ממנהיג נאו-נאצי – ליהודי שומר תורה ומצוות: הסיפור הלא ייאמן של יונתן לנגר

בערך אחרי ארבעים דקות של שיחה עם יונתן לנגר, הגיע מין רגע מתעתע שבו לשבריר שנייה לא הייתי בטוח עם מי אני מדבר: עם יונתן היהודי או עם לוץ הגרמני הנאו-נאצי. זה קרה אחרי שיונתן הודה בעצמו שהוא עדיין מפחד ממי שהיה בעבר.

הוא בן 38. עיניו בהירות, והשיער שלו כבר מלבין בצדעיים. חזותו צעירה. על הראש כיפה שחורה. מתחת לחולצת הטריקו השחורה רואים ציצית וגם שרירי קיבורת מפותחים. כשהוא צועד ברחובות תל אביב עירו הוא נראה כמו עוד צעיר מקומי שמשתלב ברב-גוניות הצוהלת של משולש הרחובות הרצל, רוטשילד ואלנבי. אבל מתחת לכל אלו מסתתר סיפור בלתי אפשרי, הזוי ברמה בלתי מתקבלת על הדעת, של צעיר גרמני נאו-נאצי שבחר להתגייר ולהתיישב בישראל.

את יומו הוא פותח בכל בוקר בשעה 6:30 בבית הכנסת הקטן ברחוב לילנבלום, הסמוך לדירתו. מניין קטן וצעיר למדי שלנגר משמש בו גבאי. הוא פותח ונועל את ארון הקודש וכן אחראי לגלול מראש את ספרי התורה לקריאות של חול ושל שבת. בשנה האחרונה הוא הוסמך גם לסופר סת"ם, ומקדיש בכל יום זמן לכתיבה.

כשאנחנו מתיישבים לשיחה הוא מסרב לנס קפה כי הוא "עדיין בשרי", והולך על טורקי קטן וחזק. כאמור, על אף יותר מ-15 השנה שחלפו מאז החל את מסעו ליהדות וחמש השנים שעברו מאז התגייר, יונתן עדיין מפחד ממי שהיה כששמו עדיין היה לוץ והוא הנהיג קבוצה נאו-נאצית אנטישמית בברלין.

"אני יודע ומרגיש שמאז קיבלתי לתוכי נשמה יהודית, לוץ כבר לא קיים", הוא אומר. "עם זאת, החלקים הפסיכולוגיים שבאים לידי ביטוי במהפכנות, התנגדות, קיצוניות ואפילו אלימות עדיין קיימים בי", הוא אומר בנימה לא מבוטלת של צער כן. "כדי לרסן את החלקים הללו אני חייב לעשות כל ימי חיי עבודת המידות. שמירת המצוות וההלכה עוזרת לי במידה רבה לכפר על דברים שעשיתי בעבר.

"מטבעי אני אדם שנמשך לשנאה, לאכזריות ולשיפוטיות. אומנם לא הורשעתי מעולם בשום פשע במסגרת החוק, אבל הטבע הזה קיים בי. שמירת ההלכה ולימוד התורה מעניקים לי כלים מונעים מהישאבות חוזרת למעגלים הללו. לפעמים שואלים אותי אם הייתי אדם אלים או אנטישמי. מבחינתי אין הבדל בין ההגדרות. הכול נמצא באותה קופסה. רדיקליות פושטת ולובשת צורות. אתה יכול להיות נאו-נאצי, להתגייר ולהפוך ליהודי קיצוני בשם אידאולוגיה דתית או א‑לוהים. במובן הזה עבודת חיי היא איזון.

"כיום בכל פעם שאני נתקל בשליליות בתוכי או בזולת, במקום לשקוע ברגש הזה אני לומד לקבל את המציאות. לגלות עדינות, להימנע משיפוטיות. בתוכי עדיין קיימים החלקים שאפיינו את לוץ החזק, הקיצוני, האלים, אך תודה לא‑ל, היום קיים מולו בתוכי גם יונתן בעל הנשמה היהודית. המסע שלי הוא להפגיש ולאזן בין שניהם".

