כן, החיים קשים וזה ממש בסדר. הם לא רק קשים

התגובות על הפוסט הקודם שלי, עם אותה הכותרת, רק בלי התוספת, עורר הדים רבים ותגובות מרתקות. הן נעו מקצה אחד של "סוף סוף מישהי אומרת את האמת, גם אם היא לא נעימה לאוזן" ו"כן, אני כזו. כתבת אלי. תודה שהערת אותי", ועד לקיצון השני של "למה את אומרת שהחיים קשים? לא מתאים לך, אשת מקצוע דגולה שכמותך. דווקא את צריכה להגיד שהחיים יפים, או יכולים להיות יפים".

וגם היו שטענו שהפוסט נכתב בנימה שיפוטית, ושתי תגובות שטענו שאני מתנשאת.

ובאמצע היה הכל מהכל.

אז קודם כל, תודה למגיבות שהשקיעו זמן ומוח וכוח וישבו להגיב, בין אם שורה או עשרות שורות.

כאמור, אני כבר לא יכולה להגיב לכולן. קבלו את התנצלותי.

לפני הכל, אכתוב שהנושא ענק ממש, וצריך סדנה שלמה בנושא או סדרת הרצאות. המורה המיתולוגית שלי, אנאבלה שקד עושה זאת, וניתן למצוא אותה ברשת (לא פתוח לחסומות), והיא עושה את זה טוב כל כך שאני קטנה לידה בנושא הזה.

יחד עם זה, אני אשתדל להביא את החלקים שאני יכולה והם מתאימים לפלטפורמה הזו.

אתחיל מהסוף: החיים קשים. כן. אני לא רוצה לטייח את המושג הזה ולא מתכוונת למצוא לו מילים חלופיות.

האם הם גם יפים? בוודאי.

זה רק חלק מכם שהחליט שקשה זה לא יפה, או לא נעים, או לא טוב.

וכאן בדיוק הבעיה.

"קשה" נתפס כרע. אולם קשה זה דווקא טוב מאד!

בשבוע שעבר הלכתי לפדיקוריסטית הקבועה שלי, ואיך נגיד? קיבלתי הרבה מתנות משמים, אבל רגל חלקה לא כלולה בהם. לפחות הקב"ה נתן לנו כלים להתמודד עם המתנות שלא קיבלנו.

ישבתי עם רגל אחת במים ורגל שניה מטופלת בידיה המנוסות, ופטפטנו, כהרגלנו. מפה לשם תהיתי איך היא מצליחה לעבוד כל כך הרבה שעות בעבודה פיזית ולא פשוטה עם כל מגוון סוגי הרגליים שיש, כולל אלו הפחות קלות "לעבודה", בלשון המעטה.

"אני אספר לך סיפור", היא אמרה. "לפני שהפכתי לעצמאית, עבדתי כשכירה ברשת מוכרת מאד. עבדנו שם כמה פדיקוריסטיות וקיבלנו את הלקוחות בהתאם להגעתן.

אני ועוד פדיקוריסטית סיימנו עם הלקוחה הקודמת והמתנו לבאה.

למקום נכנסו בזו אחר זו, גם אישה מבוגרת וגם אישה צעירה.

"אני לוקחת את הצעירה", מיהרה החברה שלי "לתפוס", משום ש"צעירה" נחשבת למישהי עם רגל קלה יותר לעבודה.

"מצוין, ואני רוצה את המבוגרת", אמרתי, כי כולם ידעו שאלי שולחים את הרגליים "הבעייתיות". איך זה? את שואלת. כי אני לא מחפשת את הקל והנח. אני לא נהנית מלטפל ברגל חלקה, לא בשביל זה אני במקצוע הזה. אני נהנית לראות רגל שדורשת הרבה עבודה ושאחרי 30 דקות של עבודה היא יוצאת חלקה. זה נותן לי סיפוק ומשמעות".

שמעתי אותה והרהרתי, בעצם, גם אני כזו.

כבר כמה שנים שאני לא מקבלת מקרים קלים. אני מפנה אותם לצוות שלי. לא רק אותם, כמובן, אבל גם אם יהיה לי חור ביומן, אני לא אקח "מקרה קל", כי זה לא מאתגר אותי. אני מחפשת משהו שיאתגר את החלק המקצועי והאישי שלי, שידרוש ממני לפתוח ספרים, לפנות להדרכה, לאמץ את המח ואת הלב.

