פרשת בלק לאור המהר"ל: כשבלעם הכה את האתון 3 פעמים

ה' פתח את פי האתון וזו נזפה בבלעם על כי היכה אותה שלוש פעמים.  

לשון הכתוב היא (במדבר כ"ב, כ"ח): "ויפתח ה' את פי האתון, ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים".  

מדוע נקטה האתון בלשון "שלוש רגלים" ולא אמרה בפשטות שלוש פעמים? 

מבאר רש"י: "רמז לו (הקב"ה לבלעם) אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה!"  

ובכן, מה מיוחד במצוות העלייה לרגל בשלוש הרגלים, שדווקא מחמתה אי אפשר לעקור את עם ישראל מן השורש? למה לא נזכרה מצוות תלמוד תורה, או שבת או ברית המילה?  

שלוש הרגלים כחלקים של תהליך אחד 

המהר"ל בספרו "גבורות השם" פרק מ"ו מציין כי שלוש הזמנים של הרגלים חוברו יחדיו ומהווים מערכה אחת כוללת. "חבר הכתוב אותם ביחד והם נקראים שלש רגלים. ומאחר שהתורה חברה שלש רגלים אלו יחד, חוץ מראש השנה ויום הכפורים, מזה נדע כי אלו שלש רגלים מתייחסים ביחד". מה פשר הדבר? הן לכל חג יש סיבה משלו. במה קשורים זה בזה סוכות ושבועות יותר מיום הכיפורים לשבועות? בשבועות ניתנו לוחות ראשונות וביום הכיפורים ניתנו לוחות שניות. אך יום הכיפורים ושבועות אינם חלקים מחטיבה אחת, ואילו פסח שבועות וסוכות הם שלושה חלקים מתוך שלם אחד. במה?  

מה עניין המועדים אל תבואה?

בתורה מצינו שייכות בין הרגלים בכך שהם מבטאים שלושה מצבים של התבואה, לפי סדר גדילתה: בפסח נאמר (שמות כ"ג, ט"ו): "למועד חדש האביב" שבו התבואה מתחילה לגדול;  

שבועות הוא זמן הקציר של התבואה ונאמר (שם, ט"ז): "וחג הקציר בכורי מעשיך";  

סוכות הוא זמן האסיף, שבו אוסף האדם את התבואה ומכניסה לבית, והפסוק מציין שם: "וחג האסיף בצאת השנה". שלוש הרגלים מבטאים אפוא שלשה זמנים שהם: "אביב, קציר ואסיף".  

ברם, שהדבר תמוה, שהרי טעמי החגים הללו אינם חקלאיים ובתורה ובחז"ל מבואר כי טעמו של חג הפסח הוא יציאת מצרים, טעמו של שבועות הוא מתן תורה וטעמו של סוכות הוא כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בצאתם ממצרים. על כן שואל המהר"ל: "ודבר זה צריך תלמוד מה ענין המועדים אל תבואה?" 

שלוש הרגלים מבטאים את קיום האומה בכל מרחבי הזמן 

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר כי דברי האתון לבלעם אודות מעלת ישראל שיש להם שלוש רגלים אינם מתייחסים לזכות הנובעת מקיומה של מצוות העלייה לרגל בשלוש הרגלים. הדברים מתייחסים למהות מצוות שלוש הרגלים, המבטאים את שלוש החלקים של מרחב הזמן "עבר, הווה ועתיד". האתון אמרה לבלעם כי לעם ישראל יש שלושה רגלים שאחד מהם מבטא עתיד, ועַם שיש לו תפקיד בעתיד אי אפשר לאבד.  

"לפיכך אמר רש"י: 'וכי אתה רוצה לאבד אומה שלימה החוגגת ג' פעמים בשנה', המורה על נצחיות האומה, שיש להם זמני שמחה; בראשית הזמן, ואמצעו, וסופו".  

במה מבטאים הרגלים את הזמנים של: עבר הווה עתיד?  

המהר"ל מסביר בעניין זה כך:  

לזמן יש התחלה אמצע וסוף "וכנגד זה נתן להם הקב"ה שלשה רגלים".  

פסח בא בתחילת הקיץ ומסמל את הראשית. לכן, נקרא הפסח בשם "אביב" מלשון אב שהוא המקור שממנו הכול מתחיל ונובע. אנו אומרים כי הדבר הוא "באיבו" - כלומר בראשיתו.  