"שני הצדדים תמיד היו בתוכי"

הוא נולד בברלין למשפחה גרמנית ממוצעת מהמעמד הבינוני. אביו היה ספורטאי לאומי בנבחרת החתירה האולימפית של גרמניה. הוא עצמו הלך כבר מילדות בכיוון הספורטיבי של המשפחה, החל להתאמן באומניות לחימה, ספציפית בקרטה, והיה מהר מאוד לספורטאי מצטיין. בשנות העשרה הוא גילה שהמאמן שלו הוא חלק מקבוצת אחווה של הימין הקיצוני, בעל דעות נאו-נאציות.

החיבור בין הכוח, הדעות המוצקות ותחושת הצדק והביטחון הילכו קסם על לוץ, והוא נשאב מהר מאוד לפעילות נאו-נאצית. המפגשים היומיומיים של הקבוצה שהיה חבר בה הפכו אותו מהר מאוד למנהיג אידאולוגי. ארון הבגדים שלו היה מורכב בעיקר מבגדים בעלי סמלים נאציים. רוב המוזיקה ששמע הולחנה בתקופה הנאצית או הייתה מוזיקת טכנו נאו-נאצית מודרנית, נושאת מסרים של שנאה ואנטישמיות. זו בדיוק הסיבה שכשיושבים היום מול יונתן אי אפשר לחבר בין התיאורים של העבר לאיש העדין והמתחשב שהוא כיום.

מה גרם לך להיות נאו-נאצי? מהו המקור לגרעין האלימות שאתה אומר שקיים בך?

"כששואלים שאלה כזאת לרוב מחפשים טראומה מהעבר שתסביר למה בחרתי במה שבחרתי. אני מצטער לאכזב, אך לא חוויתי שום פגיעה כילד, ודאי לא במשפחה שלי, שהעניקה לי ילדות מצוינת והורים נפלאים. אבל בבית הספר הציקו לי המון, וזה משהו שלא סיפרתי עליו לאף אחד. היום אני מבין שההדחקה הזאת גידלה בי צורך בנקמה.

"הכוח שצברתי באימוני הקרטה חיזק בי את הביטחון העצמי אבל גם צד אלים ומודחק. כשהייתי בן נוער לא תמיד ידעתי איך להביא לידי ביטוי את הרגשות הללו, וזה סלל לי את הדרך לנאו-נאציזם בצורה די טבעית. עם זאת, מאז ומתמיד הייתי גם אדם רגיש שיודע לקרוא מצבים ורגשות.

"גדלתי במשפחה חילונית, אולם מבחינה דתית השתייכנו לכנסייה האוונגליסטית-לותרנית. אומנם מעולם לא הלכנו לכנסייה ולא ציינו את החגאות, אבל חלקים מסוימים של אווירה כן היינו מציינים.

"בכנסייה הלותרנית מציינים את בגרותו של הילד כשהוא בן 14. זה קטע שקצת מזכיר חגיגת בר מצווה יהודית. מבחינה מעשית זה מסתכם בכך שהילד מקבל המון מתנות ובעיקר המון כסף. יום לאחר החגיגה שעשו לי, לקחתי את כל הכסף שקיבלתי ונתתי אותו לאמא של חבר שלי שרצתה לטוס לאפריקה כדי לבקר את הבן שלה ולא היה לה כסף לכרטיס טיסה. ההורים שלי יצאו מדעתם מהצעד הזה. אני, שראיתי כמה היא זקוקה לכסף, לא התלבטתי לרגע. כך ששני הצדדים תמיד היו בתוכי".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

מה בדיוק משך אותך לקבוצה הנאו-נאצית?

"בעיקר תחושת המרד והשייכות לאנשים שנלחמים על אמת שאף אחד לא מוכן לומר. יש משהו מאוד מתגמל בלהיות לא פוליטיקלי קורקט, בלעשות דווקא, בלדחוף לאנשים את האמת לפרצוף. המאמן של קבוצת הקרטה שלי היה נאו-נאצי, ואני הערצתי אותו. הוא היה כל מה שאני לא הייתי: קשוח, בטוח בעצמו, חזק, בעל אמת חדה.

