בתה של המרגלת הישראלית בלבנון: "גם בכלא, אמא המשיכה להודות לה’"

באחד מלילות שנת תשכ"א (1961), שמעה שולה קישיק-כהן נקישות על דלת ביתה. היא התגוררה אז ברובע היהודי של ביירות, בירת לבנון. השעה המאוחרת וקצב הנקישות הבהירו לה כי אנשי הצבא בפתח, ואכן, לאחר חיפוש ארוך שערכו בביתה, הם הודיעו לה כי עליה להתלוות אליהם לבית המעצר. "כשירדה אמא לרחוב, היא ראתה את הרובע כולו הומה בכלי רכב צבאיים ובחיילים", מספרת בתה, כרמלה אסל, "כולם באו רק כדי לאסור אותה, אישה יהודיה אחת". אלא שכל זה לא היה לחינם, שכן מעט קודם נמלטה שולה ממאסר דרך קפיצה נועזת מגג ביתה לגגות הבתים השכנים. לכן הבינו כוחות הביטחון הלבנונים כי הפעם עליהם לבוא בכוחות מתוגברים. האישה שסייעה בהעלאתם של אלפי יהודים ארצה ובהעברת ידיעות מודיעיניות לישראל ממדינות האויב, והצליחה לחמוק מהם לאורך 14 שנה, נתפסה. בהמשך, גם נגזר עליה גזר דין מוות. 

כיום, 4 שנים לאחר פטירתה של שולה - בכ"ה באייר תשע"ז, מגיעה כרמלה לספר את הסיפור של אמה. "היא היתה אישה חכמה, יצירתית ונועזת, ולאורך כל שנות פעילותה סיכנה את חייה וחיי משפחתה, למען אהבתה הבלתי מתפשרת לעם ישראל ולארץ ישראל. בד בבד, אמא ניהלה את ביתה וגידלה שבעה ילדים למופת. את כל זה עשתה, מתוך ידיעה כי היא נמצאת תחת השגחתו של הקב"ה וכי הוא בחר בה לשליחות הזו, ואפילו ברגעים הקשים ביותר בכלא, היא המשיכה להודות לה'".

ציפור בכלוב זהב

שולמית קישיק-כהן נולדה בשנת תרע"ז (1917) בארגנטינה. "היא גדלה בבית בו דיברו עברית, ספרדית, צרפתית, אנגלית וערבית, שפות אשר עזרו לה רבות בהמשך חייה", אומרת כרמלה. "בהיותה בת 7, החליטו הוריה לעלות ארצה, ובביתם בירושלים ספגו אמי ו-11 אחיה חינוך יהודי ואהבה גדולה לארץ". בתקופת הפרעות בשנת 1929, היתה שולה בת 12, כשראתה את אמה מחביאה נשק בתיק הטלית של אחיה הגדול. "שם החלו לנבוט שורשי האומץ והתעוזה שלה, בהם נעזרה בהמשך לצורך תפקידה".

כאשר היתה שולה בת 16, חל המפנה הראשון בחייה. "אבי - ז'וזף כהן, היה סוחר בדים עשיר מבירות, שעבר את גיל 30, והחליט כי ברצונו לשאת אישה מבנות ירושלים. אחרי שקיבל המלצות מרבו ועשה את כל הדרך מביירות, הוא הגיע לבית סבא וסבתא. באותו זמן, מצבם הכלכלי היה קשה מאד, כמו אצל רבים מיושבי הארץ. לכן, כאשר הם ראו כי מדובר באדם ירא שמיים, שהוא גם מסודר מבחינה כלכלית, הם החליטו לתת לו את ביתם שולה לאישה. אולם כשאמי שמעה על כך, היא פרצה בבכי סוער. היה קשה לה לחשוב על פרידה ממשפחתה ומירושלים שכה אהבה, ולהינשא לאדם שגדול ממנה בכל כך הרבה שנים. עם זאת, הבינה אמי כי מצבם של הוריה מחייב זאת, מה גם שהחתן הטרי הבטיח לעזור להם מבחינה כלכלית. כך היא עברה לגור לאחר נישואיה בואדי אבו ג'מיל - רחוב היהודים בביירות".

