הגרעינים ששוקלים יהלומים: הכל על החרוב

הגמרא (חולין פו ע"א) מספרת בשבחו של רבי חנינא בן דוסא, ואומרת כי "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני – די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

החרוב המוזכר בגמרא, הוא מן המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בכתובים, והוא מופיע במשנה ובגמרא לא מעט פעמים.

מקור שמו של החרוב אינו ידוע – יתכן שהוא נקרא כך משום שצורתו דומה לשל חרב, ויתכן שהסיבה היא שפירותיו יבשים וחרבים – תכולת המים בפירות החרוב נמוכה במיוחד.

החרוב מגיע מאזור מזרח הים התיכון, ולמעשה הוא גדל בעיקר בארץ ישראל ובסביבתה. עצי החרוב מתחילים לפרוח בסתיו, סביב חודש אוקטובר, אך ההבשלה של פירות החרוב ארוכה, והפירות נאספים רק כשנה לאחר הפריחה, בחודשי הסתיו של השנה הבאה.

החרוב היה ידוע מאז ומעולם כמאכל עניים – כנראה משום שהיה נפוץ וזמין. הגמרא מספרת על רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו, שבזמן שהתחבאו במערה, התקיימו מעץ חרובים שצמח במערה. ואכן, הערכים התזונתיים של החרוב מפתיעים באיכותם, וכיום הוא נחשב למזון על. החרוב כה עשיר בערכים תזונתיים, עד שאכן, אם אין ברירה – אפשר להתקיים מחרובים בלבד, ללא מזונות נוספים.

בשנים האחרונות עלתה קרנו של החרוב, הן בשל הערכים התזונתיים שבו, והן בשל האפשרות להכין ממנו מוצרים שונים. טעמו של החרוב מתוק, ובעבר היו הילדים מוצצים את לשד הפרי המתוק מתוך החרובים. כיום מייצרים מן הפירות דבש חרובים, שהוא דבש מתוק וסמיך מאוד, ומשמש לעיתים קרובות כממתיק עבור עוגות ומאפים, וכתחליף בריא יותר לסוכר. החרוב מוכר גם כפרי שמשמש כתחליף לשוקולד או לקקאו, ורבים מעדיפים למרוח בכריכים של הילדים ממרח חרובים, במקום ממרח השוקולד בעל הערכים התזונתיים הנמוכים.

לחרוב ישנה גם תכונה מעניינת אחרת: גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הם בעלי גודל אחיד, ושוקלים כשני גרם כל אחד. גודלם כה מדויק, עד שבעבר הם שמשו כיחידת משקל – ומטרתם הייתה ייחודית: גרעיני החרוב קבלו את הכינוי "קראט", ושמשו לשקילה של זהב ושל יהלומים. עד היום, משקל הזהב והיהלומים נמדד על פי יחידת המידה הזו, שהגיעה מן החרוב.