"כשאתה ילד בן 15–16 מוצף בהורמונים ובדחפים מרדניים, אתה הולך שבי אחרי זה. ואז כשמראים בחדשות את האלימות של הזרים המוסלמים, אתה יוצא מדעתך. אתה לא יכול שלא להסכים עם האידאולוגיה של עליונות הגזע הגרמני ועם הקביעה שהפוליטיקה הדמוקרטית מכרה את גרמניה, את הזהות והכבוד שלה.

"העליונות כביכול מעניקה לך שליטה, כוח וחופש. אתה חושב שאתה חופשי, אולם בפועל אתה הכי שבוי בידי האידאולוגיה הקיצונית. היכולת להאשים מישהו אחר בכל הצרות שלך היא מטורפת. אין משהו יותר נוח משעיר לעזאזל שאתה יכול להלביש עליו את כל התסכולים, המחלות והבעיות. זה פוטר אותך מכל אחריות. ומעל לכל זה יש תקווה גדולה לחזור ל'ימים המפוארים והטובים יותר'. ימים של סדר, של כללים, של היררכיה ותפקידים.

"את רוב הזמן בקבוצה הקדשנו לניתוח מהלכים ממלחמת העולם השנייה כדי להצביע מה היו הטעויות שבגללן המלחמה הייתה אבודה. אף אחד לא חושב שהמלחמה הייתה טעות, אלא רק שהיו צעדים מסוימים שהובילו לתבוסה. מנקודת מבט פסיכולוגית היום אני מבין שמדובר בעיבוד של טראומה לאומית באמצעות הרצון לשחזר אותה, והפעם ממקום של שליטה".

לגרמנים יש טראומה לאומית ממלחמת העולם השנייה? הם שגרמו טראומות לאחרים!

"ודאי שהגרמנים גרמו לאסון איום ונורא, אבל השלכות המלחמה משפיעות גם על הגרמנים. אתן לך דוגמה: אצלי במשפחה לא היה שום חבר במפלגה הנאצית או בתפקיד מרכזי בצבא בזמן המלחמה, ולכן מעולם לא דיברו אצלנו על אותה תקופה. אבל השתיקה הזאת מאפיינת כמעט את כל החברה הגרמנית, כי יש דברים שלא מדברים עליהם. מדובר בהדחקה שלא מאפשרת עיבוד של הדברים, ומגלגלת אותם הלאה מדור לדור.

"גם ברמה המדינית זה קרה. ביום שאחרי המלחמה גרמניה הייתה צריכה להתרכז בשיקום עצמי. היה צורך לאייש מחדש את כל התפקידים, אבל הפעם בידי אנשים שאינם נאצים: שוטרים, שופטים, פקידים, פוליטיקאים. מאיפה בדיוק תביא כל כך הרבה אנשי מקצוע בבת אחת? אז עיגלו פינות. לקחו אנשים שאולי לא עשו דברים נוראיים אבל שירתו במערך הנאצי, והחזירו אותם לתפקיד. אני מדבר על שוטרים, על שופטים נאצים שחזרו לכהן בבתי המשפט. אפילו פוליטיקאים בעלי עבר נאצי נבחרו שוב לבית הנבחרים, לפעמים אפילו לתפקידי מנהיגות בכירים.

"אז פתרו את הבעיה באמצעות שבועת אמונים לרפובליקה הדמוקרטית החדשה של גרמניה, אך מבפנים, האידאולוגיה נותרה זהה גם אם לא נאמרה במפורש. המטען הזה ממשיך להתגלגל עד היום. שלושים שנה אחרי המלחמה, האמירה הרשמית בגרמניה אסרה את השימוש במילה 'תבוסה' בכל הנוגע למלחמה. הביטוי הרשמי היה 'שחרור גרמניה'. אם גרמניה הייתה צריכה להיות 'משוחררת', זה אומר שהיא בעצם הייתה בת ערובה של היטלר והנאצים, מה שכביכול פוטר את הגרמנים מלהודות בתמיכה בהיטלר, שנבחר בבחירות דמוקרטיות. זה פוטר אותם מלהודות באחריות לפשעי מלחמה, לזוועות ולרצח עם.

"אדם רגיל בקושי מסוגל להודות בטעויות שלו, אז אומה שלמה? מבחינה פסיכולוגית, הדחקה כזאת יוצרת טראומה. ואיזו דרך טובה יותר לפתור את הטראומה הזאת מלחזור ולהחיות את רעיון הרייך השלישי? אז בחוץ אתה מדבר דיבורים יפים, אבל בפנים התחושה היא שנעשה עוול לגרמניה. היא לא שוחררה אלא נהרסה, והתיקון הוא לחזור ולהיות אומה חזקה".

אבל גרמניה היא אומה חזקה. אחת משבע המעצמות החזקות בעולם.

"בעולם הערכים הליברלי זה אולי מוצג כך, אך מנקודת המבט של הנאו-נאצי הממוצע, גרמניה של היום היא מדינה חלשה, רופסת, קטנה ומושפלת. גרמניה שלפני המלחמה הייתה גדולה יותר מבחינת שטח. הצבא הגרמני כיום הוא בדיחה מהלכת. גם אם תאמר שלגרמניה אין סכסוך עם אף אחד ולכן היא לא זקוקה לצבא חזק, בעיני נאו-נאצים זה לא קשור, צבא קטן ומוחלש הוא סמל לעלבון ורפיסות. כסף, השפעה עולמית, כלכלה חזקה וטכנולוגיה הם לא כוח בעיניהם.

"כשהייתי בקבוצה הנאו-נאצית, מה שהעניק לי ערך היה הידיעה שאנשים מפחדים ממני, שאני חזק פיזית ושיש לי אפשרות להפעיל אלימות. אלו המדדים. טכנולוגיה היא כלום לעומת האפשרות לכבוש את פולין בשבוע ולדרוס את הולנד בארבעה ימים. המרה של כוח אמיתי בערכים מודרניים בעיני הנאו-נאצים היא ביטוי למחלה, שטיפת מוח. לקח לי המון זמן להכיר בכך שדווקא התאווה לכוח העידה עד כמה אני חלש. חלש ביכולת להקשיב לאנשים, ביכולת לשתף רגשות ולאזן בין דעות".

המדרש אומר שהשנאה של עשו ליעקב בלתי ניתנת להפיכה. שאנטישמיות היא מחלה חשוכת מרפא.

"כיהודי, אני יכול להבין את האמירה הזאת. גם אני שנים רבות שנאתי יהודים יותר מכל דבר אחר, וכל זה בזמן שמעולם לא ראיתי ולא פגשתי יהודי בחיי ולו פעם אחת. התעמולה והאידאולוגיה מספיק חזקות כדי להעמיד את השנאה כדבר האמיתי. אבל מבחינה רוחנית כיום אני חושב שגם ליהודים יש חלק מרכזי בליבוי השנאה כלפיהם. לנו היהודים יש ייעוד ותפקיד להיות אור לגויים ולתקן עולם במלכות ש‑די. העולם צמא לתיקון ולאור הזה, וכשעם ישראל משתמט מתפקידו זה מתבטא גם בשנאה כלפיו. כמו ילד שמתחיל להשתולל כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה.

"אין שום תחליף למה שהעם היהודי צריך להביא לעולם. תחשוב על נהג מונית שיכול וצריך להיות זמר גדול, אבל בגלל אלף ואחת סיבות בטוח שהוא חייב להמשיך להיות נהג מונית כל חייו. אפשר רק לדמיין כמה תסכול וזעם חש אדם כזה".

לגלות את התיקון

מה אתה חושב על הפלגנות והשנאה בחברה הישראלית עצמה? לא מאכזב לגלות שהמקום שבו ציפית למצוא שלום ואחדות חולה באותה מידה של איבה?

"אני לא בטוח שנכון להשוות את השנאה ליהודים לאיבה שבין היהודים עצמם. בביקורים הראשונים שלי בישראל, לפני עשר ושמונה שנים, עוד לפני שהתגיירתי, בכלל לא שמתי לב לפילוג בחברה הישראלית. הייתי קצת כמו המרגלים שעם ישראל שלח מהמדבר. אתה רואה את מה שאתה רוצה לראות, רק לא את המציאות.

