פרשת קרח לאור המהר"ל: האם טלית שכולה תכלת צריכה פתיל תכלת?

מחלוקת קורח עם משה מתוארת כמעשה שבו קורח "לוקח" דבר מה.  

כך נאמר (במדבר ט"ז א'-ג'): "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, נשיאי עדה קרִאי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'".  

מה לקח קורח? רש"י מבאר: כי הוא "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס 'ואתפלג' - נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת". כלומר, הלקיחה מבטאת הפרדה וחלוקה מתוך חבילה שלמה, שכן בתחילה היה קורח חלק מכלל ישראל וכעת "נפרדה החבילה" וקורח יצא ממנה.  

הסבר אחר מביא רש"י: "ויקח קרח - משך בדברים את ראשי הסנהדרין שבהם". כלומר, הלקיחה היא ההמרדה והפירוד שנעשו ע"י כוח שכנוע.   

לפי שני ההסברים הלקיחה של קורח מגדירה את מהות מעשהו של קורח במחלוקת על משה. 

לקיחת ציצית כדי לעורר את המחלוקת 

חז"ל במדרש תנחומא קורח ב' מבארים כי הלקיחה של קורח היא של חפץ מוחשי, שבאמצעותו המחיש קורח את טענותיו. המדרש מבאר כי הלקיחה הייתה של טליתות שכולן תכלת. קורח "ציווה ועשה מאתים וחמשים טליתות תכלת והתעטפו בהן אותם חמשים ומאתים איש, ראשי סנהדרין שקמו כנגד משה". המדרש מבאר כי פרשת קורח היא המשכה הישיר של הפרשה הקודמת שבה נאמר (שם ט"ו, ל"ח): "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית". קורח קפץ ואמר למשה: אתה אומר "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", ובכן, האם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? אמר לו משה: חייבת בציצית! אמר לו קורח: הכיצד ייתכן הדבר? טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה ואילו ארבעה חוטים פוטרים אותה? המדרש ממשיך כי קורח התריס ושאל עוד את משה: בית מלא ספרי תורה מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו משה: הבית חייב במזוזה! אמר קורח: ספר התורה כולל רע"ח (278) פרשיות, וכולן אין פוטרות את הבית מחיוב מזוזה,  ואילו שתי פרשיות שכתובות במזוזה פוטרות את הבית? מכאן הסיק קורח: "דברים אלו לא נצטווית עליהם ומליבך אתה בודה אותם".  

תמיהות על דברי המדרש  

מדרש זה מעורר ארבע תמיהות:  

1. בתורה מובהר כי טענתו הבסיסית של קורח הייתה: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". מבאר רש"י כי הטענה הייתה "כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה", וממילא מדוע תתנשאו (משה ואהרן) ותהיו מורמים מעם. "לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלהיך (שמות כ', ב'), כל העדה שמעו". ובכן, כיצד משתלבת הטענה של קורח לגבי מצוות ציצית ומזוזה בטיעון של "כל העדה כולם קדושים"?     

2. נניח שיש לאדם תמיהה על מצווה שכתובה בתורה, האם הדבר הזה מביא למרד במשה רבינו? וכי חסרות מצוות שטעמן לא ברור? האם פרה אדומה, כלאיים, שעטנז הם דברים ברורים? האם ציצית ומזוזה הם הדברים המוזרים ביותר וחסרי הטעם שניתן היה להעלות על הדעת?  

3. מניין ידע קורח לצפות מה יענה משה? מה היה עושה אילו היה משה משיב לו כי אכן טלית שכולה תכלת פטורה מציצית? כיצד היה קורח ממשיך ללבות את המחלוקת במקרה זה?   

4. לגבי השאלה הראשונה של קורח, הביאו חז"ל מקור לדבריהם מסמיכות הפרשה של קורח לפרשת החיוב בציצית. אבל, מה הביא את חז"ל לדרוש כי קורח העלה בפני משה גם את השאלה השנייה בדבר בית המלא בספרים האם חייב במזוזה?   

הציצית והמזוזה כמשל

רבינו בחיי מבאר כי טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים שימשו כמשל וכדוגמא לעם ישראל "שכולם קדושים וכולם חשובים ומלאים מן המעלות". ממילא "למה יצטרכו למשתררים ולמתנשאים עליהם? והמשיל את המשתררים לחוט של תכלת ולמזוזה".  

המהר"ל, בספרו "גור אריה" מוסיף ומבאר, כי קרח היה סבור שמשה אכן ישיב שטלית שכולה תכלת פטורה ומשכך "היה רוצה להשיב למשה אם כן אין צריכים אנו לכהן גדול, שכן כמו שטלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית, כך גם 'כל העדה כולם קדושים' ואין אנו צריכים לכהן גדול".  

