"הפכתי לאנורקסית, זעקתי לה’ שיעזור לי לצאת מהבור הזה"

"ביום בו הגעתי לפסיכולוגית במחלקת הפרעות אכילה, בכיתי לה את כל מה שלא בכיתי במשך שנתיים", פותחת הודיה את הראיון המטלטל שלפנינו, על האנורקסיה איתה היא התמודדה לאורך שנתיים ארוכות. "סיפרתי לפסיכולוגית עד כמה בעלי חסר אונים מול המצב, וכי יש לי 2 בנות קטנות הזקוקות לאמא מתפקדת. כבר הבנתי שאני כבולה בתוך הכלא שבניתי לעצמי, ובתוך תוכי ידעתי שרק אני אוכל להוציא את עצמי ממנו. כך התחיל האשפוז שלי במחלקת הפרעות אכילה. במהלך אותם ימים קשים, התפללתי כל הזמן, והייתי בוכה ומתחננת לבורא עולם שיעזור לי. כל רגע היה עבורי מאבק - לא להקיא, לאכול הכל, ולנסות אפילו להנות מהאוכל. זו היתה מלחמה על השפיות, על החיים, ואחרי מאבק עיקש - זכיתי לנצח".

הודיה הצליחה להשאיר את האנורקסיה מאחוריה רק לפני כשנה. הדרך שעברה אל תוך המחלה וממנה החוצה, לא היתה קלה. הירידה לתהומות המסוכנים של הרזון, איימה להטביע אותה לחלוטין. אך היא לא ויתרה, ובעזרת אמונה יוקדת בה', ובכוחות שהוא נטע בה, הצליחה לעבור את המשבר. עכשיו היא באה כדי לספר את סיפורה, ולתת כוח לבנות נוספות שעוברות את הגיהנום הזה, ולבני משפחותיהן. "חשוב לי שאנשים יבינו עד כמה שצריך להקשיב לנפש ולתת לה מענה נכון", היא אומרת בכאב.

"אמא'לה, אוכל!"

כבר מילדות החלו היחסים המורכבים של הודיה עם מראה גופה. "הייתי הבת המלאה במשפחה - לא שמנה, אבל מלאה", היא אומרת. "התקשיתי למצוא בגדים ולהתאים אותם לגוף שלי, וקינאתי באחותי הקטנה, שהיתה רזה. מידי פעם עלה נושא האכילה שלי לשיחה, ולאמי היה חשוב שאוכל באופן מתון. אני זוכרת את עצמי כבר בגיל 10 מנסה לעשות דיאטה של ילדה קטנה, שהצליחה רק קצת. כשהייתי בכיתה ח' שקלתי 55 קילו, וחששתי שמא אשמין עוד יותר ולא אצליח להתחתן. אף פעם לא אהבתי את עצמי, וגם היה ברור לי שלא אוכל לאהוב אם אמשיך להשמין".

המשבר הגדול בקשר למראה גופה, החל כשנה לאחר שילדה את ביתה הבכורה. "עליתי למשקל של 73 קילו, והתחלתי לשנוא את עצמי ממש. ידעתי שאני אוהבת לאכול, ושלא אצליח לעמוד בדיאטה. לכן בתוך תוכי, התפללתי לרדת 20 קילו תוך חודש, והייתי מוכנה להיות אפילו חולה בשביל זה. באותה תקופה נסעתי עם בעלי לאומן, ובאמת מה שביקשתי שם מה' היה להיות חולה ולהצליח להשיל מעליי את 20 הקילוגרמים המיותרים. כשהגענו ארצה, הייתי כל כך מתוסכלת, שהרגשתי כאילו זורם לי רעל בגוף. התחושה היתה שאם אוכל אפילו עוד משהו קטן, זה יהיה סוף העולם".

