שנשבו'. מסתובבים היום כל כך הרבה כאלה ברחובות, ואין לי תשובה למה זה כך. אני רק יודעת שעלינו לצעוק לה' ולבקש שזה ייפסק".

מדברת עם האור

כאשר סיימה רחל לצפות בכל מהלך חייה, פנה אליה האור. "הוא שאל אותי אם אני מאשרת שאלה הם החיים שלי, ואני עניתי לו 'כן'. אלא שמיד באותו רגע ביקשתי גם לרדת שוב לגוף. האור שאל אותי 'למה', והתשובה שעניתי היתה: 'בגלל שאלה לא החיים שהייתי צריכה לחיות'. אמרתי לאור שאני חייבת לחזור הביתה לפגוש את בעלי. לא הייתי אז נשואה, אך באותו רגע הבנתי שאני עתידה להתחתן עם הבחור שהייתי איתו אז בקשר. הוא חזר הביתה בדיוק באותו יום, אחרי כמה חודשי לחימה מטלטלים בסיני, ואני הייתי בדרכי כדי לפגוש אותו. אמרתי לאור שאם לא אחזור עכשיו, לא אוכל יותר לחזור לגוף. הוא שאל אותי למה, ואני אמרתי שזה בגלל שיש לי תענוג ומשיכה גדולה כל כך להתמזג עם האור, עד שעוד רגע אחד כבר לא אוכל להתנגד".

באותו רגע, הרגישה רחל מידת רחמים אינסופית של האור, ופתאום חזרה לגופה. "אינני יודעת איך יצאתי ואיך נכנסתי, אבל ברגע אחד פתחתי את עיניי. הדבר הראשון שעשיתי, הוא לעמוד על הרגליים ולהביט על השמיים, כשבתוכי עולה ההבנה עד כמה האור של העולם הזה הוא חושך, לעומת מה שראיתי למעלה. המחשבה השניה שעלתה בראשי, היא כמה טוב שהאור שראיתי למעלה לא נמצא כאן, כי אם הוא היה מאיר בעולם הזה, לא היינו יכולים לסבול אותו. בהקשר זה, התרגשתי לשמוע שנים אחר כך, שהרבי מליובאוויטש אמר שבזמן הגאולה נוכל להכיל את האור הגדול גם כאשר נהיה בתוך גוף, ולא נצטרך למות בשביל זה. בכל אופן, באותם רגעים פרצתי בבכי גדול, שהיה תוצאה של ההלם מכל מה שעברתי".

כמה זמן נראה לך שהיית שם?

"בזמנו, פרופסור משיח, שהיה ממקימי הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, וחווה מוות קליני בעצמו, אמר שמצב כזה יכול לקחת לא יותר מ-4 דקות, כי מעבר לכך נקבע מוות. לי אישית לא היה שום מושג של זמן כשכל זה קרה, אבל אני מבינה שבמושגים של העולם הזה, זה היה קצר מאד".

יצא לך לחשוב, שאולי כל זה היה בעצם דמיון או חלום?

"כשאדם חולם חלום הוא יודע שהוא חלם, ובאותה מידה, כשאדם נוסע לחו"ל וחוזר ארצה, הוא יודע שהוא היה בחו"ל. כך גם אני יודעת לאן הגעתי, וזה לא היה דמיון או חלום. אי אפשר להמציא דבר כזה, וגם לא היתה לי שום סיבה לעשות זאת".

שומרת סוד

באותו זמן ברחוב, האנשים שהתקבצו סביב רחל עדיין עמדו מבוהלים, וקבלן הבניה כבר הספיק לרדת למטה, כדי לראות מה קרה. "כשחזרתי לגוף, נעמדה מולי אישה גדולה ואמרה לי ללכת בשבת לבית הכנסת כדי לברך ברכת 'הגומל'. אני מצידי, לא ידעתי מהי ברכת הגומל, כי מעולם לא נכנסתי לבית כנסת, ובטח שלא עשיתי את מה שהיא ביקשה. המשכתי לבכות, ובאותו זמן ניסה הקבלן לעצור את אחד הרכבים בכביש, כדי שייקח אותנו לבית החולים. כשראה שהוא לא מצליח לעשות זאת, הלכנו ברגל למרפאת זמנהוף הסמוכה".