אבל, משה השיב שהטלית חייבת בציצית. משהשיב כך טען קורח שאם כן, המצווה לא הגיונית, ומכאן הסיק כי כשם שלא הגיוני לשזור פתיל תכלת בדבר שכולו תכלת, כך לא הגיוני למנות כהן ומנהיג לעם שכולו קדוש.  

למה צריך שני משלים? 

מהלך מחשבתי זה של המהר"ל משיב על שלוש השאלות הראשונות, אך אינו משיב על השאלה הרביעית, ואף מעצים אותה. אם פתיל תכלת בטלית שכולה תכלת הוא רק משל והמחשה להיעדר הצורך במנהיגות, למה היה צורך בשאלה נוספת ובמשל נוסף אודות מזוזה בבית מלא ספרים? מה יש במשל השני שמוסיף על המשל הראשון?   

על כך משיב המהר"ל כי המשל הראשון אודות פתיל התכלת - עורר מחלוקת ביחס לכהונתו של אהרן, ואילו המשל השני אודות מזוזה בבית מלא ספרים - נועד לחלוק על מנהיגותו של משה. הכיצד? 

משה ואהרן - תורה ועבודה 

המהר"ל מבאר כי עבודת ה' מחולקת לשני חלקים: עיוני ומעשי. על כן, עם ישראל זקוק לשני מנהיגים שידריכו אותו. האחד בתחום העיוני המופשט והשני בתחום המעשי והיישומי.  

שני המשלים של קורח היו מכוונים כנגד משה ואהרן והיה קורח מביא ראיה שאין ישראל צריכים לשניהם, לא למנהיג בתחום המעשה ולא למורה דרך בתחום התלמוד והעיון. 

משה נקרא לעולם "משה רבינו". הוא לא רק מלך ומנהיג, אלא בעיקר - מלמד. "משה רבינו" היה מלמד תורה עיונית לעם ישראל, עד כי הנביא קורא לתורה "תורת משה", שנאמר (מלאכי ג', כ"ב): "זכרו, תורת משה עבדי, אשר צוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים".  

אהרן הכהן לעומת זאת הופקד על יישום התורה. כך מבאר המהר"ל כי אהרן: "מיוחד בעבודת ה' בעד כל ישראל, והוא הכהן גדול, והוא מיישר מעשיהם של ישראל בעבודת המעשה, שהם הקרבנות. ומשה רבינו הוא היה שומע מפי הקב"ה את התורה והמצות, ומלמד אותם לישראל. אהרן ממונה על המעשה, ומשה על התלמוד".  

הטלית כמשל כנגד אהרן 

המהר"ל מבאר כי הבית המלא בספרים הוא משל לתורתו העיונית של משה רבינו שלימד תורה לעם ישראל. הטלית היא משל לאהרן שהופקד על חיי המעשה. הכיצד?  

"הביא ראיה מהטלית שכולה תכלת על אהרן, שהוא ממונה על המעשה, לפי שמצות ציצית גם כן ניתנה כתזכורת לקיים את החלק המעשי של כל מצות ה', שנאמר (במדבר ט"ו, ל"ט): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם".  

כלומר, הטלית היא משל לאהרן, שהיה עמוד ההוראה בחיי המעשה והממונה על החדרת קדושה בממד הפיסי של האדם, שהרי כהן עוסק במלאכת הקרבנות שעליהם נאמר (פסחים דף נ"ט עמ' ב'): "כהנים אוכלים והבעלים מתכפרים". הטלית עוטפת את גופו של האדם ומזכירה לו את ההוויה האלוקית גם בתחומים המעשיים והגשמיים ביותר. כך למשל מצינו במסכת מנחות דף מ"ד עמ' א' "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. הציעה לו שבע מיטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לשבת ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו. נשמט וישב לו על גבי קרקע. אף היא (אותה אישה) נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: מה מום ראית בי? אמר לה: לא ראיתי אישה יפה כמותך בעולם, אלא מצוה אחת ציוונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה שתי פעמים "אני ה' אלהיכם" - אני הוא שעתיד להיפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי הציציות כארבעה עדים". 

התשובה שקורח ציפה לה 

"אמר קורח טלית שכולה תכלת פטורה או חייבת בציצית? והיה סבור שמשה יאמר "פטורה היא", מאחר שממילא כולה תכלת אינה צריכה חוט אחר לקיים בו "וזכרתם ועשיתם את כל מצות ה'".  

המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" פרק כ"ב מבאר כי סברת קורח הייתה, כי את טעם התכלת בארו חז"ל (מסכת סוטה דף י"ז עמ' א') "מפני שהתכלת דומה לכיסא כבוד, ועל ידי שיראה את התכלת יזכור ויעשה את כל מצות ה'". כלומר ראיית התכלת - שהוא דומה לכיסא כבוד - מביאה לידי מעשה, מכיוון שעל ידי המעשה מקבל עליו האדם את גזירת המלך שגזר עליו. ממילא היה סובר קורח, כיון שהטלית כולה תכלת, אין דבר שמזכיר את הקב"ה יותר מכך, ואם כן למה לו להטיל עוד חוט של תכלת בשולי הבגד?" 