"כיום, אחרי ארבע שנים של מגורים בישראל, אני מופתע מאוד מהפילוג בחברה הישראלית. חז"ל אומרים שארץ ישראל היא טבורו של עולם, ירושלים היא הלב של ארץ ישראל, המקדש הוא הלב של ירושלים, וקודש הקודשים הוא מרכז העולם. אנחנו חיים במקום הכי רוחני בעולם, מה שממילא מכנס לתוכו גם את האור הגדול ביותר. זה יוצר מתח מובנה גם בתוכנו.

"מבחינה רוחנית, מול כל פוטנציאל חיובי קיים פוטנציאל שלילי בעל אותה עצמה. השליליות שנובעת מהסטרא אחרא לא יכולה להתקיים אלא באמצעות יצירת שנאה ופילוג. כשאנחנו מתמסרים לשנאה הזאת בינינו אנחנו במו ידינו מונעים אפשרות לגילוי התיקון.

"ההחלטה הלא-רשמית של החברה הישראלית לשים את הדגש דווקא על ה-20% השונים במקום על ה-80% המשותפים לכולנו מכאיבה לי מאוד. לצערי, אפילו בתוך משפחה אחת אתה יכול לראות תופעה דומה. משום מה רובנו אוהבים את קרובי המשפחה שלנו רחוקים. שים את כולם פעם בשנה סביב שולחן אחד ותראה מה יקרה: ויכוחים, היעלבויות, פערי אופי ומה לא".

חיבור בין הלב למוח

את ההתקרבות שלו ליהדות עשה יונתן בדרך לא שגרתית, אפשר לומר אפילו מיסטית. לאחר שהחל ללמוד באוניברסיטה לא אפשר לו עומס המבחנים והמטלות להשתתף באותה תדירות במפגשי הקבוצה הנאו-נאצית. באותה תקופה גם נכנסה לחייו בת זוג רוחנית, והיא סחבה אותו כמעט בכל סוף שבוע להרצאות ולכינוסים.

"נסענו יחד להמון הרצאות על רוחניות", הוא מספר. "לרוב היה מדובר בניו אייג', דתות המזרח וכדומה. העמקתי בתורה של אושו, התחלתי לעשות מדיטציה ודברים דומים. מאוד אהבתי את זה, אבל הרגשתי שזה גם קצת חלול. רציתי משהו יותר רציני.

"לילה אחד חלמתי חלום שבו אני מרחף אל מערה שעל הקיר שלה כתובה המילה KABALA. בבוקר הקלדתי מתוך סקרנות בגוגל 'קבלה', וכשהופיעו התוצאות, חשכו עיני. היה כתוב שמדובר בתורת המיסטיקה היהודית. עלתה בי המון דחייה, כי הרי מה לי וליהודים? היה שם גם מספר טלפון של מרכז הקבלה בברלין. רשמתי אותו בצד, אבל הלכתי מסוכסך עם עצמי כמה שבועות.

"אחרי חודשיים בערך החלטתי ערב אחד לגשת למקום הזה לראות מה קורה שם. עוד לפני שהגעתי הבנתי שאני הולך למקום שאני לא אמור להיות בו. מרכז הקבלה בברלין ממוקם ברובע היהודי העתיק בעיר, בין בית העלמין היהודי הישן לבית ספר יהודי. בכניסה לכל אחד מהמוסדות עמדו שוטרים ומאבטחים ששומרים שם מאנשים בדיוק כמוני. והנה אני, האויב, נכנס ישירות למקום שבו הכי מפחדים ממני ושאותו אני הכי מתעב. התגברתי על הדחייה שלי ונכנסתי לשיעור.

"עמד מולי אדם בעל כיפה וזקן. המחשבה שאני לומד מיהודי הטריפה אותי. מצאתי את עצמי בקונפליקט עמוק: עומד מולי עומד אדם שנראה נורמלי, שפוי וחכם ואומר דברים שמערערים את כל תפיסת העולם שלי. הוא אומר שהחיים טובים, שיש להם מטרה, שיש בחירה ושאדם יכול להשיג יותר ממה שהוא מאמין. שכדי לקבל אתה חייב קודם כול להעניק ושאסור להיות אנוכי.