איך הסתדרה אמא שלך במקום החדש?

"היא היתה אישה מלאת אנרגיות, כזו שמחפשת אתגרים, ואילו שגרת החיים בלבנון היתה כה רגועה ושקטה, עד כי היא הרגישה כמו ציפור בכלוב זהב. אבי השתדל אמנם לתת לה את כל מבוקשה, אך זה לא הספיק. השינוי חל כאשר אמא גילתה יום אחד את ועד הקהילה, ולמרות שנשים לא היו יוצאות אז מביתן, היא היתה חריגה בנוף, והפכה להיות שותפה מלאה בו. היא לימדה עברית ויהדות, ודיברה עם בני הקהילה על חשיבות העליה לארץ ישראל. באותו זמן, הגבול בין לבנון וישראל היה פתוח, ואחרי כל ביקור משפחתי שלה, הביאה איתה אמא גם ספרי לימוד בעברית עבור תלמידיה הרבים. ראשי הקהילה, אשר ראו כי האישה שלפניהם מלאת אומץ ותושיה, הבינו כי היא יכולה לסייע להם רבות".

בשנת 1943 קיבלה לבנון את עצמאותה, והוחלט בה על חלוקת תפקידים בממשל בין מוסלמים לנוצרים. "כולם כרכרו אז סביב הקהילה היהודית, כדי לקבל ממנה קולות, והיו מגיעים לביקורי נימוסין בחגים ובאירועים. ראשי הקהילה לא העזו לבקש מהממשל דבר, ואמא היתה הראשונה שהעזה לשאול מה מקבלים 15,000 היהודים החיים בביירות בתמורה לקולותיהם. היא החלה לבקש רשיונות, עזרה בבניית מבנים, ואף הצליחה להביא לידי כך שהשפה העברית תוכר באופן רשמי ויהיה ניתן להיבחן עליה בבתי הספר במדינה". 

"הם שואפים להרוג את כל יקיריי בארץ ישראל!"

המפנה המשמעותי בחייה של שולה, התרחש ביום הולדתה ה-30, בו חל גם חגם של הנוצרים. "כנהוג בלבנון, ראש הממשלה ארגן מסיבה בארמונו, והזמין אליה קצינים בכירים ואת נציגי הקהילות השונות", מתארת כרמלה. "עוד קודם לכן, כבר רקמה אמי קשרים טובים איתו, ולכן ברגע שהגיעה ההזמנה, ביקשו ממנה ראשי הקהילה ללכת לשם כנציגת הקהילה היהודית. היה זה כמה חודשים לפני עזיבת המנדט הבריטי את הארץ, והחשש מפני פגיעה ערבית ביישוב היהודי היה גדול. באותו ערב, מתוך דאגה לבני עמה, מצב רוחה של אמי היה קצת עגום, ולכן כאשר הגיעה לאירוע, היא התיישבה בצד האולם".

בספרה "שירת השולמית", המגולל את סיפור חייה, מתארת שולה את שהתרחש באותם רגעים: "ישבתי שם, כשמאחורי חלון רחב ידיים, ממנו נשקף גן מרהיב ביופיו. כשהפניתי מבטי לאחור, ראיתי קבוצה של צמרת הקצונה הצבאית הלבנונית וצמרת הקצונה הסורית, הולכת וקרבה אלינו. בראשה פסעו הרמטכ"ל הלבנוני והרמטכ"ל הסורי. הם עמדו ממש מאחורי גבי, רק החלון הפתוח הפריד בינינו. משהו בתוכי אמר לי להאזין לשיחתם…. שמעתי והתחלחלתי. הם דיברו על הכחדת היהודים בארץ ישראל. הם הזכירו את שמו של הקולונל המהולל, פאוזי אל קאוקג'י, בראש 'צבא ההצלה'… מסתבר שהוא אוסף כוחות בסוריה ובלבנון ובכוונתו להיכנס לארץ בראש חיל חלוץ, שיחריב את היישובים היהודיים בגליל. 'זו תהיה ההתחלה', כך אמרו. שמעתי את התוכניות, את הדרכים בהן יעברו. גופי היה על סף התמוטטות. המראות שלנגד עיני הלכו והיטשטשו והעולם חשך סביבי. רק האוזניים המשיכו לתפקד. האוזניים הוסיפו לשמוע בבהירות את הדברים הנוראים - עוד ועוד מקומות שייחרבו וחיי יהודים שיוכחדו… הם שואפים להרוג את כל יקיריי בארץ ישראל! לא היו אלה דברי רהב של מנהיגים פוליטיים או מטיפים דתיים, האנשים האלה עמדו בראש צבאות סדירים!" (מתוך "שירת השולמית", עמ' 32-34)

