פרשת שלח לאור המהר"ל: מדוע דור המדבר לא חגג את חג הפסח?

המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה וכתוצאה מכך העם געה בבכי.  

עם שלם בכה שנאמר (במדבר י"ד, א'): "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא".  

הייתה זו בכייה של חינם, שהרי הקב"ה הבטיח להם להכניסם לארץ הטובה, והם ראו במו עיניהם ניסים במצרים ובבקיעת ים סוף. העונש בגין בכייה של חינם זו היה קשה. בפרשה נאמר (שם שם, כ"ח-ל"ב): "חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני, כן אעשה לכם. במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה, אשר הלינותם עלי. אם אתם תבואו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה, כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון. וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה, והביאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה. ופגריכם אתם, יפלו במדבר הזה". 

העונש נראה לכאורה לא מידתי. מה היה חמור כל כך בבכי הזה עד כי העונש שבא מחמתו היה שדור שלם יגווע במדבר ואיש מהם לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת?  

מה הקשר בין בכייה של חינם לבכייה של דורות

לכאורה ניתן היה לומר כי מה שקרה לדור המדבר אינו עונש אלא מבוקשם ניתן להם, כפי שנאמר:  

"כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם". מכיוון שדור המדבר מאסו בארץ חמדה, הרי שהיא לא ניתנה להם, ומשום כך לא זכו לרשתה. ארץ ישראל היא מתנה נפלאה ולא כפו אותה על עם ישראל.  

ברם, שבגמרא סנהדרין דף ק"ד עמ' ב' מצינו כי לבכייה האמורה הייתה השלכה לא רק על דור המדבר אלא לדורי דורות. כך מבואר בגמרא כי הבכייה של בני ישראל התרחשה בליל תשעה באב ו"אמר הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני אקבע לכם בכיה לדורות".  

אכן, שני בתי המקדש חרבו בתשעה באב כפי שמצינו במסכת ערכין דף י"א עמ' ב'.  

בתהילים פרק קו, כ"ד-כ"ז מצינו כי העונש לא חל רק על דור המדבר אלא גם על זרעם שגלה לבין הגויים ופוזר בין הארצות. כך נאמר: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו. וירגנו באוהליהם לא שמעו בקול ה'. וישא ידו להם להפיל אותם במדבר. ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות".  

למה מגיע עונש כה חמור לדורי דורות מחמת הבכי של דור המדבר? ומה הקשר בין חטא המרגלים לבין חורבן בתי המקדש? כדי להבין עניין זה נבחן להלן את המשמעויות של חטא המרגלים. 

דור המדבר לא חגגו קרבן פסח בגלל עוון המרגלים 

ספר במדבר פותח במניין בני ישראל ונאמר (במדבר א, א-ב): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור. שׂאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגולגלותם".  

כלומר, ספר במדבר פותח בספירת בני ישראל שהתבצעה בחודש השני, שהוא חודש אייר.  

תשעה פרקים אחר כך עוסק הכתוב במה שאירע בחודש הראשון, הוא חודש ניסן. בפרשת בהעלותך, בפרק ט', א-ב נאמר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמור. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו".  

מדוע פתח הספר במאורע מחודש אייר ורק לאחר מכן שב וסיפר על קרבן הפסח שהוקרב כבר בחודש ניסן? על כך משיב  רש"י (על במדבר ט', א') "ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותם של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד".  

כלומר, דור המדבר הקריבו קרבן פסח אחד, בשנה שלאחר צאתם ממצרים, ולאחר מכן במשך שלושים ותשע שנים נוספות של שהייה במדבר, לא הקריבו קרבן פסח. דבר זה הוא גנאי לדור המדבר ולכן לא פתחו בו את ספר במדבר.  

מדוע לא עשו דור המדבר פסח במשך ל"ט שנים?  

התוספות במסכת קידושין דף ל"ז עמ' ב' ד"ה "הואיל" מבאר כי הדבר נבע מחטא המרגלים.  

הכיצד?  

התוספות מגולל שרשרת סיבתית כדלהלן:  

דור המדבר לא עשו פסח לפי שהיו ערלים וכתיב (שמות י"ב, מ"ח): "כל ערל לא יאכל בו".  

"ולמה לא מלו? לפי שלא נשבה להם רוח צפונית כל ארבעים שנה שהיו במדבר".  

מדוע לא נשבה רוח צפונית? "לפי שהיו נזופים בעוון המרגלים".  

הגנאי שבאי עשיית הפסח ע"י דור המדבר במשך ל"ט שנים נעוץ בשרשרת אירועים סיבתית המתחילה בחטא המרגלים. אולם, אין לכאורה קשר ישיר בין הפסח לבין חטא המרגלים, כך שהגנאי הוא לא ברור על פניו כלל ועיקר.    

אין חיוב בפסח עד לכניסה לארץ ישראל

רש"י נוקט בשיטה שונה לחלוטין בהסברו לכך שדור המדבר לא עשו פסח במשך ל"ט שנים.  

