זה הבסיס לכל אדם חושב. ודאי שאני צודק!

בזוגיות ישנן הרבה נקודות במעגל החיים המסומנות מראש כמועדות ליצירת משבר.

אחת מהן היא ה"התפכחות" של הזוג הצעיר שזה עתה לפני כמה שבועות/חודשים התחתנו, וענני ה"אינפטואציה" החלו להתפוגג להם. אינפטואציה – הינה תקופה המכונה גם כ"התאהבות". זמן אשר הזוג בעננים, והדבר היחיד שהם מסוגלים לראות ביחסים ביניהם זו שלמות. אין עצמאות, אין שוני, אין דברים "מעצבנים". הכל נסלח, חמוד ומצחיק.

האושר במציאת בן/בת זוג גורם לתחושת אופוריה, במהלכה מניחים שני הצדדים את רצונותיהם ושאיפות הגשמתם העצמית בצד, ומתמסרים זה לזו בביסוס הקשר החוויתי והמשותף ביניהם.

אגב, לאלה מכם הדואגים, אינפטואציה היא לא חוק יסוד בכינון קשר זוגי. היא תלוית גיל, אופי, מבנה נפשי והמון משתנים, כך שאם לא חוויתם את החוויה המסעירה הזו - אתם בחברה טובה של עוד רבים וטובים...

הבעיה מתחילה כאשר לאחר שלשה חודשים, לכל המאוחר, הענן מתחיל להתפוגג. הבעל מתחיל לחוש שהוא מוותר על עצמאותו, והאישה פתאום מתגעגעת ליציאה משותפת עם חברה...

במצב כזה לפעמים ממשיכים במשחק עד לקבלת רמזים מהצד השני כי גם לו נמאס קצת, ולעיתים יוצרים במודע מריבונת או משברון כדי להשיב במקצת את העצמיות. כאשר כשיש ויכוח, אזי כל צד מממש את היותו גוף נפרד ועצמאי, ובכך מחזיר לידיו את תחושת השליטה בחיים.

שלב זה הוא חזרה לאיזון. זהו תהליך בריא בהחלט, אך עם זאת כרוך בסיכונים. כאשר ה"נחיתה" חזרה לחיים נעשית בצורה ברוטאלית מידי או שגויה, עלולה להתפתח מריבה עם פגיעות הדדיות אשר מותירות צלקת איומה, שלעיתים מובילה אף לגירושין. לא בכדי גרושים רבים יהיו אלו דווקא אשר היו כל כך "תאומים סיאמיים", ויעשו זאת על פי רוב בתחילת חייהם.

אך מדוע אני מלאה אתכם בדיבורי סרק על תקופה פרה היסטורית בחייכם? אני הרי מניח כי קוראי המדור אינם בדרך כלל אלו מה"שנה ראשונה". אתם כבר הרבה אחרי זה...

ובכן, מסתבר שכולנו חוטאים באינפטואציה כזו או אחרת, ולאו דווקא בהקשר חיובי.

אנו מאוהבים בדעה מסוימת אשר רכשנו עם השנים, או עמדה לעומתית לדברים שהם הרסניים, בתפישתנו.

כדוגמה, שוחחתי לא מזמן עם בעל אשר במהלך כל שיחתנו צידד בעמדה שלו לגבי חינוך הילדים, הרחיב עליה והסביר ארוכות, כאשר הוא דואג תוך כדי כך להציג את עמדתה של אשתו כלא לגיטימית ושגויה מיסודה. הוא היה פשוט מאוהב בגישה שלו עד כדי כך שלא ניתן היה לשאול אותו אפילו מהן הנקודות החלשות בשיטה המדהימה אותה פיתח, או מהם המחירים אותם עלולים לשלם הילדים, או הוריהם. הוא פשוט היה עיוור.

כנ"ל לגבי שלל נושאים וצורות התנהלות אותם אנו מנהלים בחיינו, ודבקים כאחוזי אמוק באיזושהי עמדה או אמירה, ולאורך שנים דבקים בצדקתה ולא מרפים.

אתם יודעים מה הבעיה? כאשר אנו מתבגרים וקולטים לפתע כי אולי יש בנו קול שאומר לנו שהוא מואס בשעבוד הבלתי סביר לאותה דעה "שותפה" בחיינו ואותו קול דורש להשיב לנו עצמאות ויכולת לחשוב אחרת ושונה.

