"אבל תני לי לנקות חיתולים. זה קודש הקודשים"

מורדות ההרים חלפו לאיטם מבעד לשמשת האוטובוס הרחבה המשקיף למרחב. זה הרגע שבו המחשבות הרצות ללא סדר מתחילות להתבהר. בלה אהבה את המנוחה שנכפתה עליה מהמרוץ הבלתי פוסק של החיים. חייה הטובעניים מילאו אותה בגידול חמשת העוללים, שהגדול ביניהם בן 6. כעת היא חוזרת מביקור חולים אצל אמה. גם כיבוד הורים הוא מבצע מסובך. התסכול זחל שוב לירכתי מוחה. מדוע קשה לה כל כך להסתדר עם המטלות? האם היא גרועה יותר משכנותיה המגדלות את ילדיהן ומספיקות גם לצאת לפרנס כדי לקיים בית של תורה. והיא הרי גם ניסתה לשלוח ידה במה שמצאה, אבל מהר מאוד הגיע למסקנה שנתוניה מצריכים אותה להיות בבית, לרוץ מהכביסה לטיטולים מהכיורים העמוסים לבלגן הבלתי מסתיים. התסכול גובר כשהיא רואה את השכנה מקומה שנייה, יושבת בנחת ומקריאה לבנותיה סיפורים כשהרצפות מבהיקות בניקיונן. וחולשת הדעת גוברת כשהיא רואה את הארוחות המגוונות והסנדביצ'ים המושקעים שהשכנה מקומה שלישית נותנת בידיהן הקטנות של זאטוטיה. נכון שלי יש 5 ילדים צפופים ושלושה חדרים קטנים. אבל איזו מין אמא נחשלת אני. נכון שיש לי ילד עם התפתחות איטית שזקוק לתמיכה טיפולית. אז מה? למה התפקוד שלי בינוני ומטה? נכון שאני יושבת עם הגוזלים חצי שעה ויותר לפני השינה, מספרת ושרה, אבל הכיורים שלי באותה שעה זקוקים לישועה. נכון שבעלי לא בדיוק האבא האידיאלי ואין לו גישה לילדים.

בעלה למד שנתיים אחר החתונה, אבל הקושי הכספי הכבד אילץ אותו לצאת להביא טרף לביתו. גם העובדה הזו העכירה את רוחה. קשה לה לעמוד בכך שחלומה התנפץ. אשת אברך היא כבר לא תהיה. על איזה שכר עתידי תוכל להישען? איפה שכר התורה של הבעל?

מדוע היא לא מצליחה להגיע לסוף היום, ולומר "מילאתי את חובתי"? גם השכבת הילדים בערבים מתארכת כל כך, כשהילדים מתישים אותה כליל. בזמן האחרון היא פשוט נשכבת בלאות יחד איתם, ותוך כדי ציפייה נכספת לשקט - עיניה נעצמות מאליהן, תוך כדי סיפורי הלילה שהיא ממלמלת מול עיניהם הנעצמות של גוזליה. אז היא קמה להמשך המטלות שלא הסתיימו. אבל ישנם לילות שהיא מוצאת את עצמה נרדמת עוד לפניהם.

מה שנותן לה את הכוח זו האהבה העזה שלה לילדים. ומה שמרפד את דקירות העוקץ זה הדבש הנוטף מהקטנים, והוא מתוק עד מאוד.

היא חולמת שהנסיעה תתארך. היא כה זקוקה למנוחת הנפש או הגוף, אולי לשניהם. אבל כרגע היא מתקרבת לביתה, והמתח לקראת כניסתה הביתה גורם ללחץ. היא התעייפה מעט מהתפקיד התובעני כל כך. שלושת ילדיה הקטנים עדיין לא נגמלו, והתהליך ממוטט אותה.

היא ידעה היטב לקרוא את מבט הרווחה על פני בעלה כשנכנסה לביתה. הוא שאל בנימוס מה שלום אמה, אבל היא הבינה היטב מה ניסה להסתיר בין מילות השאלה המנומסת. מדוע איחרת כל כך? הילדים זקוקים לך, ואני מרגיש ממוטט לחלוטין. אני לא מדבר על כך שאין לי ארוחת ערב מוכנה. התרגלתי...

בלה חשה איך רגשי האשמה מציפים אותה. יחד עם זה היא הבינה כמה בעלה הוא בעל מידות טובות, וכמה הוא מתאמץ לשמור על שלום בית. ילדיה קפצו ממיטותיהם וחיבקו אותה מכל עבר. הם דרשו סיפור ושיר כאן ועכשיו, והוליכו אותה כשהיא מחובקת בזרועותיהם הקטנות לחדרם, כשהיא נזהרת לא ליפול. כל אחד ביקש את הזכות שאמא תשכב לידו, כדי שיוכל להיות הכי קרוב. כי אין כמו אמא בעולם.

כעת, כשהרגשתה הוטבה, התפנתה לספר להם שוב את הסיפור שדרשו. רק חידה אחת עוד לא פתרה - איך אפשר לשמוע אותו סיפור עשרות פעמים. ואולי זה בכלל לא הסיפור, אלא פשוט לשמוע את קולה. כי קולה של אמא הוא הערב בעולם.