"הרב הזה הציב מולי מראה, ומה שראיתי בה לא מצא חן בעיני. הבנתי שאני מלא בכעס ושנאה לאנשים, בייחוד לכאלה ששונים ממני. בפנים ידעתי שמה ששמעתי נכון, אבל האם אני מסוגל להשתנות? האם אני בכלל רוצה להשתנות? שלא לדבר על המחיר, שנראה לי גבוה מדי. מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לשיעורים, ומצד שני ממשיך ישר מהם למפגשים של החבורה הנאו-נאצית.

"הלימוד עזר לי לראות את הפגמים שבי ואת התיקון שאני נדרש לעשות. הבנתי שהשנאה שפיתחתי הורסת לי לא רק את היחסים עם אנשים שונים ממני, אלא גם עם המשפחה, עם עמיתים בעבודה ועם חברים באוניברסיטה. מצד שני לא יכולתי לעזוב את הקבוצה, משום שלא הייתה לי שום קבוצת שייכות אחרת".

אז מה גרם לך להחליט ללכת על זה עד הסוף?

"אחרי כמה חודשים, המורה היהודי הזמין אותי לסעודת ליל שבת. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בתפילה יהודית, בסעודה, שמעתי זמירות ודברי תורה. אף על פי שלא הבנתי מילה, מה שלכד אותי היה האנרגיה הטובה והשמחה שהייתה שם. לא נתקלתי בדבר כזה מעולם. כשיצאתי לרחוב בסוף הערב הייתי מצד אחד ברקיע השביעי, ומצד אחר הרגשתי שהמוח שלי מתפוצץ.

"התחילו לעלות לי מחשבות שאולי החברות בקבוצה הנאו-נאצית לא טובה לי. זו הייתה מחשבה מבהילה כל כך, עד שהייתי חייב להגיע מייד לקבוצה. ברחתי לשבוע שלם של מסיבות וכינוסים נאו-נאציים. שתיתי מלא אלכוהול ושמעתי מוזיקה נאו-נאצית ביום ובלילה. מסביבי כל החברה היו בטוחים שאני לגמרי איתם, אבל בתוכי הרגשתי שאני בוגד בהם.

"אחרי השבוע הזה חזרתי לדירה שלי בברלין וזרקתי את כל הדיסקים של המוזיקה הנאצית, רוקנתי את הארון מכל הבגדים עם הסמלים. הייתי גלוח ראש באותה תקופה והחלטתי שאני מפסיק להסתפר ומתחיל לגדל שיער. חזרתי לשיעורים והתחלתי לקיים חלק מהעצות ששמעתי מהרב. בפעם הראשונה בחיי התחלתי להתנדב.

"בתוך כמה שבועות מצאתי את עצמי מגיע מבחירה לבית הכנסת לתפילת שבת בבוקר. אף על פי שלא הבנתי מילה הייתי יושב בעיניים עצומות כל קריאת התורה, ומרגיש איך אני הולך ונרפא. זה היה כמו מדיטציה. אחרי שלושה חודשים נכנס לי לראש הרצון להניח תפילין. זה לא היה ממקום של מצווה. רק הידיעה שבתוך הקופסאות הללו יש מילים מהתורה הספיקה לי. כשהרב הסביר שלי על הקשר שבין תפילין של יד לתפילין של ראש, על החיבור בין הלב למוח, ידעתי שזה בדיוק החיבור שחסר בחיי.

"כמה חודשים אחר כך טסתי לביקור ראשון בישראל. זה היה ראש השנה, והמחשבה שלי הייתה שאני רוצה לזרוע זרע לשנה החדשה. ביקשתי מה' לעשות תשובה. נשארתי בישראל גם ליום כיפור, סוכות ושמחת תורה. בישראל התחלתי לשמור שבת, לאכול כשר ולטבול במקווה, וכשחזרתי מהביקור ידעתי שאני רוצה לעזוב את גרמניה. עברתי להתגורר בלונדון שלוש שנים. יצרתי שם קשרים עם קהילה ורבנים והתקדמתי בלימוד.

