איך מתרגלים להסתפק במועט, ומה היחס הנכון לעולם הזה?

1. כתיב (דברי הימים א כט): "גרים אנחנו על הארץ", וכתיב (תהלים לט יג) "כי גר אנכי עמך". וזה כלל גדול בכל היהדות שלא ילך האדם אחר המותרות ולא יקפיד על המאכלים ולא על המלבושים ולא על דירה נאה, אלא כאורח נטה ללון בדרך - כך יתרצה בכל הבא לידו, וכל מגמתו תהיה על העולם הבא כי שם ביתו.

2. ואפילו מה שילך אחר עניני העולם הזה - תהיה מגמתו להיות לו הכנה להשיג ארחות חיים, וכל מעשיו יהיו לשם שמים (אבות ב, יב) ובל יוסיף על מה שהוא מוכרח לצורך חפצי שמים. ואל ישיאנו יצרו במשאות שווא ומדוחים. אף על פי כי כן דרכו של יצר הרע שמראה כל המותרות כאלו הם הכרחים גמורים לעבודת השם יתברך, אבל צריך דעת יתרה להבחין בין הכרחי למותרות, ושלא לילך אחר עצת יצרו עד בוא רעהו יצר הטוב וחקרו.

3. "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו" (מכות י ב). מי שעושה מלאכתו קבע ויגע להעשיר בתחבולות, הקדוש ברוך הוא מזמין לו הוצאות שיהא מוציא הרבה, ואז חושב יפה עשיתי שטרחתי בעשר אצבעותיי להרוויח הרבה שאם לא כן מהיכן הייתי מוציא ההוצאות הללו?! ולא ידעו תועי רוח שאם היה מרוויח מעט גם הקדוש ברוך הוא היה מזמין לו שתהא הוצאתו מועטת.

4. ואם ירצה האדם לעשות תורתו קבע רב היום ומלאכתו עראי, מבטח לו שלא יחסר לחמו די מחסורו אשר יחסר לו, שכבר הבטיח שהוא "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". וכתיב (תהלים קמה טז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

5. מה שסובל האדם טורח וצער ועמל עד שלפעמים נטרד מן העולם הזה ומן העולם הבא, הכל הוא בשביל שרוצה לילך אחר המותרות ותענוגות בני אדם.

6. ואבינו הראשון יעקב בחיר שבאבות, לא שאל מאת ה' אלא "לחם לאכל ובגד ללבוש", וכבר אמר התנא (אבות ו ד) "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". והן אמת שבדורות הללו אין אדם יכול להוכיח לחברו על דבר זה ולומר לו: "ראה דברי התנא שאמר 'פת במלח' לא 'פת בבשר' וכדומה, ואמר 'ומים' ולא 'יין', 'ועל הארץ' לא על כרים וכסתות טובים וכדומה, שהתנא ממשפחת בריאים היה, אבל עתה לא נוכל לאכל פת במלח אלא פרוסת המוציא בלבר, לכן צריכים לנו שאר תענוגים כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. וזה אמת לפי מה שהרגלנו נעשה לנו הכרחי, על דרך שאמרו (כתובות סז, ב) "די מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו ח) "אפלו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו".

7. וביד האדם להרגיל טבעו מעט מעט להסתפק במועט ולהיות מצטמק ויפה לו, ואם הוא מצטער כך היא חובתנו וכך נאה לנו לחיות חיי צער על התורה, ועל העבודה, ועל חורבן בית המקדש, וביטול תורה ועבודה ועל רעות רבות שגרמנו בעונותינו, ולכן אפילו אם הרחיב ה' את גבולו - לעולם יהיה מצטמק ויפה לו.