רש"י מבאר כי יש הבחנה בתורה בין "פסח מצרים" שאותו הקריבו בני ישראל בעת יציאתם ממצרים, לבין "פסח דורות" שאותו יש חיוב לחוג מידי שנה.  

בהתייחס לפסח דורות נאמר (שם שם, כ"ה) "והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר, ושמרתם את העבודה הזאת". מבאר רש"י "והיה כי תבואו - תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא התחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור".  

נמצא כי הסיבה שדור המדבר לא הקריבו קרבן פסח במשך ל"ט שנים, לא נבע מכך שהיו ערלים, אלא מהעדר חיוב מלכתחילה בהקרבת קרבן פסח עד לכניסה לארץ.  

אך אם כן, מתעצם לכאורה הקושי להבין מה היה הגנאי שבדבר ומדוע לא פתח ספר במדבר בפסח שנחוג בשנה השנית "בחודש הראשון"?  

הגנאי הוא חטא המרגלים 

התוספות הנ"ל שואל על הסברו של רש"י את השאלה האמורה: "ואם תאמר, כיון שמן הדין לא היה להם לעשות קרבן פסח עד כניסתם לארץ, אם כן מה גנות היה להם בכך?" כלומר, אם מבארים שהפטור נובע מהיות בני ישראל ערלים, מובן כי ספר במדבר לא פתח בפרשת חגיגת הפסח במדבר מפני שמצב של ערלה, הוא גנותם של ישראל. אבל, אם לא חגגו את הפסח בשאר השנים כי יש פטור ממצוות הפסח עד כניסתם לארץ, מדוע נחשב הדבר לגנות?   

התוספות משיב: "גנותם שנשתהו מלהיכנס לארץ עד ארבעים שנה מפני עוון מרגלים ולפיכך לא הצטוו. ואם היו זוכים להיכנס לארץ מיד היו מצווים מיד".  

כלומר, אין שום גנאי בכך שדור המדבר לא הקריבו קרבן פסח החל מהשנה השנייה, שהרי הם לא הצטוו בכך עד לכניסה לארץ. אבל, מדוע לא נכנסו לארץ מיד? בגלל חטא המרגלים!  

הגנאי נעוץ אפוא בגוף העובדה שבני ישראל לא נכנסו לארץ מיד ולא התחייבו בקרבן פסח, שכן דבר זה נגרם בעטיו של חטא המרגלים.  

נמצא שוב כי בפנינו גנאי עקיף, כשהעובדה שהם פטורים מפסח בשאר השנים מסמלת את אי הכניסה לארץ שמזכירה את חטא המרגלים.  

ברם, מהפשט הפשוט של לשון חז"ל משמע כי אי עשיית הפסח היא עצמה הגנות של דור המדבר, ולא משמע כי זו רק "מזכרת עוון" וסימן עקיף לחטא שהביא לעיכוב בכניסה לארץ. 

מה הקשר בין פסח לבין ביאה לארץ 

הדין שרש"י עומד עליו, לפיו יש פטור מעשיית הפסח עד לכניסה לארץ, מעורר תמיהה.  

מדוע אין חיוב להקריב קרבן פסח עד לכניסה לארץ ישראל? הרי מצוות הפסח אינה מן המצוות התלויות בארץ, ותכליתה לציין את הנס הגדול של יציאת מצרים ולא את הכניסה לארץ!  

ובכלל כיצד ייתכן כי לא היה חיוב במצוות פסח דווקא בדור של יוצאי מצרים שחוו את הנס? לכאורה, הדור שחווה את הנס היה אמור לחגוג את הפסח ביתר שאת?  

הלשון החמישית "והבאתי" לא התממשה 

במדרש שמות רבה (פרשה ו', ד') מצינו כי בתורה נאמרו ארבע לשונות של גאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" וכנגדן תקנו חכמים ארבע כוסות בליל הסדר. ברם, שחז"ל מציינים כי יש גם לשון חמישית של גאולה "והבאתי", מדוע אין אפוא כוס חמישית כנגד לשון זו?  

בתורה נאמר (שמות ו, ו'-ח') "אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדֹלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'". 

 על כך משיבים חז"ל כי ההבטחה של "והבאתי אתכם אל הארץ" תתקיים רק אחרי הגאולה השלמה, וכנגדה מניחים את "הכוס של אליהו".  

ברם, לכאורה ההסבר תמוה. מדוע לא שותים כוס חמישית כנגד "והבאתי"? אכן, הכניסה לארץ לא התגשמה מיד ועברו ארבעים שנה עד שבני ישראל באו אל הארץ, אך הדבר התקיים.  

אין זאת אלא ש"והבאתי" לא התקיים כלל. מדוע?  

האם מפני שלאחר מאות שנים היו גלויות ועם ישראל לא נותר בארצו?  