"התדהמה הגדולה שלי הייתה שברגע שהתחלתי לדבר על גיור הרבנים שם ניסו להניא אותי מהעניין. זה היה נורא מכאיב. לא הבנתי איך אנשים ששנים עזרו לי, כעת מנסים להוריד אותי מהעץ ואומרים לי שגיור זה רעיון מטופש ושאני יכול לחיות חיים מלאים ויפים כמו שאני. כעסתי עליהם מאוד תקופה ארוכה.

"נדרשה לי כמעט שנה להבין שבעצם מעמידים אותי במבחן. שמבקשים לדעת אם אני באמת רוצה להתגייר, או שמדובר בגחמה. המבחן הסתיים ביום שבו באתי לרב שלי ואמרתי לו 'לא מעניין אותי מה אתה אומר או חושב, אני רוצה להתגייר. איפה נרשמים ומה צריכים לעשות?'.

"זה הוביל למבחן הבא של לעבור ברית מילה. לא היה לי כסף כדי לשלם על הברית. ברית לאדם מבוגר היא תהליך מסובך ויקר. הייתי צריך 1,000 דולר, וכדי להשיג אותם הייתי צריך לעבור עוד מבחן: לספר להורים שלי על הגיור ולבקש מהם כסף. אפשר לומר שרק אחרי הברית התחיל התהליך האמיתי שלי. קצת לאחר מכן חזרתי להתגורר בגרמניה. זו הייתה תקופה מאוד קשה לאמונה שלי".

"רק כשהייתי שלם עם המסע הכול התחיל להסתדר"

"בברלין מצאתי את עצמי לראשונה בחיי בלי חברים, בלי קהילה או מרכז רוחני שאני יכול להגיע אליו. הייתה לי עבודה חדשה, אבל הרגשתי לא מסופק. הריקנות כל כך אכלה אותי עד שערב אחד מצאתי את עצמי הולך להיפגש עם החברים מהקבוצה הנאו-נאצית. הם הסתכלו עלי כמו על חייזר. הם לא ידעו מה אני עובר, אבל ההופעה הפתאומית שלי אחרי כמעט ארבע שנים של נתק גרמה להם לנהוג כלפי בחשדנות. ניסיתי לחזור לספורט, אבל גם פה מצאתי את עצמי בתחושת ריקנות. זה היה הרגע שבו הבנתי שאין לי ברירה אלא לסיים את הגיור.

"התחלתי לשבת יום יום בדירה מול ערמות של ספרי הלכה כדי לקרוא למה כף טרפה שהוכנסה למרק בטמפרטורה מסוימת מטריפה אותו, ובטמפרטורה אחרת לא, ולמה כל זה קשור גם לגודל הכף ולכמות המרק. כל דבר כזה הייתי צריך לקרוא עשר פעמים רק כדי להבין מה אני קורא. זה היה קשה בטירוף, אבל מרגע שהתחלתי ללמוד הלכה - איכשהו החיים התחילו להסתדר. מצאתי עבודה אחרת. חזרתי להתנדב ומצאתי מורים חדשים שיעזרו לי. התחלתי להיבחן בבחינות הגיור ולעבור אותן. רק כשהייתי כן ושלם לחלוטין עם המסע שלי הכול התחיל להסתדר. שנה אחרי שסיימתי את הגיור כבר התגוררתי בישראל".

האנטישמיות באירופה התחזקה מאוד בשנתיים האחרונות. מה דעתך על התחזקות הימין הקיצוני?

"תתפלא, אבל אני חושב שההתחזקות של הימין בגרמניה היא דבר מבורך. ברור לי לחלוטין למה רוצים להגביל אותם, ואני מבין את החשש מאפשרות שגרמניה תחזור אחורה, אבל הניסיון לעצור את הרעיונות שלהם באמצעות כוח מוטעה מיסודו. כשאתה הודף מישהו אתה רק מחזק אותו.

"אדרבה, כשהם ייבחרו הם יידרשו לתת תשובות לבעיות קיומיות ולא לתאוריות מופרכות. הם יצטרכו לשבת באותו שולחן בפרלמנט עם אנשים שהם שונאים, והם לא מסוגלים לכך. גם אין להם תשובות על השאלות היומיומיות כמו איך דואגים לחינוך, איפה לבנות בתי ספר, איך מתגברים על פערים חברתיים, מה המדיניות הנכונה בנוגע לאנרגיות מתחדשות.

"לימין הקיצוני יש בעיקר סיסמאות ריקות, כי הם לא חושבים על העתיד. הם תקועים בעבר, וזה הדלק של השנאה שלהם. את הריקנות הזאת יהיה אפשר לחשוף רק כשהם יגיעו בפועל לפרלמנט. הדרך היחידה לפוצץ את הבועה הזאת היא לאתגר אותה. לשנוא אותם זו לא שיטה. כשהייתי מבודד בקבוצה הנאו-נאצית הייתי לכוד בתוך השנאה. רק כשנחשפתי לאנשים אחרים, נורמליים, התחלתי להשתנות".

האם אתה רואה את עצמך חוזר יום אחד לגרמניה?

"זאת שאלה טובה. טכנית כרגע אני מנוע מלצאת מישראל מאחר שעדיין לא קיבלתי אזרחות ישראלית, וכל יציאה החוצה תבטל את אשרת התייר שלי. אבל גם אחרי שתהיה לי תעודת זהות ישראלית אני לא בטוח שארצה לנסוע לגרמניה. ההורים ביקרו אותי כבר פעמיים פה בארץ, והייתה להם חוויה מצוינת. גם אחי ביקר אותי כאן. זה משונה, אבל כיום כשאני חושב על נסיעה לשם אני די מפחד. יש לי חזות יהודית כיום. פורסמו עלי הרבה כתבות באירופה, ואני חושש שיתנכלו לי. זה מדהים, אבל היום אני מפחד שאנטישמיות תופנה כלפי.

"לצערי כבר שנתיים שמשרד הפנים לא נענה לבקשה שלי לקבל אזרחות ישראלית, אף שהצגתי את כל המסמכים, ההוכחות, העדויות והתעודות על הגיור ההלכתי-אורתודוקסי שעברתי. התהליך הזה מתיש, מאחר שאני בעלטה בנוגע לעתיד שלי בישראל.

"אני מניח שהעיכובים נובעים מהרקע הקודם שלי כנאו-נאצי, ואני מבין לחלוטין את הצורך לבדוק את העבר שלי. אני גם מבין את הפחד שיש לחלק מהאנשים ממני פה בארץ. אני שואל את עצמי בכל יום עד מתי תרחף מעלי עננת החשדנות. מאז 2017 אני יהודי שומר תורה ומצוות. השארתי מאחורי את כל מה שהיה לי: משפחה, עבודה, מעמד, שפה, חברים, תרבות. אני מקווה שיום אחד ייתנו לי להצטרף לא רק לעם היהודי אלא גם למדינה הישראלית.

"אחד הדברים שלמדתי במהלך הגיור הוא שלא מדובר בתהליך פורמלי אלא במסע רוחני שבו אתה נולד מחדש. כנראה שלהפוך מיהודי לישראלי זה גם סוג של גיור. אנשים לפעמים אומרים לי שאני נאיבי ונוטה לייחס משמעויות רוחניות גם לדברים בירוקרטיים. אם למדתי משהו במסע שלי זה שאין לי ברירה אלא להתייחס לדברים רק מהבחינה הרוחנית. אין לי ברירה, כי אני נתקל בכל כך הרבה דחייה שמכאיבה לי, שאני חייב להתרומם מעל המציאות ולנסות לראות מעבר. אם אשקע בכאב, לא אצלח את זה. אני גם לא חושב שגיור קשור רק לדת. אני רואה ביהדות דרך ומסע של שיפור האדם.

"בכל פעם שאני מניח תפילין אני מזכיר לעצמי שבאמצעות הקשירה אני מבקש לשלוט בכעס שקיים בי. באמצעות אכילת מזון כשר בלבד אני מונע מדברים שעלולים לקלקל את נפשי להיכנס אלי. שמירת שבת מעניקה לי חדות בנוגע לגבולות בחיי ובנוגע לשאלה מה אני יכול לקדם והיכן עלי להרפות. מבחינתי לכל זה יש משמעות ומטרה גדולות, מעבר לעצם שמירת ההלכה".

הכתבה פורסמה בשבועון "עולם קטן".