הודיה נרשמה למכון כושר, ושם החלה הירידה במורד המדרון. "התחלתי בקטן, אבל כמה חודשים אחר כך זה התפתח למצב בו הגעתי למכון 5 פעמים בשבוע, 3 פעמים ביום", היא נזכרת ברעד. "התזונה שלי הצטמצמה לסלט עם פריכיות, ועם הזמן אפילו זה ירד. הבנתי שאני במצב לא הגיוני, אבל האושר והסיפוק שהגיעו כשעליתי על המשקל וגיליתי שהצלחתי לרדת 10 קילו בחודש, היו שווים מבחינתי את הכל. בליבי, הייתי מודה לה' על כל גרם שירד, ומתפללת שיעזור לי להמשיך לרדת עוד. משם, החלטתי גם להקיא את מה שאני אוכלת, כדי לא לעלות במשקל אפילו גרם אחד. באירועים, למשל, היה נראה שאני אוכלת כרגיל, אבל אז הייתי ממהרת לשירותים כדי לרוקן מגופי את הכל. הגעתי למצב בו הייתי מתקיימת על שני תמרים ואגוזים ביום, וגם זה בפחד נוראי. תוך 3 חודשים השלתי את 20 הקילוגרמים מהם חששתי כל כך, אך בד בבד הפכתי לאישה עם עיניים אדומות, גוף חלש, ושיער שהתחיל לנשור. סבלתי מקור, לא היתה לי סבלנות לבתי התינוקת, וכל החשק לחיות וליהנות היה ממני והלאה".

מה עם בעלך, הוא לא ראה את המצב? 

"בעלי ראה שאני לא אוכלת וכבר הבין שמשהו לא בסדר איתי, אבל הוא היה בחור צעיר ותמים, ולא ידע איך להתמודד עם זה. אמנם לא היה לו קל, והטירוף בו הייתי עירער את היחסים בינינו, אבל שנינו לא הכרנו את המילה 'אנורקסיה', ולא הבנו שמדובר כאן בבעיה נפשית רצינית. לא חשבנו לרגע כי עליי לפנות לעזרה מקצועית, והוא סמך עליי והאמין שאצליח לעבור את זה".

המצב הלא שפוי הלך והמשיך. "הייתי חייבת להישקל כל יום כדי לדעת כמה ירדתי, ובאחת הפעמים בה התארחנו אצל חמותי, הפכתי את כל השכונה כדי למצוא שכנה שיש לה משקל. באותו זמן, התחלתי לפחד אפילו לשתות, מתוך חשש לא הגיוני שהמים יעלו אותי במשקל. בנוסף, אחרי שהורדתי 20 קילו, התחלתי לקבוע לעצמי יעדים חדשים, של משקלים נמוכים יותר. לאורך כל היום הייתי בתוך חרושת מחשבות ופחדים סביב אוכל, משקל ומראה של הגוף".

בדרך נס, החל אז הריונה השני של הודיה. "שמחתי על ההריון, כי בתוך תוכי הבנתי שאני בבעיה, וחשבתי שבזכות זה אתחיל שוב לאכול ואצא מהמקום הקשה בו הייתי", היא אומרת. "אלא שהפחד מפני השמנה כבר היה חזק ממני, ולא הייתי מסוגלת לראות את הבטן שלי תופחת. באותו זמן, אפילו ארוחה אחת לא נשארה אצלי בגוף, סבלתי מבחילות קשות, והתחלתי להקיא אפילו בלי שארצה בכך. באופן ניסי ממש, 9 חודשים אחר כך נולדה לנו בת בריאה ושלימה". 

מה לגבי המשפחה המורחבת, הם הבינו מה קורה?

"אמא שלי כבר היתה אומרת לי שאני חייבת לאכול, ואני באמת אכלתי לידה. אלא שאחר כך הייתי מקיאה את הכל בלי ידיעתה, מה שהקשה עליה לתפוס את המצב לאשורו. מאוחר יותר, היא החלה לעקוב אחריי, וקלטה שאני מקיאה בכוונה, אבל אני הכחשתי את ההאשמות נגדי, והסברתי שזה בגלל ההריון. הוריי עדיין לא היו רגועים, אבל גם הם לא הכירו את המילה 'אנורקסיה'. כך נשאר המצב כפי שהוא, בלא שתהיה להם דרך לעזור. בנוסף, באותו זמן הלכתי למאמנת אישית, מה שנראה כלפי חוץ כדבר נפלא. אלא שלמרות נסיונותיה של המאמנת לעזור לי לצאת מזה, הפחד מפני האוכל היה חזק יותר מהכל". 