8. צא ולמד מאבותינו הקדושים, שכל ימיהם היו גרים עלי ארץ ולא פנו אל תענוגות בני אדם, רק לעולם היו יושבי אהלים בלי כל בית, ובנקל היו נודדים ממקום למקום. וכשבקש יעקב לישב בשלוה, תכף קפץ עליו רגזו של יוסף (רש''י וישב לז ב). כל שכן אנן יתמי דיתמי המלאים עונות, שאם נבקש תענוגות נאכל עולמנו בחיינו, חס ושלום, ומה נאכל לעולם הבא. ונהי שאמרו (ערובין נד, א) אם יש לך היטב לך, זהו שלא למעט מההכרחי לפי מה שהוא אדם לפי המקום ולפי הזמן, אז אם יש לו - הרשות בידו להוציא הוצאות כפי צרכו, אבל אם אין לו - אין ראוי להיות יגע להעשיר כדי להוציא הוצאות מרבות, ויותר טוב שירוויח קמעא ויוציא קמעא כעובר אורח, ולא ירבה טורח להיות כקורח, כי גורם לו להיות מכאן ומכאן קרח.

9. אבל מי שהוא כגר בעולם הזה יבנה לו בית נאמן לעולם הבא, כי יהיה אהוב למעלה, שהרי ב-36 מקומות ציוותה תורה על אהבת הגר והקדוש ברוך הוא כביכול הוא הראשון שמקים כל התורה כלה והוא אוהב גר לתת לו לחם ושמלה, וביד כל אדם לעשות עצמו גר בארץ, כאשר יהיה נכנע כנפש הגר ולא יבקש ללכת בגדולות ובנפלאות. ומאחר שכל כך ציוותה תורה על אהבת הגר, כי יקרה שיבוא גר צדק ראוי לרחם עליו במאד מאד ולהעניקו בממון ולבקש לו מנוח אשר ייטב לו ולפיסו בדברים טובים.

הרב יוסף בן-פורת בשיחה מעניינת על תהליך הגיור:

"בהתחלה לא היה קל": שיחה כנה עם גרי צדק

10. ובכלל מצות אהבת הגרים הוא לעזור ולסייע לאיש הנודד ממקומו והוא גר בארץ נכריה, ולאו דווקא גר צדק, שנאמר (שמות כג ט) "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". הרי בהדיא דקרא משתעי על מי שהוא גר בארץ נכריה בלי רע ואח ואין לו מכיר ורוחו נמוכה ולבו נשבר ונדכה, ראוי לרחם עליו ולקרבו ולהיות עמו אוהב ורע ולעזרו ולתמכו בכל הבא בידו, ובזה מקים מצוה רבה זו.

11. וביותר יגדל המצווה הזאת על אשכנזי ההולך בין הספרדים, או ספרדי בין האשכנזים וכדומה, שגם לשון אין להם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו והם מתדכאים הרבה שאין יכולים להגיד צערם ולהראות ערכם, כי יש גם כן בעלי תורה אבל אין להם פה לדבר ומסווה הבושה על פניהם ואין להם מצח להרים ראש - על אלה ראוי לרחם ביותר ולמצווה רבה תחשב, לא כאשר יש רבים מעמי הארץ אומרים שהספרדי ילך אצל ספרדים ואשכנזי אצל אשכנזים וכל מין ירחם על מינו כאילו אנו שתי אומות חס ושלום, בוודאי שהאומר כך חרף מערכות אלקים חיים, כי חרפה היא לנו בני ישראל גוי אחד בארץ שנפרד איש מאחיו, כי כולנו בני איש אחד נחנו, אל אחד לכולנו, אב אחד לכולנו, תורה אחת ומשפט אחד, ולמה נבגוד איש באחיו. ואם הלשונות לארצות הם מחלקים מה בכך, ומה בין ספרדי לאשכנזי או שאר לשונות, חלילה לעשות שום חילוק, אדרבה, יגדל החיוב לרחם ולסייע למי שהוא מלשון אחר מטעם מצות אהבת הגר כדבר האמור. והמרחם מרחמין עליו מן השמים, ישלם ה' לעושה הטובה שבעתים.