"כרתת לי את הבוהן ואתה אומר שזה לטובה?!"

היה היה פעם מלך אחד שהיה לו עוזר יהודי נאמן ומסור. המלך חיבב מאוד את שרו וסמך עליו את שתי ידיו בכל דבר ועניין.

עוזרו של המלך היה גם חברו הטוב, ולכל מקום שהלך נהג המלך לקחתו עמו. בעיקר אהב המלך לשוחח עם עוזרו על תחביבו המשונה בעיניו - לומר על כל דבר שקורה "הכל לטובה!".

"מילא כשניצחנו בקרב, הבנתי את הטובה", אמר המלך לעוזרו בפעם המי יודע כמה, "אבל גם כשהפסדנו אמרת את זה, וגם כשתקפו אותנו אמרת את זה. אז אני לא מבין אותך: מה טוב כשיש רע?".

העוזר הביט במלך בעיני יהודי שמספרות יותר משהפה יכול לבטא, ואמר: "על פי אמונתנו, כל מה שקורה בעולם זה בהשגחת האלוקים, ומאחר שכל כולו טוב גמור והוא חפץ רק להיטיב, ודאי שכל מאורעות חיינו הם לטובנו, גם אם הם נראים בעינינו כמשהו רע".

המלך הפסיק לספור כמה פעמים שמע את הרעיון הזה מעוזרו, ובכל זאת התקשה לקבלו. בשבילו רע זה רע וטוב זה טוב, ואין לאחד בין ההפכים.

* * *

יום אחד יצא המלך להשתעשע בתחביב האהוב עליו: ציד. מובן שעוזרו הנאמן התלווה אליו, כדבר המובן מאליו. 

במהלך ההרפתקה, הגיעו המלך ועוזרו ליער עבות. העוזר שלף את חרבו מנדנה, והחל לכרות את הענפים הסבוכים כדי לפלס דרך למלכו האהוב. פלומות ירק עבותות נשרו בזו אחר זו ואט אט הדרך נחשפה.

העוזר הנאמן היה עסוק בפילוס הדרך למלכו האהוב, ולא הבחין שבאחת הפעמים שהניף את חרבו הוא פגע באגודל ימינו של המלך, שנשר גם הוא מידו כאחד הענפים...

המלך נאנק מכאב, ועוזרו החל לקרוא: "יואו, סליחה כבוד המלך, מחילה הוד מעלתו. הכל לטובה! הכל לטובה!...".

מששמע זאת המלך, חמתו בערה בו יותר מאשר כאב לו.

"אתה מזלזל בי???", זעם המלך, "כרתת לי את הבוהן ואתה אומר שזה לטובה? הפעם אני אראה לך מה זה!".

כשהגיעו המלך ועוזרו אל הארמון, ציווה המלך לאסור את עוזרו האישי בכלא לשארית חייו.

רגע לפני כניסתו אל תא המאסר, עוד הספיק המלך להבחין בחיוך המסורתי של עוזרו ובשפתיו הממלמלות: "הכל לטובה! הכל לטובה!".

* * *

כעבור מספר חודשים יצא המלך שוב לצוד. הפעם עוזרו שהה בכלא, ואף על פי שהוא היה חסר לו, החליט המלך לצאת לבדו.

המלך הכיר את היער כשבילי כף ידו, אלא שהפעם חיכתה לו הפתעה.

הוא נלכד ברשתם של קניבלים, שהסתובבו ביער וחיפשו מזון אנושי.

בגדי המלך המלכותיים שיוו לו בעיני הקניבלים מראה של ביצת הפתעה. בעל בשר באריזה מהודרת, הידד!

המלך הובא לפני ראש השבט, וזה הורה לבדוק שהקורבן כשר. לבד"צ הקניבלי אין הרבה דרישות. די שהאדם יהיה שלם בגופו, ובון אפטיט.

ה"משגיח" הקניבלי סקר את המלך מששת קצותיו, וחיש מהר גילה את התחבושת שעל ידו. הוא שלף אותה מעל מקום גודלו לשעבר, והעווה את פניו בסלידה.

"איכססס...", פלט ה"משגיח", "הוא פגום! חסרה לו בוהן...".

המלך שוחרר מידית, וללא שהיות עשה את דרכו אל הכלא, לשחרר את עוזרו האישי.

"הכל לטובה!", קרא המלך אל מול עוזרו המבולבל, "בזכות הבוהן שהורדת לי ניצלו חיי. אנא, סלח לי שהכנסתי אותך לכלא...".

להפתעת המלך, החל העוזר לרקוד על שהמלך הכניסו לכלא.

"עוד פעם הסיפורים שלך שהכל לטובה?", הפטיר המלך.

השיב העוזר הנאמן והמאמין: "ודאי שכליאתי הייתה לטובתי, שהרי אילו לא הכנסת אותי לכלא ודאי הייתי בא איתך לצוד, ואז היו הקניבלים משחררים אותך ובוחרים אותי... אז הכל לטובה או לא?".

ומה יכול היה המלך לענות?