היא לא לוקחת אחריות, או שהוא לא נותן לה להתבטא?

חיים היה כאוב.  

ניכר היה שהוא סוחב על גבו המון אחריות ועול. 

"היא בסדר גמור", אמר על מרים. היא אמנם ישבה לצדו, אך הוא העדיף לדבר אלי ולא אליה ישירות.  

"פשוט ככה חינכו אותה. ההורים שלה עטפו, אהבו והכילו בצורה שלא נתנה לה להתפתח ולהתמודד בחיים", סינגר עליה. "זה שאני סובל מכך, לא אומר שהיא לא בסדר", הוסיף באדיבות. 

מרים, להפתעתי, לא התקוממה. היא הנהנה בראשה לאות הזדהות עם דבריו של חיים. 

חיים הבין שאני מצפה ממנה לתגובה, ומיד הסביר: "שמע, היא יודעת את זה. תכל'ס אני זה שצריך לתפקד בבית גם במקום האמא, לארגן, לסדר, להתנהל מול כל העולם. היא בתפקיד של ה'ילדה' שלי". שניהם גיחכו לרגע וחיים מיהר "לתקן" את החיוך: "אבל אני סובל מזה. אני רוצה שתיקח על עצמה גם קצת מהעול המטורף שאני סוחב לבד". 

בשלב זה מרים התערבה. "אין לי דרך לעזור לו (גם היא משום מה בחרה להשיב לו דרכי, ולא ישירות מולו). אני לא יודעת לנהל חשבון בנק, ולא לשלם חשבון מים או ארנונה. מה שאני יודעת אני עושה". 

"לא ביקשתי שתנהלי את חשבון הבנק", חיים היה מתוסכל קצת "ביקשתי שתקחי אחריות על מה שהולך בבית. למה אם הילד שובר דברים בבית, או עושה בעיות במוסד הלימודים, אני אמור לטפל בזה ואת מחוץ לעניין? למה כשמשה (לא יודע מי זה משה הזה) צריך עזרה את תמיד זורקת עלי? אין לך אחריות על כלום, ואני בעל הבית היחידי כאן. את רק ממלאת הוראות. ראש קטן. את העול את משאירה לי". משה בחר כעת לדבר אליה ישירות. כנראה התסכול גורם לו לאומץ מול אשתו. 

מרים עדיין בחרה לפנות אלי (עם דמעות בעיניים): "הוא כל היום אומר את זה. לא מבינה מה הוא רוצה. אני עושה כל מה שאני יכולה בבית. לא נחה לרגע, תאמין לי. אין לי אחריות? מה הוא רוצה שאעשה? להיפך, הכבוד שלו זה שהוא יוביל". 

"אתה רוצה שותפות", אמרתי לחיים. 

"מרים עושה הרבה דברים", הוא ענה. "אבל אלה הוראות שאני נותן לה. היוזמה בבית זה אני. הפדיחות אם משהו משתבש, הן שלי. אני הכל בבית. היא עושה דברים טכניים, בדיוק כמו פיליפינית שהייתי שוכר בכסף. זו לא שותפות", ניסה חיים להרחיב על מושג השותפות. 

"מה את אומרת, מרים?". 

מרים נראתה מותשת ועייפה. "אני רוצה לשנות את הבית שלנו מהיסוד. יש כל כך הרבה דברים שלא מקובלים עלי לפני שאני 'לוקחת אחריות'". 

"מה למשל?", שאלתי. 

"למשל שהילדים אוכלים ממתקים חופשי. כל זבל שהורים לילד יומולדת בגנים ובבתי הספר שולחים, הילדים שלנו בולעים וזורקים לגוף שלהם בלי חשבון. לשבת חיים קונה סוכריות על מקל, סוכריות גומי, שוקולדים, ועוד אלף רעלים. אני לא יכולה לומר כלום". 

חיים לא יכל להתאפק: "למה את סוטה מהנושא? אני מדבר איתך על לקחת אחריות בבית, על העול, ואת בורחת לוויכוח שלנו על רעלים? ילדים אוכלים ממתקים כי זה בריא לנפש שלהם וצריך את זה. תתמקדי בנושא העיקרי", אמר בנחרצות. 

לפני שהתערבתי, בדקתי מה תגובתה של מרים. היא התכנסה בעצמה, ומלמלה "סליחה" נזופה. 

"אני רואה שאתה גם לוקח אחריות על נושא השיחה שלנו", אמרתי. 

"שמע, זה לא שאני לוקח אחריות. דיברנו, והיא ברחה מהנושא. היא פשוט ניסתה לברוח מאחריות. אתה מבין?". 

"ומה יקרה אם נברח מהנושא?". 

"לא באנו לכאן כדי לפטפט ולדון דיון סרק על ממתקים לילדים", אמר חיים. 

"גם מרים לא באה לכאן כדי לדבר על זה?". 

"אולי באמת היא באה בשביל זה...", אמר חיים בציניות. "אני, בכל אופן, הגעתי לכאן ואני משלם כדי לפתור בעיות. והבעיה כעת היא לא הממתקים". הוא הרגיש שהוא מסביר לי כמו לילד עם קשיי הבנה, והתחיל לאבד סבלנות. 

"אם אסביר לך את ההיגיון של מרים בבחירת נושא הממתקים, אתה תאפשר לנו להמשיך לדון בעניין?". 

"אין הגיון חוץ מלברוח ולהעביר נושא". 

"אבל כעת אתה לוקח אחריות, ואף הייתי מוסיף 'לוקח בכוח' את האחריות על מה צריך לדבר. והנה, מרים באה עם רעיון משלה, ויזמה כאן נושא שיחה חשוב בעיניה, ואתה לא מאפשר לה. אתה השליט והאחראי הבלעדי, ואתה מכתיב את סדר היום. איך אתה רוצה שהיא תיקח אחריות?". 

חיים היה מופתע, אבל לא התבלבל: "אבל באמת הנושא לא קשור, והיא באה עכשיו לבזבז לנו את הזמן". 

"הנושא קשור מאוד", אמרה מרים בהברקה של אומץ. "אם אין לי שליטה ואמירה בבית לגבי מה יאכלו הילדים, זה אומר שאתה לא מאפשר לי להתבטא או לקחת אחריות!". 

"ואני אוסיף כי גם אם לא היינו מבינים את ההקשר של הנושא, עדיין יש כאן אישה עם דעה עצמאית, שיכולה לבחור גם היא על מה היא רוצה לדבר. ואולי כדאי שתדונו יחד מהו הנושא שתעלו בפגישתנו, ולא שכל אחד יכריע ולא יאפשר לשני להתבטא". 

כאן הרגשתי שחיים סופג מהלומה קשה מדי, ומיהרתי לאזן. 

"מה את עושה, מרים, בכדי שחיים יאפשר לך להיות שותפה ולא, סליחה על הביטוי, 'פיליפינית', כמו שחיים מגדיר זאת?". 

מרים התבלבלה קצת מהשאלה. "מה זאת אומרת? אין לי מה לעשות. חיים קובע, מחליט וזהו. אין עם מי לדבר". 

"יש לדעתך משהו שאת כן יכולה לעשות, חוץ מלריב אתו, כדי שתהיה לך יותר מילה בבית?", שאלתי. 

"אהםםם... האמת שאני פשוט לא אומרת לו. אם הוא אמר, אני לא מתווכחת. אני אגיד רק אם הוא ישאל אותי. אולי אני צריכה פשוט להיות אסרטיבית יותר". 

"נוח לך ככה, המצב הזה, שהוא מחליט?". 

"האמת שזה לא רע לי. יש לי מה לומר, והרבה. אבל בסך הכל חיים מנהל את הבית ביד רמה, ואנחנו מתפקדים מעולה", החמיאה במפתיע. 

"אבל המצב הזה מתסכל אותו", אמרתי. "תהיי מוכנה להתגייס למענו ולהתחיל לומר מה את חושבת? נראה לי שהוא ישמח אם תצאי מאזור הנוחות הזה, שהשליטה אצלו, ותתחילי לנסות 'לשלוט' בחיים שלכם יחד איתו". 

"אני מפחדת לריב איתו", מרים היתה במבוכה. 

הפעם פניתי לשניהם יחד: "אתם במצב בו שניכם באזור הנוחות. למרים נוח שתיקח אחריות, ולך נוח שהאחריות אצלך. אתה בוחר בפינצטה נושאים שבהם אתה רוצה שמרים תהיה אחראית, ומכל השאר אתה 'מנטרל' אותה. אם אכן המצב הוא כזה שקשה לכם עם ההתנהלות הזו, אתה תצטרך לחשוב אם אתה מעוניין שלמרים יהיה מקום של שותפות בבית, וזה אומר שותפות בהכל! כי שוב, אם אתה תחליט במה כן ובמה לא, אז שוב אתה ה'אחראי הבלעדי'. ומרים, את צריכה לחשוב אם את מוכנה 'לקפוץ למים' ולומר את שיש לך לומר גם אם נקודתית זה יהיה לא נעים לחיים, אבל בתמונה הכוללת הוא אומר כאן שהוא ישמח". 

הם שתקו. ניסו לעכל. יצאו מהקליניקה עם הרבה תובנות ומחשבות על החיים. 

לא פשוט יהיה לשנות, אבל זו בחירה. אולי הם יגיעו למסקנה, אחרי חישובי רווח והפסד, כי המצב הנוכחי אכן נוח להם יותר מהשינוי, ואולי לא. אין לדעת. נברר בפגישה הבאה... 

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C pini41133@gmail.com