ושוב, "מקרה קשה" הוא לא מקרה רע. הוא מקרה שמוציא ממני את המיטב, וגם אם הוא דורש יותר זמן עבודה, הוא נותן סיפוק אדיר שאין שום דבר אחר שמשתווה אליו.

וזה לא שאני לא אוהבת נוחות.

בדיוק בליל שבת אמרתי לשכנה שקפצה לבקר, שאני אוהבת נוחות. למשל, אני אעדיף בגד פשוט יותר, או ישן יותר, או לא עדכני, אם הוא נוח לי, ואוותר על תכשיט מציק, או על תיק לא נוח או כל דבר שלא עונה על הצורך שלי בנוחות. אני אוהבת נוח.

אני שונאת לנקות. ממש שונאת. בשביל זה יש לי עוזרת. וגם לא מתעלפת על בישולים. את זה בעלי עושה. כן, אני אוהבת נוח.

אבל כשמדובר בנושאים מהותיים, שם אני מחפשת אתגרים. אני אלך ללמוד במקום עם הדרישות הכי גבוהות שיש, גם אם יש "תחליפים" שיתנו לי תעודה דומה בחצי מהכסף וברבע זמן. אסע להונלולו כדי לקבל טיפול מאשת מקצוע ששמעתי עליה, גם אם זה דורש 3 אוטובוסים כל צד. אקח את הילדה שלי לטיפול כל שבוע, וכשהוא יסתיים ולא השגתי את התוצאה - אני אפנה לטיפול מסוג אחר.

כן, מעניין לגלות שהמשותף לכל מה שכתבתי זה התחום המקצועי והטיפולי בחיי. לא שמתי לב לזה עד עכשיו.

מה עוד?

כשמדובר בערכים שאני מאמינה בהם, אני אתאמץ גם אם זה אומר לזרוע בדמעה וביזע. אוותר על מה שצריך, אבחר בדרך הקשה אבל הנכונה, וההיסטוריה שלי מוכיחה זאת במשך כמעט 40 עשורים. ויש בחירות שעשיתי שאני לא מאמינה שהצלחתי לעשות אותן מרוב שזה היה קשה (וזה עדיין קשה לפעמים).

או כמו שאני אומרת תמיד ללקוחות שלי: כשצריך לבחור, ההבנה שעשית בחירה נכונה היא לא אם היא קלה, אלא אם היא עושה שקט בנשמה. יש בחירות שממשיכות להיות קשות, אך הן נכונות וממלאות.

אז קשה זה טוב. קשה זה נהדר. קשה זה אומר להיות מסוגל ויכול ואמיץ ובעל משמעות ומלא סיפוק.

מה צריך יותר מזה?

אל תפחדו מ"קשה".

אל תייפו אותו.

מה כן?

תנו את הכוח להתמודד איתו.

רבות מכן ביקשתן לדעת: איך עושים את זה?

קודם כל, כפי שכתבתי קודם. מפסיקים לטייח ומסתכלים למציאות בעיניים.

החיים קשים.

באנו לפה לעבוד! הרבה! וקשה! מי שסיים את העבודה – הולך לעולם הבא.

וזו הנקודה הראשונה.

קראתי פעם על הסודות של העשירים, ושם נכתב שהחלום של רובינו זה להיות עשירים כדי שלא נצטרך לעבוד, אבל מה? העשירים עובדים קשה כדי להיות עשירים, ואז כדי להישאר עשירים, ולכן הם לא יושבים רגל על רגל (אפילו שיש להם 2 בריכות, 4 קומות וחופשה בחו"ל כל חודש). אז כל מי שמפנטז שביום שהוא יהיה עשיר הוא יפסיק לעבוד, ובכן, הוא יעבוד קשה יותר, כי הוא כבר רגיל לסכומים גדולים, ולשמור סכומים כאלו ובמקביל לדאוג להגדיל אותם – זו עבודה לא קלה.

נקודה שניה: לא עושים עבור אף אחד, כולל אף אחד, מה שהוא יכול לעשות בעבור עצמו. כל אחד ותנאי חייו, והגיל המתאים לו.