כאשר חזרה שולה לביתה, היתה זו שעת לילה מאוחרת ובני הבית נמו את שנתם. "היא לא סיפרה לאבי דבר, ורק עמדה ליד החלון והחלה לדבר עם ה'. היא התחננה בפניו שיאיר את דרכה ויעזור לה להעביר את המידע הזה לידיים הנכונות. אחר כך התיישבה אמא וכתבה מכתב, שלכאורה נועד כדי לשאול בשלומה של בת דודתה, העומדת לעבור ניתוח. בין השורות, היא הוסיפה בכתב סתרים, אותו למדה להכין בצעירותה, את כל מה שנודע לה בבית ראש הממשלה".

מה היא חשבה לעשות עם המכתב הזה?

"למחרת, אחרי שאבי הלך לעבודה והילדים לבית הספר, היא הגיעה באופן פתאומי אליו לחנות. כפי שכבר אמרתי, נשים באותה תקופה לא היו יוצאות מביתן, ואבא נבהל לראות אותה בפתח חנותו. היא סיפרה לו כי בת דודתה בישראל חולה וכי היא חייבת לשגר אליה מכתב באופן דחוף. אבי הרגיע אותה בידיעה כי באותו יום ממש אמור להגיע לחנותו לקוח מדרום לבנון, אשר יוכל לעזור בהעברת המכתב. באותו זמן, היחסים בין יהודי הצפון לערביי דרום לבנון היו מצוינים, והעברת מכתבים וחבילות ביניהם היתה עניין שבשגרה. ואכן, כאשר הגיע אותו לקוח, הוא הבטיח לה כי יעשה זאת בהקדם האפשרי".

שלושה ימים אחר כך, ביום גשום במיוחד, שמעה שולה דפיקות על דלת ביתה. "בפתח עמד אדם בעל חזות ערבית, ומסר לידיה מכתב מגולגל. במכתב נאמר 'קיבלנו את ההודעה שלך וברצוננו לפגוש אותך'. באותם רגעים אמא התיישבה על הספה והודתה לה'. היא היתה מאושרת על כך שהצליחה להעביר את המסר לבני היישוב היהודי, ולסייע בסיכול תוכניותיהם של צבאות האויב".

איך בדיוק גילו את כתב הסתרים במכתב הזה?

"מסתבר כי באותה תקופה היו אנשים רבים שפעלו מבחוץ לטובת היישוב היהודי בארץ ישראל, והם שיגרו ארצה מכתבים מוצפנים מפעם לפעם. לכן כל מכתב שהגיע לארץ נבדק. כאשר ראו את מכתבה של אמא, שהיו בו מרווחים גדולים בין השורות, כבר חשדו שמא הוא צופן בחובו משהו נוסף, ולכן הוא פוענח באופן מיידי".

"האדמה הזו היא העושר שלי"

מהר מאד כבר היו ידיה של שולה מלאות עבודה. "שלושה חודשים אחרי אותו אירוע הוכרזה הקמת המדינה, והגבולות שלה עם ארצות ערב נסגרו באופן מיידי", אומרת כרמלה. "במקביל, רבים מיהודי הארצות האלה התחילו לברוח לכיוון מדינת ישראל, ובדרכם ארצה הגיעו חלקם ללבנון, משום שהגבול שלה עם ישראל היה קל יותר למעבר. ואדי אבו ג'מיל התמלא בפליטים יהודים, והם הוסתרו בבתי הכנסת, אך היו חייבים לעבור ארצה במהירות. אמי החלה לפעול לשם כך, ואבי סייע לה ככל הניתן, בעצות טובות ובסכומי כסף גדולים. היא יצרה קשר עם מבריחים מדרום לבנון, ובהמשך הצליחה גם לפתוח ערוץ העברה של יהודים דרך הים בספינות דייגים. אמא היתה מלווה את השיירות בלילות, ולא הולכת לישון עד ששמעה שהם הגיעו לייעדם. כמה שנים מאוחר יותר, היא הצליחה להשיג אף דרכונים מזויפים, וכך הגיעו חלק מהנמלטים לישראל דרך האוויר". 

