"הרופאה עצרה את המנתחים והודיעה: ’הילדה הזו היא ילדה של ניסים’"

סגירת מעגל. זוהי התחושה הראשונה שמכה בי, כאשר אני משוחחת עם ליאורה אזולאי, כשלוש וחצי שנים אחרי שהכרנו לראשונה. אז, במסגרת ראיון דומע, אך גם מעצים ומחזק, התוודעתי לסיפור החיים שלה – סיפור של חזרה בתשובה, של גילוי מחלה אוטואימונית לא פשוטה בשם 'זאבת' ושל כל ההשלכות הנלוות.

לא קל היה לשמוע את הדברים. באותה שיחה שמעתי מעבר לקו אישה מתמודדת, שחווה ניסיונות לא פשוטים – מחלה בדרגת חומרה קשה, ציפייה ממושכת לילדים, חוסר אונים וכאב, אך בכל זאת היא מלאת תקווה והשראה. יצאתי מהריאיון ברגשות מעורבים.  מצד אחד הצדעתי לליאורה, האישה הצעירה שמצליחה לדבוק בהקב"ה בכל מצב, ומצד שני – חשתי עבורה כאב חד ועוצמתי. כבר אז הוספתי אותה לתפילותיי, ומידי יום בברכת "רפאנו" לא שכחתי לבקש עבורה רפואה שלמה.

כעת, כשאני זוכה לשוחח איתה פעם נוספת, אני שומעת אישה אחרת. "החיים שלי השתנו לגמרי", נשמע קולה הצוהל. "לא, מחלת הזאבת לא נעלמה", היא ממהרת להבהיר. "זוהי מחלה כרונית שמלווה כל החיים, היא תיעלם רק אם הקב"ה יחליט לעשות נס מעבר לטבע.

"מבחינת המחלה לא קל לי בכלל - לצערי יש ימים בהם אני חווה אותה באופן קשה ביותר, עם כאבי פרקים, פריחות בפנים, אפטות, עייפות וחולשה עד כדי כך שאני לא מסוגלת אפילו לזרוק שקית פח, ויש ימים בהם התסמינים פחות מורגשים, אבל בכל זאת זכיתי. בשנה האחרונה ראיתי נס גדול מעבר לטבע, כשנולדה לי בתי התינוקת,  בניגוד גמור לכל הציפיות ולכל הסיכויים".

שוב ושוב אכזבות

המסלול שחוו ליאורה ובעלה יוגב, עד שנולדה התינוקת עמליה רחל, לא היה רק מתיש, אלא גם מלא במהמורות ובתחזיות פסימיות שנשמעו מכל כיוון. "דווקא את בני הבכור, יהודה, ילדתי זמן קצר אחרי החתונה", מספרת ליאורה, "אך כבר כשהוא היה בן עשרה חודשים חוויתי הפלה, ולאחריה הגיעו עוד חמש הפלות ברצף, שכל אחת מהן ריסקה אותי לחתיכות. הגוף שלי פשוט לא הצליח להחזיק הריון, והבירור הרפואי שעשינו הוביל לגילוי קשה עוד יותר – הרופאים אבחנו אצלי את מחלת הזאבת ברמה חמורה מאוד – זוהי מחלה שפוגעת בכבד, בכליות ובמערכות נוספות בגוף. הם גם הסבירו לי שהחלבון הגבוה שיש בדם, בשל המחלה, הוא זה שגורם להפלות, ושבאופן טבעי אין שום סיכוי שהגוף שלי יצליח לסחוב הריון. לדבריהם, היה עליי להשלים עם המציאות, להבין שאהיה אמא לילד אחד בלבד, ולהגיד תודה על מה שיש".

אבל ליאורה לא קיבלה את הדברים. "הייתי כל כך שבורה וכאובה, אך דווקא מתוך הכאב - הרגשתי שאני חווה שינוי עצום באמונה שלי. פתאום התחלתי להבין שהניסיון שאני עוברת עכשיו הוא לטובתי, ועוד יותר מכך – האמנתי שברגע שאני אעשה את שלי ואתקרב לבורא עולם, גם הוא בוודאי יביא לי את השפע שאני כל כך מצפה לו".

חלפו מאז שנים, והצטרפו להן גם הפלות נוספות. שוב מפח נפש, שוב כאב לב אינסופי, ושוב התחושות והמחשבות שמציפות – 'אולי הניסיונות הם לחינם? אולי באמת הרופאים צודקים וחבל על המאמץ והתקוות?'

אלא שאז הגיעה התפנית הגדולה. "לעולם לא אשכח את השיחה שהתנהלה ביני לבין יוגב בעלי, אחרי ההפלה השישית והאחרונה", אומרת ליאורה, "זה היה כאשר חזרנו ברכב מבית החולים ויוגב אמר לי מתוך כאב ודאגה לשלומי: 'אני מרגיש שכבר הפכת את עצמך למכונה, וכואב לי על מה שאת עוברת. זה לא רק כאב נפשי, אלא גם סבל פיזי. מבחינתי זה הזמן להפסיק לנסות. יש לי אותך ויש לי את יהודה, ושנינו צריכים אותך בריאה בנפשך'.

"הייתי אז נפוחה ודומעת, עם כאב שעדיין טרי ומוחשי, נשמתי עמוק ואמרתי ליוגב: תבטיח לי שאתה מאמין יחד אתי, שהילד שלנו עוד יגיע, שזה עוד יקרה'. יוגב עצר את הרכב, ואמר: 'אני מאמין שזה יקרה, מאמין יחד איתך', וכך הסתיימה השיחה. 

"זמן קצר לאחר מכן כבר התחלנו לברר על הליך פונדקאות", היא מוסיפה, "הרופאים היו אלו שדחפו אותנו לכך וגם הנפיקו לנו את האישורים. הם הסבירו לנו שאם אנחנו רוצים עוד ילד – זו הדרך היחידה ואין אפשרות אחרת. ניסינו לברר ולשמוע ממקורות נוספים איך הדבר מתבצע מבחינה הלכתית, אבל כל הזמן קיננה בי התחושה שלא זו הדרך, שהקב"ה לא דורש ממני כזה דבר. בסופו של דבר אמרתי ליוגב שאני מרגישה שהקב"ה מנסה אותי עוד פעם אחת לפני שהישועה תגיע, ושאני רוצה להמשיך לנסות ולהתפלל".

וכך אכן היה?

"כן, עזבנו את כל המסמכים של הפונדקאות, והמשכנו את השגרה, כשאני מבינה שבכך אני צועדת לקראת הלא ידוע – יכול להיות שצפויות לי עוד כמה שנים של אכזבות והפלות, וייתכן גם שבכלל לעולם לא אזכה. אבל ה' הטוב ריחם עלינו. חודשיים וחצי אחרי אותה שיחה – גיליתי שאני בהריון".

לחץ, חששות ותקווה

גילוי הריון אחרי כמעט תשע שנים של ציפייה, הוא בדרך כלל דבר משמח, אלא שבמקרה של יוגב וליאורה - השמחה לא הייתה מושלמת. "אנחנו למודי אכזבות", מזכירה ליאורה, "הרי כל ההריונות שחוויתי התחילו בבדיקה חיובית, עם התרגשות וציפייה, ולאחר מכן אכזבה עמוקה עם ההבנה שהחלום שוב יורד לטמיון. גם בפעם הזו הייתה התרגשות, שלחתי ליוגב הודעה של 'מזל טוב', והוא החזיר לי אימוג'י מחייך, אבל הכל היה מאוד מתון. השתדלנו לדכא את ההתרגשות, לא רצינו לצפות ולהתאכזב".

איך באמת אפשר להסביר שהפעם זה הצליח?

"לכאורה אין לזה שום הסבר טבעי, עד היום הרופאים לא מעכלים ולא יודעים להסביר לנו למה ההיריון הזה הצליח בזמן שהאחרים נפלו. הרי לקחתי בדיוק את אותן תרופות ועשיתי כל מה שייעצו לי תמיד לעשות כדי להחזיק את ההיריון, אך בעוד שבעבר זה לא עזר, כעת הקב"ה החליט שיש נשמה שצריכה לרדת לעולם.