(צילום: shutterstock)

עומדת למות

אחרי הלידה, כבר הבינה הודיה היטב כי היא עברה מזמן את גבול הדיאטה השפויה. היא רצתה לחזור לאכול, אלא שהמצב הנפשי בו היתה נתונה כבר היה מעבר לשליטתה. "הפסקתי להקיא לתקופה, ושיכנעתי את כולם שאני יוצאת מזה, אבל אחרי שרכשתי את אמונם, חזרתי לאותו מצב", היא אומרת. "בנוסף, כבר לא היה בי כוח לשמוע את ההערות של הוריי, ולכן שכנעתי את בעלי שכדאי לנו לעבור דירה למקום מרוחק יותר. עברנו לבית גדול ומרווח, אבל שם החל הסיוט הגדול. לאורך שנה הייתי מקיאה, והמצב הגיע עד כדי כך שכבר ירד לי דם מהגרון. הייתי נראית נורא, עם שקיות שחורות מתחת לעיניים, וקצוות שיער תלושות שבצבצו מתחת למטפחת". 

הסוד הגדול כבר נראה כלפי חוץ, ואי אפשר היה להסתירו. "קרובי משפחה התחננו לפניי שאוכל, וניסו להסביר לי בכל הכוח שזה בסדר. מנגד, היו גם כאלה שכעסו ולא הבינו איך הובלתי את עצמי למצב נורא שכזה. יום אחד פנתה אליי אשתו של דוד שלי, וסיפרה לי על בחורה אנורקסית שהיא הכירה, אשר לא יכלה כבר להירפא. היא הקיאה באופן אוטומטי, וכך עזבה את העולם במשקל 28 קילוגרם. צעד נוסף, אותו נקטו דווקא הוריי, היה להבהיר לי כי אם המצב יימשך כך, המשפחה שלי תתפרק, בנותיי יועברו למשפחות אומנה, ואני אמצא את עצמי מאושפזת במוסד פסיכיאטרי. אלא שדבר אחד הם לא קלטו, והוא - שאני חייבת עזרה מבחוץ, כי המציאות הקשה בה הייתי כבר לא היתה בשליטתי". 

המפנה חל בפסח של אותה שנה. "התחננתי לה' שיעזור לי לצאת מזה. ביקשתי ממנו לאכול כמו כולם, בלי פחד, ובכיתי את הבכי של חיי", נזכרת הודיה. "כמה שבועות מאוחר יותר, ביקשתי מהוריי לבוא לגור אצלם. הבנתי כי אינני מסוגלת לנהל את ביתי, וכי עליי להתחיל לקבל עזרה. כשבעלי שמע זאת, הוא התפרק בבכי, אבל במצב בו הייתי נתונה - אפילו לא היה בי כוח להרגיש את כאבו. הגעתי לבית הוריי והם ניסו לעזור, אבל בכל פעם שאמרו לי לאכול נכנסתי להתקף חרדה. הייתי מתעלפת מידי פעם, ואמא לבת אנורקסית שבאה לשוחח איתי, הסבירה לי שהגוף שלי לא יצליח לשרוד כך עוד זמן רב. היא אמרה לי,'לכי לבית החולים מהר, כי את עומדת למות'".

הסכמת ללכת?

"ועוד איך, ואפילו שמחתי. קיוויתי שמשם תבוא הישועה. אלא שבבית החולים רק בדקו אותי, הודיעו לי שהמדדים שלי קצת נמוכים ושלחו אותי הביתה. הגעתי לחדרי שבורה ורצוצה ושוועתי לעזרה. שם התגבשה בתוכי ההבנה כי המקום הנכון עבורי הוא המחלקה להפרעות אכילה. במחלקה זו מאשפזים רק נשים המעוניינות בעזרה ומוכנות לקבל את התנאים הקשוחים שבתוכה, ואני הייתי במצב כזה, שכבר הייתי מוכנה לכל".

אחרי שהגיעה הודיה לשיחה עם הפסיכולוגית במחלקה, הובהר לה כי היא תיכנס לתקופת אשפוז ארוכה. "היה קשה לי מאד לחשוב על זה, אך מנגד הודיתי לה' על כך שבכלל התפנה שם עבורי מקום. לצערי, נושא זה הוא לא בראש סדרי העדיפויות במדינה, ויש נשים הנאלצות לחכות כמה חודשים עד שהן מתקבלות לאשפוז. כמה שבועות קודם לכן, כבר הכרחתי את עצמי להפסיק להקיא, וזה היה עבורי הישג גדול, בידיעה שיש לי עדיין שליטה על גופי".