באחת מהפעמים, היה על שולה להעביר 90 ילדים למטולה. "רגע לפני שהחל המבצע, התגלה לאמא שהייתה הלשנה וכי אנשי הבולשת עוקבים אחריה. באותם רגעים היא נשאה תפילה מעומק הלב, והעצה משמיים הגיעה מיד. היה זה שבוע לפני חג החנוכה, והיא החליטה לסדר את הילדים בשורות. כל ילד קיבל נר ביד, ואמא החלה ללכת איתם ברחובות הרובע, כשהם שרים שירי חנוכה. אנשי הבולשת המופתעים פנו אליה ושאלו לפשר התהלוכה, והיא הסבירה להם בקלילות כי הילדים מתאמנים בשירה לקראת אירועי החג הקרב. כאשר הגיעו הילדים לאוטובוסים, אנשי הבולשת המאוכזבים כבר נסעו משם, וכך הם הגיעו בבטחה ליעדם בישראל".

היו גם פעמים בהן הלכה שולה יחד עם הבורחים את כל הדרך עד לישראל. "בכל פעם כזו היא היתה עוברת בקבר רבי מאיר בעל הנס ומתפללת שם, ורק אחר כך ממשיכה לפגישות חשאיות", מתארת כרמלה. "ליד נרות השבת שלה, היתה לה קופת צדקה קטנה, בה היא אספה כסף לקבר רבי מאיר בעל הנס, ואפילו שנים אחר כך, כשהיתה מבוגרת, בכל פעם שהקופה התמלאה, היא היתה אומרת לי לנסוע לשם כדי לשים את הכסף. אמא היתה מחוברת לרבי מאיר בכל ליבה, ובאמת זכתה לראות ניסים גדולים לאורך כל שנות פעילותה".

באחת הפעמים בהן הגיעה שולה ארצה, היא ביקשה לבקר במעברה בה השתכנו העולים. "היא הגיעה למעברת שער העליה, וראתה שם בוץ, פחונים, ואנשים עומדים בתור כדי לקבל מעט אוכל. הבושה הציפה אותה, כי היא נהגה לספר לאנשים עד כמה ארץ ישראל היא טובה ואיך ידאגו להם שם היטב". באותם רגעים, ראתה שולה על השביל את אדון גבאי, אחד מעשירי עירק, שעלה ארצה בעזרתה. "אמא התביישה, והתנצלה בפניו על שאדם עשיר כמוהו, שידע קודם חיי רווח ונוחות, הגיע בחוסר כל למקום הזה. כמענה לדבריה התכופף גבאי, לקח בידו חופן של בוץ, נישק אותו ואמר לה, 'האדמה הזו היא העושר שלי'. כזו אהבת ארץ ישראל היתה לעולים ארצה, למרות כל הסבל שהם עברו, והמילים האלה של גבאי, נטעו באימי כוחות מחודשים".

מדוע לא עליתם אתם לארץ?

"אמא חשבה שעוד מעט ואנחנו עולים, ואף שלחה ארצה את שני אחיי הגדולים, ומאוחר יותר גם את אחותי. אך היא ידעה כי לא יהיה מי שייכנס לנעליה בביירות, והמשימות שבקשה ממנה מדינת ישראל היו רבות. בנוסף, אבי התקשה לעזוב את עסקיו המסועפים ולהתחיל הכל מחדש בארץ, וכך המשכנו להתגורר בביירות עוד כמה שנים".