"מבחינתי אני גם מרגישה שמדובר בעיתוי המדויק ביותר שיכול להיות, כי עמליה רחל נולדה בתקופת הקורונה, בימים בהם שמרתי על ההגבלות יותר מכל אחד אחר, בשל היותי בקבוצת סיכון. למעשה עד היום אני כמעט לא יוצאת מהבית, לא פוגשת חברות ומקפידה על כך שבעלי ובני יעטו מסכות וישמרו מרחק. אין לי אפשרות להתחסן בשלב זה, והידבקות בקורונה עלולה להיות עבורי מסוכנת ביותר. עוברת עליי תקופה מאוד לא פשוטה, כי במהותי אני טיפוס שאוהב חברה ורוצה לארח ולהתארח. אני חושבת שאם עמליה רחל לא הייתה מגיעה בדיוק בתקופה זו, הייתי עלולה להגיע חלילה לקריסה נפשית. אחרי הכל אני בן אדם. הלידה שלה הגיעה בזמן כל כך נכון עבורי, זו הייתה קרן אור בתוך תקופה כל כך לא פשוטה..."

(צילום: shutterstock)

אבל חודשי ההיריון, כפי שליאורה מציינת, לא היו פשוטים בכלל. "היה לחץ גדול מאוד", היא מסבירה, "הרופאים דרשו ממני להתייצב כמעט מידי שבוע בבית החולים ולעבור מעקבים ובדיקות מקיפות. ניתנו לי גם הרבה מאוד תרופות שבהריונות רגילים לא ממהרים לתת, כמו סטרואידים במינונים גבוהים ועוד תרופות שלא ממש מומלצות בהיריון. אצלי נתנו כל מה שאפשר, העיקר שההיריון יחזיק ויתפתח כשורה. צריך גם להבין שההיריון הגיע בזמן בו מחלת הזאבת הייתה פעילה, מה שאומר שלא הייתי מאוזנת והקריאטנין והחלבון היו גבוהים, כך שהיה חשש גדול לא רק לתינוקת, אלא גם לחיים שלי. הייתה לנו רופאה שליוותה אותנו בבית החולים. בכל פעם שהגענו אליה היא הייתה אומרת בשמחה: 'הנה, ברוך השם עברנו עוד שבוע בשלום, ברוך השם עוד מאה גרם עלינו', ולא, היא לא אישה דתייה.

"זו הייתה תקופה לחוצה ומפחידה מאוד. מרוב שחששנו מכך שההיריון לא יתפתח, לא שיתפנו אף אחד בחדשות הטובות. עם כל יום שחלף בשלום נשמנו לרווחה, אך עדיין לא עיכלנו שהחלום עומד להתממש, ורק ציפינו ליום הבא, לראות שגם הוא יעבור בשלום. אני יודעת שיש כאלו שמחשבים היריון לפי חודשים ויש כאלו שלפי שבועות, אבל אני חישבתי לפי ימים, וזה היה נראה לי כמו נצח. באותה תקופה גם זכיתי לקרבה מיוחדת להקב"ה, התפללתי המון, הרגשתי הכי קרובה שיכול להיות, כשאני מבינה שרק ממנו יכולה לבוא הישועה".

מתי קלטת שזה אמתי? שבאמת זה הולך לקרות?

"האמת? רק מתי שעמליה נולדה. רק כשהגענו לבית החולים התחלתי להבין שאני עומדת לחבוק תינוקת. אני זוכרת שכאשר נכנסנו לחדר הקבלה, הצטרפה אלינו הרופאה שליוותה אותנו לאורך ההיריון ושוחחה עם הצוות. אני לא זוכרת כל מה שאמרה להם, כי הייתי בפסגת ההתרגשות, אבל משפט אחד שלה נחקק בזיכרוני. 'תעצרו הכל', היא אמרה לרופאים, 'אני חייבת להגיד לכם שאתם עתידים להיות בלידה של ילדה ניסית'".

ההתאוששות מהלידה הייתה דווקא פחות מרגשת וחווייתית. "הטראומה שהגוף חווה בלידה גרמה לו לנזק לא פשוט", מבהירה ליאורה,  "פתאום המערכות בגוף קרסו, כל המדדים ירדו, איבדתי את ההכרה ונזקקתי למנות דם ולתרופות. בעלי המסכן כל כך נלחץ, וחלפו 24 שעות עד שהרופאים יכלו לומר לו בוודאות שיצאתי מכלל סכנה, אז גם יכולתי סוף סוף להחזיק את התינוקת, לחבק אותה ולהרגיש איך שהחלום שלי קם והיה למציאות".