לעיתים אנו "תופשים את עצמנו" בשלב שהוא כבר אל-חזור. דיברנו כל כך הרבה, שכנענו כל כך הרבה אנשים על הדרך (לא שהם בהכרח השתכנעו, אבל היינו כל כך להוטים, שהם הנהנו בראשם במרץ, אולי מתוך פחד להרוס לנו את התיאוריות היפות), כשכעת אנו חשים שאין דרך חזרה.

אך מה לעשות שהמצב נהיה פחות ופחות נוח, ואנו חשים במלכוד וצריכים שינוי?

אז או שמייצרים במודע משבר מסוים, בו נוכל למצוא את הסביבה אשמה בשינוי אותו אנו עומדים לעשות, כי "עם חולי נפש כאלה צריך להתנהג לא לפי הכללים" - והנה יצאנו גם חכמים וגם נבונים, כאשר סובבנו את העולם באצבע,

או שאנו נישבר. אנשים מגיעים למצב בו השינוי הוא אקדח המוצמד לרקתם, הבית עומד להתפורר, הילדים נושרים בזה אחר זה, הצעקות והמריבות בבית נעשות יותר ויותר בלתי נסבלות, ואז הם "נשברים". מוכנים סוף סוף לשנות תפישה. מנסים סוף סוף לקלוט שאולי היתה לתיאוריה המרכזית של חייהם כמה נקודות תורפה שלא בדיוק תאמו את רגשות הסביבה.

כך או כך, התחושה האישית היא כשלון חרוץ. התקפי לב קורים לאנשים לא רק מעומס חובות כספיים או אירועים מסמרי שיער. הם קורים גם בגלל רגשות אשמה או כשלון בתיאוריות שקרסו להם מול העיניים. אנשים מאוהבים בעמדות שלהם יותר מהכל. וכאשר זה קורס, חרב עולמם.

תבינו, המוטיבציה שלנו להצלחה היא אדירה. אולי המוטיבציה הכי דומיננטית בחיים. כאשר אנו נוכחים לדעת כי 'נכשלנו' זהו גורם מספר אחת לדיכאונות ואף מעבר לכך. וככל שההתפכחות נעשית בשלב מאוחר יותר, כך תחושת הכשלון צורבת יותר ומדכאת יותר.

אך מה תגידו על התיאוריה הבאה (שגם אליה אני מקווה לא להיצמד יותר מדי, מחשש שאחוש בהתפכחותי ממנה תחושות קשות...): לא נכשלתם! מה אם נגדיר מראש בכניסתנו לעולם הזה כי כל תיאוריה נכונה לשעתה, וחוץ מהתורה הקדושה שהיא אמת אבסולוטית, כל שאר האסטרטגיות/דעות/שיטות חינוכיות/עמדות הן פרי ייצור של סביבה לשעתה, גיל בשעתו, מצב צבירה נפשי לשעתו וזה בעיקר מה שחשבנו לנכון בשעתו.

לא קרס העולם אם נשנה עמדה כי אנו כעת חושבים אחרת. לא התחתנתם עם דעה. אתם שווים יותר מאשר דעה כזו או אחרת, ואתם שואפים כל העת אל התאמה לתנודות החיים ושינוי אסטרטגיות ושיטות בהתאם למצבכם. להיפך, אתם שווים יותר כאשר אתם פתוחים לשנות. כן, גם אם נתתם הרצאות לרוב על שיטה מסוימת והצגתם אותה כ"בסיס של כל אדם חושב", מותר לשנות. מותר לחשוב כעת כי אכן ה"בסיס" הזה היה נכון לאדם במצבכם אז, והיום התקדמתם.

לא הכל פסול, לא הכל שחור ולבן, וגם כיום בראייתכם החדשה, אתם נותנים מקום של כבוד לעוד דעות ומחשבות שונות משלכם. דווקא מהמקום בו אתם מסוגלים לתת כבוד לעמדה החדשה, תוכלו לתת כבוד לעמדתכם הישנה.

בואו ננסה לנחות נחיתה רכה כל יום מחדש, לפתוח את הלב לעוד ועוד שינויים, לראות מצוקות והתנהגויות הרסניות שלנו ושל הסביבה ולנסות להבינם מתוך השלת השכפ"צים המגינים על עמדותינו ומכבידים ולא נותנים לנו להכיל ולחבק את אותם שכל כך זקוקים לנו.

הלוואי ונזכה להיות אמיצים.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.co