כשהדממה הופרה בקצב נשימותיהם, והחושך כבר מזמן שלט בכל, חשה איך השינה לופתת אותה, אבל היא ידעה שיש לה עוד הרבה מה להספיק. לפתע נשמעה נקישה על הדלת. היא הסתכלה מסביב. אולי ישנה כל הלילה מבלי דעת. המיטות היו ריקות. אולי כבר בעלה שלח אותם למעון. הקטנים שיחקו בלול, וקרני שמש מוזרות האירו. אם כבר בוקר, מדוע אני מרגישה עייפות איומה? עם כל זה פתחה את הדלת לרווחה. עמדה שם אישה מבוגרת מאוד, אבל פניה העידו שהיא מוכרת לה מאוד. אבל מאיפה?

"בלה, חמודה, האם כבר שכחת אותי?".

"סבתא", נדהמה בלה.

"כן, סבתא. אני סבתא בלה, ואת קרויה על שמי".

"אבל איך? זה לא יכול להיות!".

"כל כך הרבה שנים התחננתי להגיע דווקא אליך, ועכשיו נתנו לי. את מאמינה?".

"אבל סבתא, בכלל לא הכרת אותי. את נפטרת לפני שנולדתי".

"את באמת חושבת ששם לא יודעים? הכל ברור וידוע. אני יכולה להיכנס? אני די ממהרת".

"זו הפתעה ענקית, בואי היכנסי. היית כבר אצל אמא?".

"מה פתאום? הרי אמרתי לך שאני ממהרת, והזמן שלי מוגבל מאוד".

"מה זה קשור? אמא הייתה שמחה לראות אותך".

"בלה יקירתי. נתנו לי הזדמנות נדירה. עשי אתי חסד, תני לי מהר להיות שותפה שלך, לעזור לך. זכית לעבוד בקודש הקודשים".

"אני? אישה כל כך לא יוצלחית? קודש הקודשים? תני לי לכבד אותך בכוס קפה ועוגה".

"חס ושלום".

"למה?".

"אני רואה שאת לא מבינה. עשי עמי חסד, לכי לנוח ואני אנקה ואטפל בילדים".

"סבתא, אני רוצה לעזור לך. מה אני יכולה לעשות למענך?".

"אני רוצה לנקות ולסדר, להכין לבעלך ארוחה. אבל אני מתחננת לפניך, תני לי לנקות חיתולים. זה קודש הקודשים. אלה היהלומים הגדולים בעולם האמת".

"אני לא מבינה, את באמת חושבת שאני אתן לך עבודה בזויה כזו? חוץ מזה, היום כבר אין חיתולים, סבתא. היום משתמשים בחיתולים חד פעמיים".

"חבל, חשבתי שאצלך אוכל להשלים את עבודת הקודש שברחתי ממנה לפני 60 שנה. הייתי מפונקת ולקחתי מטפלת לילדים. לא הבנתי את ערך גידול הילדים. ממש כמוך. לא הבנתי שזו עבודת הכהן בקודש הקודשים. אבל לא נורא, כל טיפול בילדים יכול לעזור. תני לי לנקות אותם".

סבתא בלה התרוצצה במהירות שלא התאימה לגילה. ניקתה, שטפה, ולא נתנה לבלה נכדתה שום אפשרות להגיב. לאחר שהתייגעה שעה ארוכה, כיתפה את תיקה.

"תודה לך, בלה היקרה, תודה שנתת לי לחוש מעט את ערך עבודתך. לו היית רואה כמה עבודתך מאירה למעלה, היית עושה זאת בריקוד. לו יכולתי עוד שעה אחת להיות עם הילדים. רק סיפור אחד לספר להם, או רק עוד טיטול אחד להחליף להם. אבל זמני תם". היא יצאה בריצה ונעלמה.

הדלת נטרקה, ובלה ננערה בבהלה. היא מצאה את עצמה בחדר הילדים החשוך. השעון הורה על 12 בלילה. היא הייתה קפואה מאימה. האם הדלת נטרקה באמת? סבתא בלה נפטרה לפני הרבה שנים, ובאה בחלומה. ומי זה שטרק את הדלת? רק הצעדים המוכרים של בעלה הסדירו את דפיקות הלב שפעמו בה בחוזקה.

"מדוע לא הלכת לישון? חשבתי שאת עייפה", דמותו הופיעה בפתח החדר.

"יש לי עוד כמה דברים לסיים".

"אני רואה שאת עייפה במיוחד. צריך להחליף לשני הקטנים. אני כבר אעשה את זה".

"אתה כמו כהן בקודש הקודשים", ענתה לו בלה, נשכבה ועצמה את עיניה.

"את ערה, או שאת עדיין חולמת?", השתומם בעלה.

"אף פעם לא חשבתי על כך, אבל סבתא בלה לימדה אותי".

"אני לא מבין על מה את מדברת", התפלא. אבל תשובה לא קיבל. בלה שקעה שוב בשינה.