ילדה של ניסים

מה שלום עמליה רחל כיום?

"עמליה רחל כבר בת שנה, והיא ילדת קורונה למהדרין", מחייכת ליאורה, "במשך חודשים ארוכים היא לא יצא מהבית ואפילו הסבא והסבתא לא הכירו אותה. תקופת ההתאוששות שלי אחרי הלידה הייתה ארוכה ממש, שכן סבלתי מכל תסמיני הזאבת האפשריים. הגוף עבר ממש זעזוע, ועד היום התופעות הן חלק משגרת החיים שלי. למזלי הרב בעלי לקח חופשת לידה והיה אתנו כל הזמן, גם יהודה עזר לנו מאוד".

איך יהודה הגיב ללידת האחות החדשה?

"וואו, זה היה מדהים", נזכרת ליאורה, "כבר מהרגע הראשון נוצר ביניהם קשר מיוחד, הוא כל כך אוהב אותה, ולא גומר לשמור עליה ולדאוג לה. אני לגמרי מאמינה שהברכות שלו פעלו את פעולתן, כי מאז שהוא היה ילד קטן הוא ברך אותי שאזכה להביא תינוק בריא ושלם, הוא כל כך ביקש והתפלל. אין תפילות ששבות ריקם".

אגב, למי ששאל את עצמו – מאחורי השם 'עמליה רחל' מסתתר הסבר ייחודי. "עמליה היא לא רק ילדה שלנו, אלא היא הגיעה בזכות התפילות של כל עם ישראל", מסבירה ליאורה. "כשחשבנו על שם שיתאים לה, ידענו שנרצה לקרוא שם שישקף את כל עם ישראל. ידוע ששלושה שותפים באדם – הקב"ה אבי ואמו, ואילו אצלנו הרגשנו שכביכול יש ארבעה שותפים, וכך נוצר השם 'עמליה' – האותיות הראשונות מסמנות את עם ישראל, האות ל' זה ליאורה, י' זה יוגב והאות ה' היא הקב"ה. בחלוקה אחרת של השם אפשר גם ליצור את המילים – עמל – יה, כלומר בזכות העמל זוכים לישועת השם. כל השפע הזה הגיע אלינו רק בזכות התפילות, ההתמדה וכל הציפיות. את השם רחל הוספנו כי בתקופת ההמתנה הייתי מחוברת מאוד לרחל אמנו, התפללתי הרבה מאוד בקברה, ומבחינתי היה מתבקש לקרוא לבתי על שמה".

ויש לליאורה גם משפט שהיא מבקשת להגיד לסיום: "אני יודעת שיש הרבה מאוד נשים שקוראות את הכתבה שלי וכל כך כמהות לזכות לנס, ומרגישות שזה כביכול בלתי אפשרי, שהמקרה שלהן הוא חסר סיכוי. אני רוצה לומר להן שזו בדיוק התחושה שהייתה גם לי, אבל זה כמו במשל על אדם שעולה בבניין של מאה קומות, ואחרי 50 קומות, כשהוא כבר כמעט מתייאש, הוא מגלה את המעלית – וכך בבת אחת מזנק אל הפסגה. אף אחת מאתנו לא יודעת איפה נמצאת המעלית, אולי ממש עוד רגע תגיע גם הישועה שלה.

"השיר שליווה אותי לאורך כל ההיריון הוא 'אל תעזבי ידיים' של עקיבא. שמעתי שוב ושוב את המילים המתנגנות: 'כמה טוב עוד לפנייך, רק אל תעזבי ידיים' , וזו בדיוק הייתה התחושה – הקב"ה מכין לנו את כל הטוב שבעולם, רק אסור לנו להתייאש, צריכים להמשיך לתת יד להקב"ה ולא לעזוב אותו, כי בסוף כל הטוב עוד יגיע".

לכתבה הקודמת, לחצו כאן.