סערת מלחמה: מה ה' רוצה מאיתנו?

קשה לשמור על בהירות בקצב האירועים המתפתחים מיום ליום. עודנו בשלושים ימי האבל על הרוגי מירון ואנו בתוכה של סערת מלחמה, עוד לא שכחנו מהקורונה ואנו שוב בחוסר אונים ובהלה מול אזעקות ורקטות.

היהודי המאמין נמצא מצד אחד בזעזוע יותר עמוק, הוא מבין שהקב"ה מדבר אליו, כבר תקופה שהוא מדבר אלינו – וכשלא הבנו את המסר מדברים אלינו חריף יותר.

ומצד שני הידיעה שאנחנו לא מטולטלים ממקרה למקרה אלא נמצאים במערכת מכוונת מלמעלה, מאבינו שבשמים היא נחמה והקלה.

דוד המלך אומר (תהלים פרק פה) "אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵ-ל ה'". הבה נקשיב גם אנו למה שדוד שמע. "...כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה". הקב"ה רוצה להיות איתנו בשלום, ורק זאת הוא מתנה: שנשנה דרכינו ולא נשוב לכסלותנו. ואז: "אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ, לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ. חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ".

כדאי לדעת, שחז"ל קבעו באופן מיוחד חובה לקרוא את פרשת בחוקותיי לפני מתן תורה, המשמעות של תקנה זו היא שגם בתקופות  שקראו את התורה במחזור ארוך יותר בן שלש שנים, היו מוציאים ספר תורה לקרא במיוחד את פרשת בחוקותיי לפני חג השבועות כקריאה מיוחדת.

המשמעות של קריאה זו, מקבילה במידה מסוימת לכפיית ההר כגיגית שהיתה במתן תורה. לאמור, התורה איננה דרך חיים אפשרית אלא מציאות אולטימטיבית, אין חיים ללא תורה, אם בחוקותי תלכו – יהיה שלום ביטחון ובריאות, ואם לא – יהיה גרוע, לא יהיו הדברים הללו ותהיה התדרדרות מתמדת, וככל שתעדר התגובה - המצב ימשיך להידרדר

זו הברית בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, הקשר איננו כיחס חברות שאינו מחייב, אלא כקשר של זוגיות שהוא קשר מחייב באופן מוחלט, ואת התפיסה הזו ביחס לתורה ומצוות וביחס לעצם הקשר עם בורא עולם אנחנו צריכים להפנים בכל שנה בפרוס חג השבועות, כאשר אנחנו הולכים לקראת מתן תורה הפרטי והמתחדש שלנו.

ועוד על גזרות קשות – מתוך מגילת רות

הסיפור הטראגי של משפחת אלימלך ונעמי, אותו קוראים בקהילות אשכנז מתוך מגילת רות בחג השבועות, נותן לנו תיאור של טרגדיה משפחתית רבת עוצמה. משפחה מכובדת במיוחד משופטי ישראל, יורדת מפסגת ההצלחה והתהילה - למוות ופירוק שמשאיר רק את האם האלמנה והשכולה משני בניה, עניה מרודה המקוננת על מר גורלה במרירות ואומרת: "אל תקראנה לי נעמי קראנה לי מרה כי ה' הרע לי וש-די המר לי".

לפי דברי חז"ל הגזירה הקשה והאכזרית כביכול – באה על כך שהם נטשו את עניי ארץ ישראל והסתלקו עם עושרם בהתעלמות ממצוקת ההמון.

הגר"א מצביע על דיוק בלשון הפסוק המצטט את נעמי "ה' הרע לי" נאמר בשם הויה שהוא מידת רחמים, ומפרש זאת בכך שדוקא מידת הרחמים היא זו שהענישה אותם בחריפות כה עצומה.

הרחמים על סבלם של עניי ארץ ישראל שהוזנחו הפכו כאן לאנרגיה אדירה של הכאה והענשה!

בדרך כלל עונש בא ממידת הדין (אף שגם מקורה ברצון להיטיב) ומידת הרחמים ממתקת וממתנת את הדין. אולם שמידת הרחמים היא הדומיננטית בהענשה – אין מי שימתק, ולא זו בלבד אלא שההצטרפות של הדין והרחמים לכח מעניש מעצימה שבעתיים את המכה.

"פאצ' פון רחמים" – מכה של רחמים – היה אומר הרב פינקוס - יכולה לייצר טרגדיה אכזרית, ולא, זו לא אכזריות, זה דווקא רחמים על הסובל!

יכולים להיות אנשים טובים ונעימים כמו נעמי, אבל באי שימת לב, בהתמקדות במשפחה העצמית, בהתעלמות מהסובב, עלולה לצוץ זרות ואך זרות – שהתגובה עליהן קשה וכואבת.

לפעמים אדם מתכוון לשם שמים אבל הוא בעצם מתאכזר לזולתו, הוא בטוח שצריך להעניש אותו, או להרחיק אותו, והוא פוגע בו פגיעה אכזרית. מידת הרחמים מתעוררת למול סבלו של הנרדף: "האלקים יבקש את הנרדף", ובמידת דין קשה מעניש את הרודף תוך שיתוף מידת הרחמים.  

איננו מתכונים חלילה לאף אחד, אבל בהרהורי הלב שמוטלים על כל אחד מאיתנו לבחון את עצמו בבחינת 'לב יודע מרת נפשו' – כדאי לשים פוקוס גם על הנקודה הזו. תמיד לברוח מפגיעה בזולת, ולחפש את ההטבה והאהבה. זה מגדיל את הסיכויים שלנו שלפחות מידת הרחמים תהיה לטובתנו.