במרפאה, עברה רחל סדרת בדיקות ארוכה בת 3 שעות. "לאורך כל אותן שעות בכיתי כל הזמן, אך לא יכולתי להוציא מפי אפילו מילה אחת. תוצאות הבדיקות יצאו תקינות, ואני שוחררתי לביתי. כשיצאתי מהמרפאה, הסתכלתי על האנשים ההולכים ברחוב, ולא יכולתי להבין מדוע הם נראים טרודים כל כך, בזמן שידעתי שהאור שראיתי שומר על כולם. תהיתי לעצמי מדוע אנשים לא מודעים למציאות של האור הזה, שנמצא כל הזמן איתם ודואג להם. באותו זמן ממש כבר ישב בבית חיים, החבר שהייתי אמורה לפגוש, כשהוא דואג לשלומי".

כשהגיעה רחל, היא סיפרה לו את כל מה שעברה. "למרות היותו תינוק שנשבה כמוני, חוויות מלחמת יום הכיפורים הקשות, והתובנות שעלו אצלו בעקבותיהן, גרמו לו להאמין לי. אלא שהוא הבין כי עליי להשאיר את הדברים בינינו, כדי שלא יחשבו שאני משוגעת. באותם ימים, אף אחד לא דיבר על מוות קליני, ונראה שמי שהעז לעשות זאת - נשלח לטיפול פסיכיאטרי. עם זאת, החלטתי לכתוב את כל מה שראיתי, כדי שהדברים יישארו בזכרוני. כמה שנים מאוחר יותר, הדברים נכנסו לספר שכתבתי, הקרוי 'חזרה לחיים'".

כמה שעות אחר כך, החלה המכה שקיבלה רחל לתת את אותותיה. "התפתח לי שטף דם תת עורי בראש, ובבוקר למחרת חצי מהראש כבר היה כחול", היא נזכרת. "סיפרתי על כך להוריי, והם שלחו באופן מיידי אמבולנס, שהבהיל אותי לבית הרפואה. הרופא שראה אותי, אמר לי 'קרה לך נס, ואני לא יודע איך ולמה, אבל יצאת מזה בחיים'. אחרי יום שלם של בדיקות, הוא הודיע בשמחה כי לא נראה שום נזק, אך הורה עליי לנוח במשך כמה שבועות, כדי למנוע התפתחות של נזק מוחי. במהלך אותם שבועות, שיער הקודקוד שלי נשר מעוצמת המכה".

מאוחר יותר, פנו בני הזוג להגיש תלונה במשטרה נגד אותו קבלן. "לאחר בירור הדברים, סיפר לנו השוטר במקום כי לקבלן הזה היה בן יחיד, שנהרג כמה חודשים קודם לכן במלחמה. הקבלן כנראה היה במצב נפשי לא פשוט, וזה מה שהוביל לכך שהוא לא הצליח לשמור כראוי על הנחיות הבטיחות. כששמענו על כך, החלטנו לוותר על התביעה נגדו, ופנינו לבקש פיצוי רק מחברת הביטוח. בכל אופן, אחרי שהחלמתי חזרתי ללימודים, שנה אחר כך התחתנו, והחיים המשיכו במסלולם. חוויית המוות הקליני שעברתי המשיכה ללכת איתי, אלא שלא העזתי לספר עליה לאף אחד".

"הסידור החזיר אותי בתשובה"

7 שנים עברו מאז, עד ליום בו הגיעה רחל לבקר חברת ילדות שהתגוררה בירושלים. "לאותה חברה יש סיפור משלה", היא עוצרת לרגע מסיפורה האישי. "היא ובעלה עברו למשך שנה לסיאטל, וושינגטון, לצורך לימודי השתלמות. ערב אחד בחודש כסלו, הם יצאו לסיבוב עם בתם בת ה-5, וראו את כל עצי האשוח ואורות חג המולד ברחוב. אותה חברה רצתה גם היא לחגוג, ושאלה את בעלה, 'למה לנו אין שום חג?' הם חזרו לביתם, ושעה אחר כך שמעו נקישות על הדלת. בפתח עמדו שני בחורים חסידי חב"ד, אשר הושיטו להם נרות וסופגניות, והזכירו להם כי אלו ימי החנוכה. בני הזוג הנדהמים שמחו לגלות שגם להם יש חג, ופנו להדליק את הנרות בשמחה גדולה. הם החלו לשוחח עם הבחורים, והללו סיפרו להם כי יש גן חב"ד, שגם מדברים בו עברית, באזור מגוריהם. בתם של הזוג התלהבה כל כך לשמוע על כך, שהוריה החליטו לא לאכזב אותה, ובאמת שלחו אותה לאותו גן. משם היא חזרה עם שאלות שונות, כמו מדוע אמא לא מדליקה נרות, והאם אבא יכול לעשות קידוש. בסופו של דבר, מאותה שנת השתלמות בסיאטל, חזרו בני הזוג שומרי מצוות לחלוטין. שנים אחר כך התארחתי אני אצל הרב לויטין מסיאטל, שהיה אחד מן הבחורים האלה, והיה שליח חב"ד הראשון של הרבי מליובאוויטש לחוף המערבי של ארה"ב. סיפרתי לו לאן התגלגלה אותה דפיקה בדלת, ואיך זה הגיע עד אליי".

איך זה הגיע אלייך?

"ובכן, התגוררנו אז בישוב קהילתי בצפון, וכשהגעתי לביקור בביתה של אותה חברת ילדות בירושלים, הופתעתי לגלות שהיא שומרת מצוות. נשארתי לישון אצלה באותו ערב, וכאחת שאוהבת לקרוא קצת לפני השינה, עמדתי מול הספריה בביתה וחיפשתי מה לקרוא. לבסוף בחרתי בספר 'סידור תפילה', כשעוד לא ידעתי שלא מדובר בספר קריאה. מיד כשפתחתי את הסידור, קפצו מול עיני המילים "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". הייתי המומה. נזכרתי בכוח הרחמים שהחזיר אותי לגוף, והמילים האלה תיארו בדיוק את מה שעברתי. המשכתי לקרוא, וכל כך הרבה דברים שכתובים בסידור הרגישו לי מדויקים ונכונים מול החוויה שעברתי. קראתי "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים", וידעתי שהאור פה הוא ברחמים, כי את האור שלמעלה, שלמעשה הוא גם כאן, רק שאין לנו אפשרות להכיל אותו, מסתירה השמש. המשכתי לקרוא על התיאורים של הקב"ה ועל יחס האהבה האינסופית שהוא נותן לנו, וידעתי שזה בדיוק מה שראיתי למעלה".

לפנות בוקר, סיימה רחל לקרוא את הסידור מתחילתו ועד סופו, והיתה נסערת כולה. "הצלחתי לישון אולי שעתיים, וכשהתעוררתי בבוקר הבנתי שיש לי סוף סוף חברה שאוכל לגלות לה את סיפור הדברים", היא נזכרת בהתרגשות. "סיפרתי לחברתי ובעלה את כל מה שראיתי, והם הציעו לי לפנות לרב ניסים יגן זצ"ל ולהתייעץ איתו על כך. אך עוד קודם, היה עליי לחזור באותו יום הביתה, והרגשתי שאני חייבת לקחת איתי כמה 'ספרים כאלה' הביתה. עוד לא ידעתי שקוראים להם 'ספרי קודש', והחברה לקחה אותי לחנות בשכונת גאולה, בה בחרתי כמה ספרים כדי לקחת הביתה ולקרוא. כשהגעתי הביתה, נבטה בתוכי גם ההחלטה לשמור שבת, כי בסידור היה כתוב 'שמור את יום השבת לקדשו'. סיפרתי על כך לבעלי, והוא הסכים לנסות. באותה שבת נהגנו לפי הידע הדל שהיה ברשותנו - לא הדלקנו אש או אור, לא נסענו ברכב, ובמקום זה ישבנו לקרוא בספרים שהבאתי. בסיומה של אותה שבת, אמר לי בעלי 'זה היה מעניין ונחמד, אבל אנחנו צריכים הכוונה יותר ברורה על הדרך הזו'. בתשובה עניתי לו, 'יש רב אחד בניו יורק, שאני לא יודעת איך קוראים לו, אבל לדעתי הוא יכול לעזור'. לא יכולתי לתאר לעצמי כמה מהר הקב"ה יכוון אותי עד אליו".