הסברו של המהר"ל

המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק ח' מחדש חידוש מופלג לפיו יציאת מצרים היא תהליך שהשלמתו סוכלה ע"י חטא המרגלים. זאת מכיוון שהיציאה ממצרים לא הייתה אמורה להיות רק צעד של הוצאה משעבוד, אלא תהליך שאמור היה להביא מיד לגאולת בני ישראל והבאתם היישר לארץ ישראל. היציאה וההבאה היו אמורים להיות כמו "עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד" שהן שתי פעולות המגשימות תהליך אחד. אם יש הפסק באמצע בין העקירה לבין ההנחה אין זה תהליך אחד, ואין זו נחשבת מלאכה האסורה בשבת. בדומה לכך, העובדה שחלף דוֹר שלם בין יציאת מצרים לבין הכניסה אל הארץ גרמה לכך שהליך היציאה והליך הכניסה לארץ אינם בגדר פעולה אחת. יתירה מכך, למעשה מי שיצא ממצרים אינו זה שנכנס לארץ ישראל וממילא אין יציאה ממצרים לארץ ישראל, אלא הייתה זו יציאה ממצרים אל המדבר, ואח"כ כניסה של דוֹר אחר, מהמדבר לארץ ישראל.  

תהליך אחד שלא התממש 

בהתאם להסבר זה מובן כי קרבן הפסח חל רק עם הכניסה לארץ ישראל, שהרי זה תהליך אחד וממילא יציאת מצרים לא נשלמה עד הכניסה לארץ. בהתאם להסבר זה של המהר"ל גם מובן כי הגנאי בכך שדור המדבר לא הקריב קרבן פסח נעוץ בחטא המרגלים, שהרי יש קשר ישיר בין הדברים במובן המהותי ולא רק קשר סיבתי בין שני אירועים שונים.  

היציאה ממצרים והכניסה לארץ הם לא שני דברים עוקבים אלא שני דברים שלובים בתהליך אחד של גאולה. הטריז שתקעו המרגלים בין שני חלקי התהליך, סיכל את הגשמתו. ממילא אין לך גנאי גדול מזה שיש פטור ממצוות הפסח בכל שנות היותם במדבר. 

הנצחיות של יציאת מצרים לא חלה על הכניסה לארץ 

המהר"ל מבאר: "בט' באב בכו בכיה של חנם, והקב"ה קבע אותם בכיה לדורות. ענין זה עמוק מאוד מאוד, כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ. כי היציאה ממצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו שייכים אל ה' אשר הוציאנו ממצרים".  

כלומר, אילו היו היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים היה בא אל הארץ המובטחת, הרי שכשם שהיציאה מקוימת נצחית, כך הייתה ביאתם אל הארץ נצחית, ולא הייתה בטלה לעולם. ובגלל שדור המדבר בכו בכייה של חנם ולא רצו להיכנס לארץ, נשבע הקב"ה שלא יביא את אותו דור אל הארץ, אלא רק דור אחר שייכנס אל הארץ בשמחה, הרי שתהליך היציאה ממצרים הופרד מן הכניסה אל ארץ ישראל, ולא היה מעשה אחד. לכן, רק היציאה היא נצחית "ולא כן ביאתם אל הארץ שיש לה בטול והפסק".  

מעתה מובן מדוע ההבטחה של "והבאתי" כהבטחה נצחית לא התקיימה ולא שותים כוס חמישית של גאולה.  

חומרתו של חטא המרגלים 

לאור ההבנה כי הגאולה ממצרים הייתה שלב ראשון בתהליך אחד ששיאו בכניסה לארץ, נמצא כי כאשר המרגלים גרמו לעם ישראל למאוס בארץ חמדה, הם סיכלו את השלמת תהליך הגאולה של עם ישראל. ממילא מובן מדוע בכייה של חינם זו הביאה לבכייה של דורות, וגרמה לכך שאין נצחיות בישיבה בארץ ישראל, ומכך נגזרה הגלות וחורבן שני בתי המקדש.  

הנה כי כן, תהליך יציאת מצרים היה אמור להיות מהלך אחד של "הוצאה והכנסה". אילו הושלם המהלך הייתה לו נצחיות לא רק בהיבט של ההוצאה ממצרים אלא גם בהיבט של כניסה לארץ ישראל. חטא המרגלים גרם לכך שיוצאי מצרים לא רצו להיכנס לארץ ישראל, וכתוצאה טבעית מכך הם לא נכנסו לארץ, אלא רק בניהם שחפצו בארץ חמדה. התוצאה היא שתהליך יציאת מצרים לא הושלם וממילא הנצחיות של היציאה לא חלה על הכניסה לארץ. בהעדר נצחיות לישיבה בארץ ישראל - יש גלויות. הגלויות בכל הדורות אינן עונש על הבכייה של חינם של דור המדבר אלא תוצאה טבעית הנובעת מחטא המרגלים כמעשה שקטע את התהליך של יציאת מצרים. וזו בכייה לדורות.  

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט