הרבנית ימימה: "זה מה שלמדתי משירו של חנן בן ארי"

נולדתי בחודש תמוז. ליתר דיוק, ביום 17 בתמוז. חודש על-הפנים. רבי צבי אלימלך מדינוב יכתוב שהחודש הזה, אין אלה ימים ברחמים כל כך. אפילו חודש אב מתמתק ב-15 ימיו האחרונים ואילו תמוז, כל-כולו ימי הילוך המרגלים. הם הולכים בארץ ורואים רע, רע, רע. חודש על-הפנים, כבר אמרתי?

מה עושים בחודש על-הפנים? והתשובה: נולדים! כשיש מחלוקת עם קורח, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. למה - מפני המחלוקת, כותב רש"י. וכשהמחלוקת ממשיכה, נתרשלו ידי האוהב ההוא (במדבר ט"ז, ד). אף פעם לא קורא רש"י למשה "אוֹהב". ואנחנו רוצות ללמוד כאן, שאם אוהבים, צריכים לפעמים ליפול על הפנים.

בחודש הזה הראייה מטעה. כתוב על קורח, שפיקח היה ואם כך, מה ראה לשטות זו? עינו הִטעתוּ (רש"י, במדבר ט"ז, ז). זה קורה! קורה לאנשים הכי טובים שהעין מטעה, שהעין מעוורת. ובימים כאלה, כשהכל נראה כל כך מבעית, תהיו משה רבנו. תפלו על הפנים כדי לא לראות מה קורה. ובנפילה הזו, תתחילו... לחלום. לחלום על הטוב שיצא מהמקום הזה. מפני שכשאוהבים, צריכים לפעמים לא לראות. זה משמר את האהבה ארוכת הטווח.

תמוז ואב הם חודשים שצריך לדמיין בהם את בית המקדש. "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל" - כל מצפייך, אומר הזוהר (ישעיהו נ"ב, ח וזוה"ק חלק ב' נ"ה, ב). עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ! "עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ" זה התיקון של "עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם" במגילת איכה (איכה א', טז). הדמיון יכול להחליף את האבלות. לראייה החולמנית הזאת יש עכשיו כוח אדיר.

 החודש הזה אנחנו חייבות לאמץ את העיניים של יוסף החולם.  יוסף, שאותיות שמו מרכיבות את המילה "פיוס". יוסף, שהיה אמור להיות במחלוקת נצחית, ענקית, עם אחיו. והוא שוכב על הפנים ובמקום להרגיש רמוס, הוא מבין שרק משום שעכשיו הוא לא רואה, הוא עוד יצא מהזמן הזה, זמן על-הפנים. הוא עוד ילד מציאות חדשה.

למדנו השבוע את הפירוש המקסים של המילה "הורים". אני מקבלת המון שאלות מהורים בפוסט-קורונה שמדברים איתי על ילדי פוסט קורונה. זה ילד יותר עצור, ילד יותר עצוב, זה ילד שידע עולם במגפה וראה גופים מאוד גדולים פתאום חסרי אונים, ילד שלא מרגיש כבר מוגן כשם שהרגיש פעם.

ומה עושים?

לוקחים אחריות הורית. המילה הזאת מהממת. זה לא parent, אלא pregnant, "הורה", על שם ההיריון. כך, ביהדות, גם כשהילד בן חמישים את עדין אמורה להרות אותו. וגם אתה, אבא. לא להביט בו כשם שהוא נראה עכשיו, כי אז הכל על-הפנים, אלא... ליפול על פניכם, כמו משה, כי הוא האוהב ההוא. וכדי לאהוב, צריך לא לראות לפעמים. ושוב לחלום את הילד הזה. ושוב לרצות לחבק אותו. ושוב לחלום, שזאת הפעולה המרכזית שעושים בזמן ההיריון.

הורים, תחלמו את הילד שלכם בכל בוקר חדש. תבינו, ילד שלא נחלם הוא ילד שלא נלחם – להגשים שום חלום.

וזה כל כך יוסף הצדיק. הפעם היחידה בתנ"ך שפוגשים את המילה "הורים" נאמרת אצל יוסף, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת, שהשבוע יום פטירתו: "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי", אומר לו יעקב אביו (בראשית מ"ט, כו). "אני יותר הורה אפילו מהורים שלי", יעקב אומר, "כי חלמנו אותך, אני ואמא רחל, כל כך הרבה. חיכינו לך שבע שנים, ועוד שבע שנים. בגלל זה אתה תצא בַּעַל הַחֲלֹמוֹת. בגלל זה בשנת תשפ"א, כשתהיה שנאת אחים מבהילה, אתה תזכיר לכולנו: "היי, אל תלמדו אותי מה זה שנאת אחים. הייתי שם, תודה. אם כבר, אני רוצה שתשירו 'גם אני חולם כמו יוסף'" (מילים ולחן: חנן בן ארי).

יוסף אומר "לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם, לְהַחֲיֹת עַם רָב (בראשית מ"ה, ה ושם, נ', כ). המשבר הזה, אם תעצמו עיניים טוב טוב, עוד ילד מציאות מדהימה".

זה מדהים אותי, כי כהורים אני תמיד מקבלת את אותן ההנחיות: "תהיו ערניים. תהיו נוכחים. תהיו דרוכים". איש אינו אומר לנו "תהיו רדומים ותחלמו קצת את הילד הזה, בפרט כשהוא על הפנים".

לכן אני חולמת כמו יוסף. ונולדתי בתמוז, כי כשהכל על הפנים, מה עושים – נופלים על הפנים. וחולמים. והורים מציאות חדשה. כי אחרת נריב פה חס ושלום עד שנמות.

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. "ציוֹן" בגימטריה – "יוסף". עוד מעט יבוא משיח. כתוב עליו "יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ" (ישעיהו ט', ה). זה יהיה הילד של כולנו, של המון-המון אנשים שהיו במצב על הפנים והחליטו שדווקא עכשיו, הם רוצים לעצום עיניים ולחלום. בואו, נחלום כמו יוסף.