קיבוצניקית בלשכת הרב

לאחר מחשבה, הציע חיים לרחל לנסוע לרב של עכו ולשאול אותו איך להתקדם. "הגעתי לרבה של עכו דאז, הרב יוסף ישר, והוא היה מופתע למראה הקיבוצניקית שהופיעה בפתח לשכתו", היא מתארת. "לאחר ששמע את דבריי, אמר לי הרב, 'מי שיכול לעזור לך הוא הרבי מליובאוויטש בניו יורק'. להפתעתו, עניתי לו שזהו בדיוק האדם שאני מחפשת, וקיבלתי ממנו את מספר הטלפון במזכירות של הרבי. לאחר מחשבה, החלטתי לכתוב לרבי מכתב, ושליח חב"ד בעכו התקשר כדי להקריא לו אותו בטלפון. זמן לא רב אחר כך, הגיעה תשובה כתובה מהרבי, בה הוסבר איך עלינו להתקדם בשמירת התורה והמצוות. שנה וחצי אחר כך כבר היינו 'עמוק בפנים', ועברנו לאחד היישובים באזור השרון, בו פתחנו בית חב"ד".

תוך כדי כך, הגיעה רחל גם לרב ניסים יגן. "אחרי שסיפרתי לו את הדברים, הוא שאל אותי מאיזו משפחה אני", היא נזכרת. "אמרתי לו שאינני יודעת בדיוק, אך זכור לי שאמי סיפרה לי שאנחנו ממשפחת אלפנדרי - משפחה של מקובלים. רבי חיים אלפנדרי, שאני מצאצאיו, היה היחיד שהורשה להיכנס לביתו של רבי חיים ויטאל, והוא זה שהוציא ממנו את ספר תיקוני הזוהר והדפיס אותו לרבים. כאשר שמע זאת הרב יגן הוא אמר בהתרגשות, 'הקב"ה החזיר אותך לעולם בזכות האבות שלך'. הוא ביקש ממני לספר את סיפורי ברבים, וכך התפרסמו הדברים והגיעו גם עד לבני משפחתי".

רחל נעם עם הנכדות

איך הגיבו הורייך כששמעו על כך?

"הם קיבלו את זה, וכי היתה להם ברירה? בהמשך גם דאג הרב יגן להביא לאבי תפילין, אותן הוא זכה להניח לאורך 30 השנים הבאות, עד לפטירתו. בכלל, במהלך השנים הוריי התקרבו ליהדות, הכשירו את המטבח שלהם ושמרו שבת".

לסיום, איך השפיע מה שראית על החיים שאחרי?

"במהלך החיים שלי עברתי ניסיונות לא פשוטים, והאור שראיתי הוא זה שנתן לי כוח לעמוד בכולם. לאורך כל הדרך הרגשתי איך האהבה של ה' הולכת איתי, גם - ובעיקר - ברגעים הקשים. אני זכיתי לרדת שוב לעולם, כדי להפיץ את זה הלאה: ה' איתנו בכל רגע, עוטף ואוהב באופן שאיננו יכולים לתאר".