במחלקה נחשפה הודיה למראות מזעזעים. "הולכות שם נשים נטולות חיות, מחוברות לזונדה, שאוכלות רק אחרי צעקות ובכיות. פתאום קלטתי שגם אני אחת מהן, וזו היתה הפעם הראשונה בה הבנתי עד כמה אני נראית נורא. הכללים במחלקה היו קשוחים במיוחד - חייבים לבוא בדיוק בזמן ל-4 ארוחות, אחרת מקבלים משקה המהווה תחליף לארוחה, בטעם נוראי. בנוסף, אחרי כל ארוחה יושבות כולן לשעתיים של השגחה בחדר גדול. מעבר לכך - אסור לדבר על אוכל, גוף או משקל. אין אפשרות להסתכל במראה, וישנם טיפולים נפשיים קבועים המסייעים ברמה הרגשית. מי שמצליחה לעלות במשקל יכולה לצאת לשבת בביתה, אך חייבת לחזור למחלקה בדיוק בזמן. הכל נעשה תוך עמידה נוקשה על הגבולות, בלי ויתורים".

איך היתה עבורך ההתמודדות במחלקה?

"היה לי קשה מאד ורציתי לחזור הביתה, אבל רב שהייתי איתו בקשר עודד אותי להחזיק מעמד ולא לוותר. ראיתי שם נשים שהיו בעלות מקצועות מכובדים, והגיעו לשאול תחתיות, והכי כואב היה לגלות מידי פעם מי כבר לא איתנו, בגלל שהחליטה להיכנע למחלה ולצאת מהמחלקה, או גרוע מכך - מסרה את נשמתה לבורא. היו לי מלחמות קשות עם עצמי, ובכיתי לה' כל הזמן שיעזור לי. ידעתי שאני חייבת להיות חזקה, והיו פעמים בהן מה שעזר לי היה דווקא לשים מוזיקה ולהתחיל לרקוד, מתוך אמונה שיום אחד אחזור לחיים רגילים".

כך, עם הזמן, החלה לנצנץ נקודת אור ראשונה בקצה המנהרה. "התחלתי לעלות במשקל, וזה היה עבורי הישג אדיר. יחד עם זאת, הקולות שנשמעו במחלקה, הודיעו שלא יוצאים מזה לעולם, וגם אם כן - אז לא במאת האחוזים. מול קולות הייאוש האלה, עמדתי בתפילה ובתחנונים לה'. רציתי מאד לאכול, ואפילו ליהנות מהאוכל, אבל עדיין היה לי קושי גדול מול דימוי הגוף".

איך שינית את התפיסה הפנימית שלך כלפי הגוף?

"השינוי היה להתחיל לקבל את עצמי כפי שאני, ובכל פעם הזכרתי לעצמי שאם ה' בראה אותי ככה, אז זה הכי טוב עבורי. שאלתי את עצמי, במה את נלחמת - במה שה' קבע? והבנתי שהמלחמה הזו מובילה אותי למקום לא טוב. מאז, אני חוזרת על כך מידי יום, כי אחרי 22 שנה בהן התרגלתי לא לאהוב את הגוף שלי, השינוי לא קורה ברגע. לגבי האכילה - אין אדם שלא אוהב לאכול, וברגע שהפנמתי שהאוכל הוא לא אויב, אז האהבה אליו חזרה מעצמה".

כך המשיכה הודיה להילחם על שפיותה. "לא הסכמתי לקחת כדורים פסיכיאטריים, ובכל פעם שהיה לי התקף חרדה, הייתי נאבקת בו, באמונה שאצליח. לאורך כל אותה תקופה, כתבתי מידי יום את כל מה שעבר עליי, ובעיקר - התפללתי בדמעות לאורך שעות ארוכות. ה' שמע לתפילותיי, וחודשיים בלבד אחר כך, כבר הגעתי למשקל תקין".

בשלב זה, התבשרה הודיה כי היא יכולה לחזור לביתה. "זו יכולה היתה להישמע בשורה משמחת, אבל אני פחדתי לצאת לחיים הרגילים וליפול שוב. בבית, היו לי רק זכרונות של הקאות, רעב, תסכול ומריבות. לכן ביום בו חזרתי הביתה כולם שמחו בשבילי, אבל אני ישבתי לבכות. הגעתי לבית הוריי, כי עדיין לא הייתי מסוגלת לתפקד בכוחות עצמי, ולא היתה לי ברירה אלא להתמודד. אני זוכרת, למשל, שבת אחת, בה יצאתי עם בנותיי לגן השעשועים. הן היו עסוקות במשחק, ותוך כדי כך מצאתי את עצמי מהרהרת שמא עליי לחזור להיות רזה. המלחמה מול המחשבות שבתוכי היתה קשה מנשוא".

"מודה על כל ביס"

ועם כל זה, הודיה לא ויתרה. "אני זוכרת איך יצאתי לנופש עם המשפחה של בעלי, ישבתי לאכול איתם ואפילו נהניתי. זה היה עבורי עוד הישג - לשמוח באוכל במקום לראות בו אויב. עדיין אכלתי אז מתוך תפריט מסודר, אבל כבר לא הייתי במקום שמפחד מאכילה. כך חזרתי אט אט לביתי, והתחלנו לבנות מחדש את החיים ואת הקשר הזוגי. הלכתי לאורך הזמן גם לטיפולים רגשיים, כדי לפתוח את כל הכאב שהיה שם. השיער שלי התחיל להתמלא, השחור מתחת לעיניים נעלם, ואני חזרתי להיות אישה חיה, עם שמחה בלב".

יש משהו שצמח בך מכל ההתמודדות הזו? 

"כן, בהחלט. לפני כל מה שקרה, הייתי מתלוננת הרבה, והיום אני מבינה שקיבלתי את הניסיון הזה כדי להעריך החיים. בתקופת האשפוז, כל כך התגעגעתי לבעלי ולילדות, ורק שם הרגשתי עד כמה כל יום איתם הוא משמעותי עבורי. דבר נוסף שהבנתי, הוא עד כמה צריך לתת מקום לרגשות בתוכנו ולא להזניח אותם. אפשר לראות איך הניצנים הלא בריאים שנבטו בתוכי כבר בילדות, צמחו והתפתחו למדרון חלק, שכמעט ולא היתה דרך חזרה ממנו. לכן היום אני מבינה עד כמה חשוב לשים לב לתחושות האלה, ולתת להן את המענה הנכון. אני לומדת להקשיב לעצמי, ולתת לנפש שלי את מה שהיא זקוקה לו".

יש בך איזשהו פחד שתחזרי לשם יום אחד?

"הלכתי לאורך תקופה עם הפחד הזה, אבל עכשיו הוא כבר לא קיים. כל כך סבלתי שם, שאין סיכוי מבחינתי לחזור לסיוט הזה. בנוסף, אני מרגישה שה' לא רצה לשים אותי בתוך מחלה מתמשכת, אלא רק לפתוח בפניי מבט שונה לחיים. כשהייתי ממש בתוך המלחמה על חיי, לא קראתי לזה מלחמה באנורקסיה, אלא מלחמת אמונה. זה היה מאבק יומיומי על האמונה שלי בכוחותיי, ולאורך כל הזמן הייתי מחזקת את עצמי, וגם אנשים נוספים במחלקה".

מה יש לך לומר למי שנמצאת במצב הזה, וגם לסובבים אותה?

"דבר ראשון, צריך לדעת שמי שהגיעה למקום הזה, משוועת למילים חמות ולעזרה, ואפילו כשהיא עדיין מתנגדת לריפוי - זה מה שהיא באמת צריכה. נקודה נוספת שחשוב לדעת, היא שלצערי התמיכה הניתנת מהמדינה בתחום הזה היא לא תמיד מספיקה. ישנה רק מחלקה קטנה ובודדת, בה לא ניתן מענה מקיף דיו לריפוי הנפשי. לכן למי שנמצאת בבור הזה, אני חייבת לומר משפט שנראה קצת אכזרי, אך הוא האמת: אף אחד לא יעזור לך אם לא תעזרי לעצמך, ואם את רוצה לחיות - אז כדאי לך להתחיל. זה כואב לשים את הדברים על השולחן, אבל אין דרך אחרת. מי שרוצה לצאת מהמקום הזה, חייבת לקום ולפעול".

לסיום, אומרת הודיה: "מעבר לכל זה, בורא עולם נמצא איתנו ומקשיב לכל תפילה. ברור לי שהוא אסף את כל הדמעות שלי, ושמע לתחינותיי כשהייתי עמוק בתוך הבור. לכן חשוב להמשיך להתפלל ולא ליפול לייאוש. כיום, אני מודה לה' על כל ביס שאני אוכלת, על הבעל שלא ויתר והמשיך לתמוך ועל הבנות המתוקות שלי. ובעיקר - אני מאושרת על שזכיתי לקום מחדש ולבחור בחיים".