או כמו שאנאבלה שקד כותבת בספר הנהדר שלה: "תפסיקו לתת לילדים שלכם שירותים".

שירותי מסעדה, שירותי בידור ופנאי, שירותי תעסוקה, שירותי הכנת שעורי בית, שירותי סדר וניקיון.

אתם לא נותני שירותים.

"קשה לך? את צודקת. זה באמת קשה". אמפתיה ולא פתרון. זו הדרך.

גם מול ילדים מתבגרים, או נשואים, וגם לא מול בני זוג.

כשאתם עושים במקומם – אתם מקצצים להם את הכנפיים, והם לא יוכלו לעוף.

אחת מתוך שלוש בנותי המתוקות, כבר מגיל שנתיים (מזל שיש תיעוד בהסרטות) מבקשת לקחת חלק בבית, מתאמצת בשביל עצמה ובשביל אחרים, רואה שאני עובדת קשה ומציעה עזרה, שמחה לערוך איתי שולחן שבת ומתעקשת לחתוך את המלפפונים לשולחן השבת. ואני נותנת לה, שוב, בהתאם לגיל ולעומס המתאים, ומאפשרת לה גם במחיר שבירת צלחת סרוויס יקרה.

זו ילדה שיש לה, מה שאלפרד אדלר קורא לו "תחושה חברתית". היא לא חיה את החיים רק לעצמה, אלא "קוראת" את הסביבה שלה, מתבוננת מי צריך מה, ערנית לאחרים, תורמת משלה ולוקחת חלק בקבוצה הזו שנקראת משפחה. היא אכן אהובה באופן מיוחד בגן, עם החברות ובבית, כמובן.

וחלק גדול מהמוכנות לקחת חלק בחיים האלו זה היכולת לראות גם את האחרים ולא רק את עצמנו, אבל זה, אולי, לפוסט אחר.

כשהיינו בגינה בשבת, היא התעקשה לטפס על המתקנים המורכבים, נפלה ושוב ניסתה, כשאני עומדת לידה, מעודדת, מחבקת ומבטיחה להיות שם בשבילה, אך לא עושה עבורה שום דבר.

נקודה שלישית: תעודדו.

את זה עושים מגיל אפס. מעודדים את עצמנו ואת האחרים.

מכירים את המבוגרים האלו (ואולי אלה אתם?) שמחכים שיעודדו אותם? שיגידו להם "כל הכבוד", שיעריכו את המאמץ שלהם? שימחאו להם כפיים?

ובכן, תשכחו מזה.

אף אחד לא צריך לעשות זאת עבורכם, אם עברתם את גיל הילדות.

אתם, ורק אתם, צריכים לעודד את עצמכם ולהכיר בדרך שעשיתם, במאמץ, בקושי.

אם גם אחרים יראו וישמחו איתכם – נהדר, ואם לא – זו לא סיבה להתלונן שמישהו חייב לכם עידוד.

מה זה עידוד? התייחסות לדרך, למאמץ, לעבודה ולא לתוצאה!

"אני רואה שהיה לך קשה, ובכל זאת התאמצת"; "אני מבינה שלא קל לך"; "בטח היה לך לא פשוט"; "כדאי להתאמץ. בסוף זה ישתלם לך"; "עוד קצת ותרגישי שנהיה לך יותר קל, ככה זה כשעושים שוב ושוב".

זה עידוד.

ומילים כמו "אלופה", "מושלמת", "אין כמוך", "את הכי...", "מדהימה" - הן מחמאות ריקות מתוכן, ולא נותנות כוח להתאמץ בפעם הבאה.

אז אם אתם הורים – תעודדו את הילדים כמה שיותר. אל תוותרו להם. אל תניחו להם רק בגלל שקשה, ואל תתפתו להקל מעליכם ולעשות במקומם רק כי קשה לכם לראות שקשה להם. תהיו שם עם טונות של עידוד.

ואם אתם מבוגרים שלא זכיתם לילדות מעודדת (כמו רוב הבוגרים שעברו את גילאי העשרים), הפסיקו לצפות מאחרים שיעודדו אתכם, זה לא תפקידם. היו המעודדים של עצמכם. "כל הכבוד לי, גיבורה שכמותי, שלמרות שלא התחשק לי עכשיו להשקיע בארוחה בריאה ויכולתי להוציא קוסקוס ונקניקיות, עמלתי על ארוחה שתיתן לילדים שלי כוח".