שבועות הוא אמצע הקיץ ותוקפו.  

סוכות נקרא "תקופת השנה" (שם ל"ד, כ"ב) מלשון היקף והשלמת העיגול, כלומר סוף השנה.  

אכן, אחרי הסוכות ותום הקיץ מתחיל החורף, אלא ש"החורף אינו בכלל הזמן", כי זמן נמדד במונחי יצירה ותנובה ואילו החורף "הוא העדר והפסד הצמחים". זה הזמן של אגירת הכוח ולא של היציאה מן הכוח אל הפועל וכפי שאנו מכנים את ימי הנעורים "ימי חורפי". החורף טפל אל העיקר והוא אמצעי ולא מטרה.  

שלוש הרגלים מבטאים אפוא את קיומם של ישראל בכל מרחבי הזמן.  

מי שמצוי בכל מרחבי הזמן לרבות בעתיד, נושק לנצח ואינו ניתן לאבדון.  

שלוש הרגלים כשלושה שלבים בשליחות 

הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" על ראש השנה מאמר ט' מעמיק ונותן ממד חדש בדברי המהר"ל הללו בדבר שמות שלש הרגלים הקרואים בתורה על שם המצבים השונים בתבואת השדה. חג האביב, חג הקציר, חג האסיף. הרב הוטנר מציין כי "אנו מסבירים לעצמנו את דבריו של המהר"ל בדבר עניינם של ג' שמות הללו כביטוי להיות עם ישראל אומה הנושאת שליחות אלוקית לקדש את שמו של הקב"ה בעולמו. שלש הן נקודות המגע של השליח עם שולחו:  

א. יצירת השליחות על ידי מינוי השליח ע"י השולח;  

ב. קיום השליחות על ידי מילוי התפקיד; 

 ג. "החזרת השליחות" לשולח כאשר השליח בא אל השולח ומודיעו "עשיתי שליחותך".  

בהתאם לכך מובהרת מהותם של שלוש הרגלים:  

פסח מבטא את יצירתה של כנסת ישראל ומינויה לשליחות שנוצרה בעת יציאת מצרים. זהו חג האביב, על שם ההתחלה.  

שבועות הוא זמן מתן תורה ומבטא את קיום השליחות האלוקית ואת "עבודתה של כנסת ישראל בתורה ומצוות אשר זהו מילוי תפקידה. זהו חג הקציר, על שם השלמת העבודה והשגת השלמות על ידה".  

סוכות הוא הזמן שבו כנסת ישראל מחזירה את השליחות לשולחה, וזה הוא חג האסיף, על שם החזרת הרכוש אשר בשדה לבית בעליו".‏ 

ביטול היצר מכונה ישיבה בסוכה 

מה פשר המונח "להחזיר שליחות לשולח ולומר 'עשיתי שליחותך'"?  

כדי להבין נקודה זו עומד הרב הוטנר על דברי הגמרא במסכת ערכין דף ל"ב עמ' ב' בביאור הפסוק    

בנחמיה ח', י"ז: "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי, סוכות וישבו בסוכות, כי לא עשו (סוכות) מימי יהושע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא".  

שואלת הגמרא הכיצד ייתכן כי מאז ימות יהושע בן נון עד ימות עזרא לא קיימו עם ישראל את מצוות סוכות? הרי בתווך היו גם ימי דוד המלך למשל. וכי "אפשר בא דוד ולא עשה סוכות, עד שבא עזרא?" הגמרא משיבה על כך - כי אין כוונת הכתוב לכך שבני ישראל לא קיימו חלילה במשך כל הדורות את מצוות התורה לשבת בסוכה. אין זאת אלא שכוונת הכתוב היא למה שמצינו במסכת יומא דף ס"ט עמ' ב' שבימי עזרא התפללו חז"ל שיתבטל היצר של עבודה זרה. מצב חדש זה שבו אדם מוגן מפני החטא של עבודה זרה, שכן אין בכלל יצר הרע לעבדה, משול הוא לישיבה בסוכה שתכליתה לחפוף את האדם תחת צילה של ההשגחה האלוקית ולהגן עליו מפגעי הסביבה.  

סוכות וביטול היצר מבטאים החזרת השליחות  

הרב הוטנר תמה על דברי הגמרא הללו ואומר כי לכאורה "אין לדברים הללו שום פירוש, שהרי הרבה פעמים מצינו שזכיות של מצוות ומעשים טובים מגינים ומצילים את האדם מן החטא, והדברים הובאו בחז"ל בלי דמיונות ובלי היקשים ולא דימו זאת חז"ל לסוכה או לכל דבר אחר. איזה טעם יש בדבר, שדווקא ההגנה מפני החטא של עבודה זרה מתבטא בכתוב כמעין קיום של מצוות סוכה?  

הרב הוטנר ביאר כי ביטולו של יצר הרע הוא תופעה חד פעמית שאין לה אח ורע בין כל העובדות והמאורעות מימות בראשית של יצירת האדם ועד אחרית הימים של גאולת אדם. ביטול היצר הוא מושג המתרחש רק באחרית הימים, כפי שמצינו בחזיונות הנבואה אודות ביטול היצר באחרית הימים.  

כאן מוסיף הרב הוטנר ומבאר, כי חזיונות הנבואה אודות ביטול היצר הם חזיונות החזרת שליחותה של כנסת ישראל אצל שולחה. כיצד? מכיוון שתפקידו של האדם הוא לנצל את כוח הבחירה שלו ולעמוד בפיתויי היצר הרע. כל עוד שיש יצר - יש שליחות. וכל עוד שיש שליחות יש יצר. ממילא, עם סיום השליחות בטל בסיס קיומו של היצר הרע וזה פשר המונח "עשיתי שליחותך".  

ממילא מובן מדוע דימו חז"ל את ביטול היצר הרע בימי עזרא לקיום מצוות סוכה "מפני שקדושת הזמן של חג הסוכות היא הקדושה של גמר שליחותה של כנסת ישראל, וכמו שהשריש לנו המהר"ל שזה תוכנו של השם "חג האסיף".‏  

כלומר, סוכות הוא זמן נשגב שהוא בבחינת "ביטול היצר" והחזרת השליחות, כאשר אדם הופך לרוחני יותר לאחר התשובה ביום הכיפורים, יוצא מאזור הנוחות הביתי שלו ומסתופף במקום שבו המגן היחיד שלו הוא האמונה בקב"ה, והסוכה היא כלשון הזוהר בפרשת אמור "צילא דמהימנותא" - צל האמונה. בכך דומה סוכות לאחרית הימים שבהם יש ביטול יצר הרע.  

על כן, ההפטרה של חג הסוכות עוסקת במלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, והטור אורח חיים בסימן ת"צ כותב: "כך אמר רב האי (גאון) - שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן וניצחון גוג ומגוג בתשרי ועל כן בניסן מפטירים חזון העצמות היבשות ובסוכות יום בוא גוג". אכן, כשתשוב כנסת ישראל אל משלחה באחרית הימים, כאשר יושלם המעגל, ותאמר לו עשיתי שליחותך, שייכת היא לחג הסוכות.  

נצחיות עם ישראל 

סיומה של השליחות מבטא אפוא סיומו של עידן ויצירת מציאות אחרת.  

סוכות הוא הרגל המבטא את קיומו של עם ישראל לעתיד לבוא, עם תום השליחות, וממילא את הקיום של עם ישראל בכל עת שבו השליחות קיימת ועד להשלמתה.  

על כן, לא יכלה קללת בלעם לחול על עַם שיש לו שלוש רגלים ונקודת אחיזה בכל אחד ממרחבי הזמן ובכלל זה בעתיד הנושק לנצח. 

הנה כי כן, שלושת הרגלים מבטאים מערכה אחת כוללת של קבלת שליחות אלוקית, ביצועה והשלמתה עם ביטול יצר הרע, שהוא יסוד הבחירה בעולם. השלמת השליחות מגולמת בחג הסוכות כאשר אדם יוצא מאזור הנוחות הגשמי שלו ויושב רק "בצל האמונה". השלמת השליחות מבטאת אפוא את העתיד לבוא, ומשניתנה לעם ישראל שליחות שמסתיימת בעתיד, נמצא כפועל יוצא ישיר כי אי אפשר להשמיד את העם הזה עד לאותו מועד.    

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט