"בבקשה, אני זקוק למים", התחנן ההלך, והופתע מהתשובה

היה זה יום קיץ חם ומהביל. כל עוברי האורח הסתגרו בבתיהם מפני להט החמה שפרצה מנרתיקה ושתתה לאנשים את הנוזלים מהעיניים.

גם שמשון היה שמח להתרווח על כורסתו בביתו המוצל, אך דווקא היום הוצרך ללכת אל העיר הגדולה, לערוך מעט קניות.

משום מה, הפעם חמורו הסתבך עם ההליכה. כנראה החום השפיע גם עליו, וזה גרם לו להתהלך בכבדות על החול הלוהט ולמעוד לפרקים, מה שהאריך את הדרך והגדיל את הסיוט.

שמשון לא הצטייד כראוי עבור רכיבה ארוכה כל כך, ועד מהרה נגמרו לו המים בג'ריקן והנוזלים בפה. לשונו לא מצאה את מקומה בפיו הצחיח, והוא כבר התחיל לתאר איך זה מרגיש כששוכחים את ירושלים...

לפתע הפציעה קרן תקוה מבעד לקרני השמש היוקדות.

ממרחק לא רב הבחין שמשון בצריף.

הוא ניווט את חמורו התשוש לעבר הצריף, הציץ פנימה דרך החלון והבחין באדם משופם אוחז ספר עב כרס בידו, ומולו... כן, כן. בקבוק מים, אמיתי, גדול, נוטף אגלי זיעת קור ומעורר צמא במביט בו.

בשארית כוחותיו נקש שמשן על הדלת.

"מי זה? מה אתה רוצה?", רעם הקול מתוך הצריף.

"אני זקוק למעט מים לפני שאתעלף", לחש שמשון חלושות.

"כאן אין הכנסת אורחים!", קרא האיש בזעם, "בעוד חצי קילומטר מכאן ישנו פונדק דרכים. תלך לשם ותשתה".

"אנא, אני זקן ותשוש. תרחם עלי", התחנן שמשון.

"כאן אין רחמים!", הודיע האיש נחרצות, "לפני מספר שנים צעדתי עם חברי ביום לוהט שכזה וצמאנו למים. כמוך נקשנו על דלת ביתו של אחד התושבים המקומיים כדי לבקש מעט מים, אך הוא גרשנו בביזיון מעל סף ביתו. מאז החלטתי בלבי, שאני לעולם לא אכניס אורחים! זהו. עכשיו תלך מפה ומיד".

שמשון נשך את שפתו בכאב.

רק עתה הוא זיהה את האיש הדובר...

שמשון זכר היטב איך פעם נקשו נוודים על דלת ביתו כדי לבקש מעט מים להחיות את נפשו החרבה, והוא גרשם בביזיון מביתו ללא קורטוב חמלה.

"האח...", נאנח שמשון, "מה שאדם עושה - לעצמו הוא עושה!".

שמשון המשיך להשתרך בדרכו, מקווה למצוא את הפונדק המדובר בטרם יגווע. ואכן, כעבור חצי שעה שנדמתה כנצח, קידם את פניו שלט מאיר עיניים: "פונדק דרכים".

בעל הפונדק יצא לקראת שמשון וקיבלו במאור פנים. הוא סייע לו לרדת מהחמור, רחץ את פניו, הושיבו בכורסה והגיש לו משקה ממותק וצונן. שמשון כמעט ובלע את הכוס בצביונה.

בעל הבית הגיש לשמשון ארוחה חמה ומזינה, ושמשון סעד את נפשו והחיה את נשמתו.

מששבה אליו רוחו, שאל שמשון: "כמה יעלה לי התענוג?".

"שום דבר", השיב בעל הפונדק, "אצלי האירוח הוא בחינם!".

שמשון הרעיף עליו ברכות לרוב ופיו לא פסק מלשבחו.

"מתי חשבת לפתוח את פונדק החסד הזה?", התעניין שמשון.

בעל הפונדק פלט אנחה, וסיפר: "לפני מספר שנים צעדתי עם חברי במדבר הזה, והיינו ממש במצבך. רעבים, צמאים ותשושים. בשארית כוחותינו נקשנו על דלת אחד הבתים וביקשנו מעט מים, אולם להפתעתנו בעל הבית גרשנו מביתו ללא רחמים, משל היינו נושאי מחלות.

"מיני אז החלטתי", סיים בעל הבית, "שיום יבוא ואפתח פונדק דרכים, בו אעניק לאחרים את מה שכה נזקקתי בשעתו ולא יכולתי לקבל"...

"מעניין", אמר שמשון, "לפני שעה קלה שמעתי בדיוק את הסיפור הזה, רק עם סוף שונה לחלוטין. אנא, ידידי אציל הנפש, הרשה לי להתוודות בפניך ולהתנצל על כך שאני הוא האיש שדחה אותך בשעתו מעל סף ביתי... סליחה. ושוב, תודה – שלא נהגת כמוני...".

* * *

מעבר למסר ש"מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה", אנו לומדים פרק ממצה בשיעור החשוב בחיים: איך נתייחס לקשיים בחיינו, בצמיחה או בצניחה?