"איזה יום מפרך היה לי היום, ובכל זאת לא ויתרתי על ההליכה שהבטחתי לעצמי. זה קשה אבל שווה".

ועידוד, מטבעו, לעולם לא מספיק. הוא תמיד רוצה "עוד" (עידוד).

אני פוגשת בקליניקה הרבה מדי אנשים ונשים שמצפים שבני הזוג שלהם יעודדו אותם, יעריכו את המאמצים, ימחאו להם כפיים, ואם לא: לא שווה להם כלום.

ובכן, צר לי שאתם נשואים לבני זוג שלא רואים את המאמצים שלכם. חבל עליהם. הם מפסידים את הזכות להתקרב אליכם, הם מפסידים תקשורת טובה ובונה, והם מפסידים לראות אתכם שמחים כשהם מעודדים אתכם. יחד עם זה, גם צר לי שאתם חושבים שהם אלו שצריכים לעשות זאת. תראו שברגע שאתם מעודדים את עצמכם – עידוד מבחוץ רק יכול להוסיף, אבל הוא לעולם לא "במקום" (ב' בחיריק).

אם אני הייתי מחכה שמישהו יעודד אותי, הייתי היום נשארת תקועה בגיל 5 מקסימום, כי כמו רוב הנשים שאני מכירה (והגברים), גדלתי על ביקורת כניסיון לדרבן אותי להתיישר עם "מה שצריך ונכון", שלעולם לא היה ישר מספיק או נכון כראוי, ולהיות "טובה מספיק" בזמן שאין גבול ל"מספיק" הזה.

ואם הייתי מחכה בנישואים שלי לעידוד – הייתי נשארת היום שכירה במשרה תובענית, מרוויחה את הכמה אלפים ולא מתקדמת לשומקום, ותקועה בעוד כמה עניינים שזה לא המקום לפרטם.

כל מה שהשגתי, השגתי בזכות חינוך לעבודה קשה עם אפס עידוד ועם עבודה קשה מאד מאד מאד, בלי אף קיצור דרך ובלי טיפת נוחות. שום מוכנות לקבל בטלה או בזבוז זמן כאופציה, ועם מודל לדוגמא חי ונושם של זוג הורים מאד לא צעירים (אני הקטנה שלהם, אז תעשו את החשבון לבד) שעדיין, שהקב"ה ישמור עליהם בריאים, שלמים ומתפקדים עד מאה כעשרים, עובדים, מארחים, מתאמצים על כל דבר ודבר ומתרחקים מפינוק.

לא הם, לא אני ולא אחי ואחיותי בגבול הנורמה. אני מודעת לזה. אנחנו בסטנדרט אחר, אבל לא ממקום של עידוד, אלא ממקום של חינוך פולני מובהק, כשגולת הכותרת היא "ננוח בקבר".

אני לא חושבת שזו הדרך הנכונה לחיות את החיים, ועם השנים אני לומדת להרפות, לשחרר, לעגל פינות, ובעיקר, להבין שאני זו אני. ומה שלי מתאים, לא מתאים לאחרים.

יחד עם זה, אני גם רואה את ההבדל ביכולת להתמודד עם החיים, בתחושת הסיפוק האדירה שאני חיה אותה גם כשתנאי החיים שלי רחוקים מלהיות נוחים, ובביטחון העצמי שפיתחתי עם השנים.

כל אלו קשורים באופן ישיר למוכנות להסתכל למציאות בעיניים ולהפסיק לספר לעצמי סיפורים, לחיות בפנטזיות ולצפות "שיקרו דברים".

ובמקביל, לקחת אחריות, להתחייב לעצמי שאני אעשה מהחיים האלו את הטוב ביותר שאפשר גם אם זה דורש עבודת פרך, ולעולם לא אוותר לעצמי על מה שאני יכולה להיות ואני עוד לא.

עכשיו, גם אתם מוכנים שהחיים שלהם יהיו קשים?

שימו מטרה, הקדישו לה פעולה אחת כל יום, כל יום. בכל מחיר.

ותתחילו להרגיש שבעצם החיים הם ממש בסדר, בזכות העובדה שהם קשים.

איתך, למרות ובזכות הקשיים.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.