אירוע נוסף המגלה את אומץ ליבה הייחודי של שולה, התרחש במוצאי יום כיפור. "11 אנשי חברא קדישא יצאו לקחת נפטר לבית העלמין, ועקבותיהם נעלמו. כאשר התגלה הדבר, ידעו כולם כי יש רק אחת שיכולה לעזור, בזכות קשריה הטובים עם אנשי הממשל. על כתפיה של אמי הוטלה המשימה, להגיע ליו"ר של מפלגה מוסלמית קיצונית, שהיה אדם מסוכן במיוחד וידוע באכזריותו. התברר כי הוא היה אחראי לחטיפת האנשים, ועליה היה לדבר איתו על כך. אמא אמרה 'בשם ה' נעשה ונצליח', ויצאה לבדה לדרך. אותו אדם אכזר יכול היה לפגוע בה בקלות, אך היא הלכה באומץ לב, עם אמונה שרק ה' הוא זה שמנהל את העולם. בכלל, היא הכירה את השפה הערבית היטב, על כל שלל פתגמיה, וידעה לתבל כל שיחה בהומור ובפתגמים שונים, וכך הצליחה לשאת חן בעיני כולם. כאשר הגיעה אמא לאותו אדם, היא איימה שהיהודים לא יצביעו לו בבחירות, וכך הוא הבטיח לה שיחזיר את החטופים. אך אמא לא הסכימה לעזוב עד שתראה בשחרורם. כך באמצע הלילה הגיע לרובע היהודים ג'יפ שבתוכו ישבו כל 11 אנשי החברא קדישא יחד איתה".

מתי הספיקה אמך לטפל בכם הילדים?

"לאורך כל הלילות בהם אמא לא ישנה, היא היתה סורגת, רוקמת, מבשלת ומנקה, וכשקמנו בבוקר הבית היה כולו מצוחצח. היא ידעה את התפילות וגם את כל ספר התהילים בעל פה, ונהגה לומר פרקי תהילים תוך כדי עבודתה. לאורך כל השנים, היא טיפלה גם בנו הילדים היטב, כשפעילותה הענפה לא מעיבה על כך בדרך כלל". 

גזר דין מוות

כעשר שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, החלו הרוחות בלבנון סוערות. "היה צורך לשמור על הרובע היהודי, ולשם כך הצליחה אמא להבריח כלי נשק מישראל ולהביאם לבחורים ברובע. באותה תקופה, כבר החלו להתלחש סביבה, אך בכל פעם שהיו מגיעים אנשי משטרה לערוך חיפוש בביתה, הם לא מצאו דבר". אולם בשנת תשכ"א (1961) חזרה שולה מביקור חשאי בישראל, ו-3 שבועות אחר כך היא נתפסה. "התברר כי אחד מהסוכנים ששיתפו איתה פעולה נתפס וסיפר עליה הכל, וכי ההודאות שלו נרשמו בתיקו המשפטי, שהיה עב כרס וכלל 350 עמודים", אומרת כרמלה ברעד.

על מנת לסחוט ממנה הודאה, עברה שולה עינויים קשים. "שערותיה וציפרניה נתלשו, היא ספגה מכות רבות, ונשלל ממנה כל תנאי אנושי בסיסי. אין כאן המקום לתאר מעבר לכך, אך העינויים נמשכו לאורך שנתיים ארוכות. ובכל זאת, אמא לא הודתה בכלום, ורק חזרה ואמרה 'אני סתם אישה פשוטה'. בסיומן של אותן שנתיים נוראיות, קם החוקר ממקומו וצרח, 'אני לא מסוגל יותר להמשיך! לא פלא שהיהודים האלה מצליחים, אם הם יכולים לעמוד בדברים כאלה!"

איך היא הצליחה לעמוד בזה?

"האמונה נתנה לה את הכוחות. היא תמיד אמרה, שאם ה' החליט שזה מה שמגיע לה, אז היא מקבלת את הכל באהבה. לא היה לה שום כעס עליו, אלא רק אמונה שהכל מגיע בהשגחה. היא הלכה בעיניים פקוחות, ועם זאת תמיד אמרה 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'. ואפילו שם, במקום הנורא הזה, היא הצליחה לראות טוב. כך למשל, היא הודתה לה' על כך שהיתה בכלא בלבנון ולא בסוריה, כי היה ברור שמסוריה היא לא היתה יוצאת בחיים. זה אפילו היה סימן עבורה, לכך שה' רוצה להציל אותה בסוף". 

בינתיים, בהתקרב תאריך משפטו של השותף של אמא אשר הלשין עליה, הוא קיבל התקף לב ומת. "אף אחד לא יודע מי דאג למותו - הלבנונים, הישראלים או רק ה', אבל ברגע שהוא מת, לא היה מי שיעיד נגדה", אומרת כרמלה בהקלה. בזמן המשפט, היתה כרמלה בת 15. "אבא שלי, אחי ואחותי הגיעו לבית המשפט, ואילו אחי ואני נשארנו עם דודתנו נזירה בבית, ועסקנו בהכנת סעודת הודיה. עורכי הדין אמרו לנו כי אין מה לדאוג, ובוודאי ישחררו אישה שהיא אם ל-7 ילדים. אך השעות עברו, ורק לקראת ערב הגיעו אחי ואחותי בוכים הביתה".

מה היה פסק הדין?

"אמא נידונה למוות, ובגלל היותה אם לשבעה, דינה הומתק ל-20 שנות עבודת פרך. גם אבי נעצר, כמי שסייע לה, ובאותו ערב נשארנו 4 ילדים יתומי קש לבד בבית. בין לילה הפכו אחי ואחותי לאחראים עלינו, עזבו את לימודיהם והתמסרו לחלוטין לטיפול בבית ובעניינים המשפטיים של אבא ואמא".

באותו זמן כבר היה קשה להכיר את שולה. "היא נחלשה מאד, בקושי אכלה, ונראתה קשה אחרי העינויים שעברה. גם בכלא אליו היא הועברה, התעללה בה הסוהרת האנטישמית שהיתה במקום". אולם אפילו שם המשיכה להאיר אמונתה החזקה. "היא נהגה לומר את כל התפילות ופרקי התהילים שזכרה, ולבקש מה' שיציל אותה וישמור על ילדיה. ועוד יותר מזה - בכל פעם שהתגלעה מריבה בין האסירות, היא זו שדאגה להשכין את השלום ביניהן בחזרה. מאוחר יותר, בעקבות ביקור לו זכתה מקרב אחד מאנשי הממשל, היא פעלה גם לשיפור משמעותי בתנאי האסירות ולפתיחת מפעל תפירה בכלא. כזו היתה אמא, מלאת אמונה וחסד גם במקומות הקשים ביותר". 

"שובי שובי השולמית"

רגע אחרי מלחמת ששת הימים, הנס קרה, והגיע זמן שובה של השולמית. "במסגרת עסקת חילופי שבויים לאחר המלחמה, שוחררה אמא, לאחר שישבה 6 שנים בכלא בלבנון. היא הועברה לישראל, כשלאורך כל הנסיעה עדיין ריחף החשש שמא יצליחו הסורים לחטוף אותה בדרך. עוד באותו יום, הוטסנו אנחנו לקפריסין ומשם לשדה התעופה לוד. הסיוט הגיע לסיומו".

מאוחר יותר, כאשר נשאלו ז'וזף ושולה על ידי כוחות הביטחון הישראליים מה הם מבקשים בתמורה לפעילותם לאורך השנים, ענה להם ז'וזף: "שולה מסרה את נפשה, ושנינו נתנו ככל יכולתנו למען עם ישראל. אך כל זה לא נעשה כדי לקבל תמורה, ולכן איננו רוצים דבר. כל שאנו זקוקים לו עכשיו הוא רק קורת גג, ונודה לכם אם נוכל לקבל דירה בירושלים, שהיא חלום חיינו".

בני משפחת קישיק-כהן עברו להתגורר בשכונת רחביה בירושלים, ולאורך השנים המשיכה שולה לספר את סיפורה ברבים. מאז, היא קיבלה אותות ופרסים שונים על מסירות נפשה למען עמה, ואף נבחרה להדליק משואה. אולם הפרס הגדול ביותר מבחינתה, היה כאשר היא קיבלה את אות יקירת ירושלים, העיר שכה אהבה, וזו שבין רגביה היא זכתה להיקבר.