קורח ציפה אפוא לתשובה לפיה טלית שכולה תכלת פטורה מציצית והנמשל ברור. עם שכולו קדוש אינו זקוק לאהרן. קורח סבר כי ישמע תשובה זו וייקח אותה ככלי להמריד את העם, שהרי יוכל לטעון: "כך גם כל ישראל כולם קדושים בעבודת ה', ואין אנו צריכים לכהן אחר גם כן, שעל ידו יהא מקוים עבודת המקום".  

המשל של בית מלא ספרים כנגד משה 

הממד העיוני של התורה שעליו היה מופקד משה הומשל ע"י קורח מטבע הדברים כבית מלא בספרים. גם ביחס למשל זה ציפה קורח כי משה ישיב שבית מלא בספרים פטור מן המזוזה. זאת מכיוון שתכלית המזוזה ללמוד תורה כפי שנאמר (דברים ו', ז' ט'): "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך - ודברת בם בשבתך בביתך", כדי שיהיה האדם נזכר בדברי תורה בכניסתו ובצאתו ויהא מדבר בדברי תורה תמיד. כפי שהציצית גורמת להטמעת המצוות המעשיות, כן גורמת המזוזה לקבוע בלב האדם את חובת תלמוד תורה. ממילא, אם הבית מלא ספרים אין צריך למזוזה כתזכורת ללמוד תורה. קורח ציפה על כן כי משה ישיב שבית מלא בספרים (שהוא המשל למשה) פטור ממזוזה, וממילא ישמע תשובה זו וייקח אותה ככלי להמריד את העם כנגד משה, שהרי כל ישראל מלאים תורה, ואינם צריכים למנהיג ולרב הנמשל למזוזה. כלומר "הם פטורים מאותו המלמד להם תורה, כי אם היה רוצה ה' לתת התורה - ראוי שתינתן בלא אמצעי. כי אי אפשר שלא היו ראויים ישראל לשמוע דבר ה' במישרין, שהרי שמעו בסיני 'אנכי' ו'לא יהיה לך'. ואם כן למה לא נתנה התורה להם במישרין".  

המשל כחרב פיפיות בליבו של קורח 

המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" פרק כ"ב מציין כי המשלים שהביא קורח היו בבחינת "חרבם תבוא בליבם" כי אדרבה, גם טלית שכולה תכלת צריכה ציצית ובית מלא ספרים צריך מזוזה. ובדומה לכך עם ישראל צריך מנהיג בתורה ומנהיג בעבודה. 

הצורך בסיוע חיצוני לתוכן הפנימי 

המהר"ל מבאר אפוא, כי המכנה המשותף של טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים, אינו בכך שבשניהם יש דין משונה שאין פטור לציצית ולמזוזה, אלא בכך שבשניהם מצינו צורך בסיוע חיצוני לתוכן הפנימי והאישי. מי שנמצא בין העצים לא רואה את היער, ומי שנמצא בבית מלא ספרים זקוק למשהו מחוץ לשער, מזוזה על הדלת, כדי להזכיר לו את תכליתו.  

משל קדום הוא אודות אדם המונה סדר יום עמוס, שבו הוא קם בהנץ החמה להתפלל, משם רץ ללמוד תורה ושוב מתפלל ולומד בשכבו ובקומו, ולבסוף אומר "אני כל כך עמוס שאין לי זמן לחשוב על הקב"ה". עם ישראל כולם קדושים הם - אבל לתורה ולמצוות צריך רב.  

הנה כי כן, המהר"ל מבאר את הדו שיח בין משה לקורח, כדיון בשאלה מה טעם צריכים עם ישראל הנהגה רוחנית כאשר יש להם "ערוץ ישיר" לקב"ה ע"י קיום תורה ומצוות.  

תשובתו של משה הייתה כי אכן, יש לנו ערוץ ישיר לקב"ה ולשם פנייה לקב"ה לא צריך דבר. אך צריכים אנו לכהן ולרב כדי לשפר את מעשינו שלנו.    

תכלת מזכירה את כיסא הכבוד אבל הבגד צריך חוט מיוחד שאינו חלק מכלל הטלית, אלא נבדל לעצמו ומצוי מחוץ לבגד, שכן הדבר שאדם עטוף בו תמיד נשכח ממנו והופך לחלק שגרתי ובלתי מורגש המתמזג עמו. צריך גורם חיצוני כדי להוציאו משגרת יומו, להזכיר לאדם את מצוות ה' ולהרימו לפסגות. בית מלא ספרים צריך מזוזה. לא די בספרים עצמם וצריך הנהגה רוחנית גם בתחום העיוני, שכן דרך האמת לקבלת התורה היא ע"י לימוד של "רב ותלמיד".  

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט