כל אדם שחי פעם, ממשיך עדיין לחיות. זהו סוד החיים

יש הבדל מהותי בין אפר לעפר.

לאפר יש היסטוריה, שהרי הוא היה משהו טרם נשרף והפך לאפר, אולם כרגע הוא חסר ערך וגם אין לו עתיד. אפר הוא נטול כוח הצמחה. לעומת זאת - עפר, הוא ההיפך המוחלט. לעפר אין היסטוריה שונה ממה שהוא עכשיו, שהרי תמיד הוא היה עפר, אולם יש לו עתיד. יש בו כוח הצמחה. אפשר לשתול בו צמחים ואילנות, ועתידו עדיין לפניו.

הנושא הראשון של פרשת השבוע הוא מצוות פרה אדומה. בתוך אחד הפסוקים העוסקים בעניינה, מופיעה מילה מדהימה שמקפלת בתוכה רעיון עצום.

לאחר שריפת הפרה, לוקחים את האפר ונותנים עליו מים חיים: "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" (במדבר י"ט, י"ז). המילה "מעפר שריפת החטאת" תמוהה, שהרי משריפת הפרה נשאר אפר ולא עפר, מדוע התורה קוראת לאפר הפרה עפר ולא אפר, כמתבקש? (ניתן לעיין במסכת חולין, פח ע"ב).

טמון כאן יסוד גדול לחיים. סוד הטהרה וסוד החיים הוא, לקחת את אפר שריפת הפרה - דבר שלכאורה כלה ונשרף, חסר הווה ובאופן טבעי נראה שגם מחוסר עתיד, ואת האפר הזה להפוך לעפר ולהתחלה חדשה (ספר "פתשגן הדת" על פרשה זו).

זהו עיקר עניינה של מצוות פרה אדומה. פרה אדומה מטהרת אדם שנטמא בטומאת מת. חשיפה למת עלולה להטעות את האדם ולגרום לו לחשוב שאולי אין כל משמעות לחיים. אולי אין שום משמעות למעשים שאנחנו עושים. האדם היה חי, עכשיו הוא מת, מה נשאר ממנו? בין כה וכה החיים נגמרים בסוף, בשביל מה להתאמץ ולחיות חיים רוחניים?

באה התורה ומלמדת אותנו, שהאפר הוא לא באמת אפר, הוא רק נראה כך, אולם "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת". האפר הופך לעפר עם התחלות חדשות. זהו "בגדול" סוד הטהרה. התחלות חדשות וצמיחה מחודשת גם ממצב של טומאה הכי חמורה שיש. אין מציאות של "אפר" – "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נא). אלוקים "משתוקק" לברוא לב טהור לכל מי שחפץ בכך.

זהו גם סוד החיים. כל אדם שחי פעם, ממשיך עדיין לחיות. חיים הם נצחיים במהותם. הגוף חוזר לאדמה והנשמה נפטרת מהגוף, זה וודאי, אולם האדם האמתי, ה"אני" האמתי, החלק הרוחני/עיקרי שלו, לא יכול למות. במוות של הגוף הכל מתחיל לצמוח. מה צומח? בדיוק אותם זרעים שאדם זרע בחייו עלי אדמות.

תפיסת נצחיות החיים היא רחוקה מהבנתנו, ואפילו שלמה המלך אמר על פרשת פרה אדומה: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז', כ"ג). רעיון נצחיות החיים הוא רחוק מתפיסת השכל האנושי שלנו, אולם זו האמת.

הפסוק כותב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים ה', ט"ו), והתלמוד כותב על פסוק זה: "ליום שכולו ארוך" (קידושין לט ע"ב). האורך טמון בכל נקודת חיים בעולם הזה.

מצוות פרה אדומה מגלה את סוד הנצח של רגע אחד של חיים.

המסר הזה של נצחיות החיים בא לידי ביטוי במילים הפותחות את הפרשה: "זאת חוקת התורה". נבאר.

מצוות פרה אדומה משויכת לקטגוריית החוקים, כלומר, מצוות שטעמן האמתי אינו ידוע לנו. על מצווה זו אומר הבורא: "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי, דכתיב זאת חוקת התורה" (במדבר רבה י"ט, ח'). המילה "חוק" היא גם מלשון חקיקה (כתב חקוק וחרוט). יש כתב שכתוב בספר ויש כתב שחקוק באבן. ההבדל ביניהם הוא מהותי. הכתב, גם אם לא ניתן למחקו, הוא עדיין נפרד במהותו מהקלף שהוא כתוב עליו. הם שני דברים נפרדים. אבל אות שחקוקה באבן איננה מציאות נפרדת ממנה, אין כאן אותיות נפרדות ואבן נפרדת, אלא מציאות אחת שלמה, חקוקה, שאי אפשר להפריד ביניהם.

דווקא במצווה זו, התורה מדגישה את עניין החקיקה משום שזהו המסר העיקרי של מצווה זו – חיי האדם אינם ניתנים לפירוק. החיים הם מציאות שלימה ונצחית הממשיכה גם אחרי המוות הפיזי.

העולם החומרי שאנו חיים בו מנסה לתעתע בנו ולהראות לנו כאילו הכל נשחק והופך לאפר – "אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כ"ב, י"ג). זאת לא חוקת התורה. אנו חייבים לדעת, שתורתנו היא תורת חיים וכפי שאנו אמרים בתפילה: "וחיי עולם נטע בתוכנו".

"זאת חוקת התורה". הרעיון הזה הוא הליבה והמהות של התורה כולה.

ההבנה הזו פותחת לנו צוהר לאמונה בתחיית המתים. האמונה בתחיית המתים היא שכל מה שמת, יחיה. מתחיית המתים והילך, היניקה של החיות היא מכוח מה שהיה מקודם. אדם נולד כאן בעולם כדי לעבוד ולצבור לעצמו חיי נצח מתוך מה שהוא עושה כאן. באמצעות החיים הקצרים כאן בעולם הזה ניתן לרכוש חיי נצח. האמונה בתחיית המתים, חוץ מפשוטם של דברים, היא האמונה שבידנו לתת חיות לכל רגע שחולף, באמצעות תורה ומצוות.

המשנה כותבת: "והווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (אבות ב', א'). העולם הזה הוא מקום וזמן העבודה, מתוך העלם ואי ידיעה בעוצמת הערך של כל פעולה שאנו פועלים. המצב בעולם הזה הוא מצב סתום ונעלם, ורק בעולם הבא יתגלו העומק וההשפעה של כל מעשה ומעשה.

אדם יכול לחשוב – מה כבר עשיתי? הנחתי תפילין, למדתי קצת תורה, התפללתי, זה נראה לו מעשה קטן, אולם אין לו מושג מה גודל ההשפעה. ולהיפך – כשאדם עושה חטא קטן, אין לו מושג איזה חורבן נגרם מכך. זו האמונה בתחיית המתים - אין מעשה "מת". כל מעשה "חי" לנצח. זאת בדיוק חוקת התורה.

דוד המלך אומר: "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" (תהלים קי"ט, צ"ו). "אפילו כל העולם כולו אינו שווה אפילו לדבר אחד מהתורה" (ירושלמי, תחילת פאה). כל מילה ומילה בדברי תורה, כל מצווה ומצווה היא מתרחבת מעבר לכל דמיון אנושי.