הצצה אל הקליניקה: "בעלי לא מבין, אני מתפרקת מול האטימות!"

"אני משתגעת ממנו! לא אכפת לו מכלום! 'מתים במירון?' – 'אוי אוי אוי'; 'הילדים צורחים?' – 'אז מה...?'; 'אני פגועה?' 'זה יעבור'. אלו הן תשובותיו.

"דווקא מבחינה טכנית הוא עוזר המון, לוקח את העול על עצמו ונרתם בשמחה, אבל בתחום הרגשי הוא אטום, לא רואה ממטר. איזה מין בן אדם זה? ומה יהיה איתי כשאזדקן? ומי דואג לילדים כשאני לא בבית ? אני לא מסוגלת לשחרר, בעוד כמה שבועות אצטרך ללדת בעזרת ה' ואני כבר משתגעת מדאגה מי ייקח אחריות על הילדים שלי?

"האמת שאני כבר ממש מיואשת. התגלגלנו אצל אין ספור מטפלים, הוצאנו ים של כספים, קיבלנו עשרות עצות והוראות שהחזיקו מעמד לא יותר מעשרים וארבע שעות... כולם ניסו להדריך אותו איך לפתוח את הלב, אבל זה לא עובד. אני כבר מנסה להשלים ולראות רק את הטוב אבל שוב ושוב מוצאת את עצמי מתפרקת מול האטימות הזו בכל פעם מחדש..."

במונולוג הכאוב והכל כך מוכר הזה נפתחה הפגישה. ישבתי על הכיסא והבטתי באמפתיה על האישה המיוסרת שישבה מולי. בעלה ישב לצידה ושמע את מסכת ההאשמות. גם אליו הישרתי עיניים אוהדות שיש בהן הכלה והבנה אין סופית. הרגשתי ששניהם קיבלו את הגלים שכל כך רציתי לשדר להם ובלי מילים החלו לבצבץ מבין עיניהם דמעות של סבל עצום שהם נושאים בתוכם מזה שנים.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"ומה אתה מרגיש"? שאלתי בעדינות שאלה של התעניינות כנה נטולת שיפוטיות וביקורת.

"אני... אני לא כל כך מבין על מה היא מדברת, כלומר, אני מודע למצב ולתחושות שלה אבל היא מתארת סבל, קטסטרופות, ילדים אומללים ורעבים לתשומת לב. אני רואה משפחה פורחת, אישה נפלאה, עולם כל כך יפה שה' ברא... יש דבר אחד שמעיק עליי והוא שאשתי כל הזמן סוחבת. היא סוחבת על הגב שלה את כל מה שקורה לכל העולם. לוקחת אחריות, מרגישה אשמה, חייבת להיות זו שמטפלת ודואגת בלי סוף, ואחר כך היא מגיעה אלי הרוגה וממוטטת, מלאה בכעסים על כך שלא ראיתי לא שמעתי ולא הרגשתי. מי ביקש ממנה לקחת אחריות? היא רואה דברים שאני לא רואה. נשאבת, נסחטת, מתחסלת, ובסוף אני אשם שלא נסחפתי אתה למערבולת הרגשית הזאת".

"אני לא מבינה אותך!" התפרצה האשה לתוך דבריו, "איך אפשר שלא לראות? הנה, אתמול בלילה דבורי התעוררה מבועתת מחלום מזעזע שחלמה ודפקה לנו על הדלת של חדר השינה. יש לציין אמנם שאתה קמת ראשון לטפל בה. אבל איך טיפלת? הדלקת את האור והבאת לה כרית ושמיכה לישון על יד דלת החדר שלנו. כך סיימת את הסיפור וצ'יק צ'ק חזרת לישון. זה נקרא לטפל? איפה הלב שלך? הילדה עם חרדות ואתה מדליק לה את האור... פתרון מושלם! ואז מה קורה, אני, אישה לפני לידה, צריכה לקום מהמיטה ולשבת עם הילדה על הספה במשך 40 דקות. לדבר אתה, להקשיב, להכיל, ללטף... ורק אחרי שיחה מאד ארוכה היא קיבלה את המענה שכל כך נזקקה לו וחזרה למיטה ברוגע עם חיוך על הפנים. ואתה כבר מתהפך חזרה לצד השני במיטה..."

"אני שואלת אותך" פנתה אלי האישה ותלתה בי עיניים מצפות לפתרון קסם. "כולם אומרים לי שאני צודקת ואז אני אומרת לעצמי - אולי אשמע לעצה שאנשים אומרים לי שאני צריכה להבין שבעלי יתחיל לקחת אחריות רק אחרי שאני אהיה מסוגלת להסיר אחריות, אבל איך אני יכולה לשחרר כשאני יודעת שהוא לא באמת ייקח?

מה אני עושה? אני גמורה. נשבר לי!!!"  

הכל מתחיל בפחד

כך נפתחות להן פגישות טיפוליות בקליניקה, והמכנה המשותף לכולן הוא בקשה ותחנונים לפתרון.

למעשה, כשאדם מגיע לטיפול הוא מוצא את עצמו בחוסר אונים טוטלי שהביא אותו לבוא ולהתחנן על נפשו לקבל לרעיון חדש לשליטה.

כדי להבין את עומקם של דברים נחזור כמה צעדים אחורה.

איך זה קורה? מאיפה זה מגיע? צריך להבין שנפש האדם מורכבת משני תהליכים - אמון, ושליטה.

כשטוב לי ואני רגוע, ואין שום דבר שמאיים עלי, אני לא צריך לעשות כלום, כי יש לי אמון בעצמי. ברגע שיש משהו שמאיים עלי, באופן אוטומטי אני מרגיש את ה'פחד', והפחד מחייב הפעלת שליטה, לייצר פעולות שיגיבו לפחד. כך לדוגמה כשיש אזעקה, מגיע ה'פחד', והתגובה המיידית היא הפעלת שליטה – לעשות פעולות שישלטו בפחד - ללכת למרחב המוגן.

האמון הוא המצב האידאלי, עד הפחד, שהוא בעצם אובדן האמון, והשליטה היא התגובה לפחד.

כיצד נוצרים התהליכים הללו? נתבונן, כשתינוק נולד לעולם, הוא יוצא מהמקום הכי מוגן בשבילו, למקום בלתי מוגן. התגובה הראשונה שלו היא בכי. המצב של יציאה ממקום מוגן למקום בלתי מוגן היא תחושת חוסר אונים מוחלטת, הבאה לידי ביטוי בבכי.

השלב הבא הוא כשאמא שלו ללוקחת אותו על הידיים, באותו רגע הוא חוזר לתחושת ההגנה. כעת נראה מה קרה פה? אותה הרגשת חוסר אונים טוטלית, הביאה אותו לבטוח בצורה מוחלטת באמא שלו, בלי זה הוא אבוד, וחסר אונים.

לאחר זמן כשהתינוק מתחיל להתפתח, הוא מתחיל לנסות לגלות עצמאות, לקחת את הביטחון לעצמו, לייצר מערכת של שליטה עצמית. כעת אם ההורים יתנו לו עצמאות ואמון, הוא ימשיך לגלות עצמאות, וממילא תבנה לו מערכת של אמון עצמי, אך אם ההורים יערערו לו את העצמאות, הם ידכאו לו את היכולת להגיע לאמון עצמי, וממילא הוא יבנה בתוכו מערכת של פחדים.

כשאדם עובר במהלך החיים חוויות טראומטיות שונות, נוצר אצלו פחד, מתערער לו האמון העצמי, ומתפתח אצלו בתת ההכרה פחדים וחרדות מאירועים דומים שיפגשו אותו שוב.

(צילום: shutterstock)

לדוגמה: ילד שנפל לתוך מים, איבד את תחושת הביטחון במים, וממילא נאבדה לו הרגשת האימון העצמי מול מים, אם הוא לא יעבור עיבוד לאותה חוויה, הוא יפתח בתת מודע, חוסר אמון, שמוליד פחד, שיתבטא במפגש עם המים או דברים הדומים ברעיונם, ויגרום לו את הצורך במנגנון השליטה, להתמודד עם אותו פחד וחרדה, שהם תוצאה של אותו חוסר אמון עצמי כאמור. בקצרה: ככל שהאמון נבנה יותר – דרך הילדות - כך רמת הפחדים נמוכה יותר, והצורך בהפעלת השליטה פוחת.

כשמרגישים אובדן שליטה

השלב שבו מגיע מטופל למטפל הוא לאחר אובדן השליטה, לאחר שניסה בעצמו להתמודד עם הפחד וחוסר האמון, בשליטה, אך השליטה לא הוכיחה את עצמה. כך, עם הרגשת אובדן השליטה, ובעצם חוסר היכולת להתמודד עם הפחד, הוא פונה אל המטפל, הוא בעצם זורק את עצמו על המטפל מתוך תחושה עמוקה של חוסר אונים טוטלי. כעת יש למטפל כח לבנות בו את האמון מחדש וממילא יקטנו הפחדים ואז גם הצורך בהגנות.

נמחיש את הדבר: כשיש שריפה בבניין רב קומות, והשריפה משתוללת בקומות הנמוכות, באופן אינטואיטיבי הדיירים ירוצו לקומות העליונות בכדי להימלט מהאש הבוערת. כפי הכללים שהסברנו, יש כאן הפעלת שליטה כנגד הפחד.

לו יצויר שבגג הבניין עומד אדם וצועק לדיירים: "תקפצו מכאן! יש למטה מזרון!" סביר להניח שאף אחד לא יעז לשמוע בקולו ולקפוץ. אבל, כשהאש תתחיל לטפס לקומות העליונות של הבניין והאנשים מגיעים למצב של חוסר אונים טוטאלי - או אז יש להם את הכח לתת אמון ולקפוץ מהגג.

(צילום: shutterstock)

וכאן באה שאלה מעניינת -  הרי מדובר באנשים שפויים לחלוטין. מה מביא אותם לעשות מעשה אובדני שכזה? התשובה היא- תחושת חוסר האונים האיומה שהגיעו הכריחה אותם לתת אמון  ו"לזרוק את עצמם"!!

זה בעצם מה שקורה בנפש של המטופל, הוא מגיע לטיפול לאחר שניסה את כל צורות השליטה האפשריות שיעניקו לו בטחון, אבל הנס לא קרה... וכעת, כשהוא מפגין חוסר אונים מוחלט ותלות מלאה במטפל, עומדות לפני המטפל שתי דרכים: האחת היא לתת עצות וכך לייצר למטופל מגוון חדש של כלים לשליטה, המטופל יוצא בתחושת כוח משכרת, ומפעיל שליטות חדשות עד לנפילה הבאה... הוא בעצם לא מתמודד עם הפחדים, ועם שורש הבעיה, אלא מעצים אותה, וכשהפחדים ממשיכים להתעצם, ויחד עמם גם מנגנון הפעלת השליטה התוצאה עלולה להיות הרסנית ומסוכנת.

הדרך השנייה והנכונה היא לבנות למטופל מערכת של אמון מחדש. לגעת בפחדים עד השורש, להכיל ולקבל את הכאב שעבר, לבחון את מנגנוני ההגנה ואת ההשלכות שלהם ולתת מקום ולגיטימיות לפחד. כך, לאט לאט, עם שאלות נכונות ותהליך עדין ומדויק - יתקטן הצורך בהפעלת השליטה ובמקומה יתפתח מקום של אמון ושלווה.  

מסע של התמודדות

שני הסיפורים שפתחתי בראשית הכתבה נראים חסרי קשר לחלוטין ומצריכים גישות טיפול שונות לגמרי.

אך האמת היא לא כזו. בעצם יש כאן שלושה סיפורים של חוסר אונים שהביאו לפיתוח הגנות: אישה שפיתחה רגישות יתר, בעלה שפיתח אטימות, ובחור שפיתח פחדים וחרדות.

כל אחד משלושת התסמינים הללו הוא בעצם הגנה לפחדים שהתפתחו ממסע חיים אישי, ייחודי, ומלא במהמורות שהביאו לביטוי רגשי שונה של ההגנות.

מתן פתרון או טיפול נקודתי בסיטואציה שבגינה הם הגיעו הוא פלסטר מושלם אך אינו פותר את שורש הבעיה ומחר היא תצוץ בטריגר חדש. יש פה סיפור ארוך ורגיש שמתחיל אצל כל אחד ממאורעות שחווה בילדותו והביאו אותו לנקודה זו, ואם לא נפתח בתהליך עמוק של בירור והכלה לא עשינו את התפקיד המוטל עלינו.

מתהליך עומק במהלך הפגישות מתבררת תמונת חיים שמסבירה כפאזל מושלם את ההגנות הללו:

אותה אישה עם רגישות יתר גדלה עם אמא חמה ומגוננת אך לא יציבה ברגשותיה, היו לה עליות דרסטיות או נפילות חדות במצב רוח שכללו גם התפרצויות. הילדה הקטנה וחסרת האונים פיתחה חושים חדים ביותר שיאפשרו לה לנסות לגשש ולצפות מראש את מצבי הרוח של אמה, היא חיה בתחושת פחד תמידית מהרגע הבא שעלול לערער את שלוות היומיום, היא שמה לב לכל הבעת פנים, שינויים בטון, מבט עיניים ותנועות גוף. ועד היום במרחק של עשרות שנים מבית הוריה לא מסוגלת להתנתק מרגשות הסובבים אותה, הלב שלה שהתאמן במשך שנים להיות ער סביב השעון אינו יכול להיאטם ולהתעלם.

הגבר לעומתה גדל בקרקע שונה לחלוטין. הוא בן להורים נחמדים וטובים שנסיבות חייהם הביאו אותם להיות עסוקים המון בעשייה מחוץ לבית, הם הקימו מפעל חסד גדול ונשאבו לעשייה בלתי פוסקת, הילדים בבית התרגלו לכך שאבא ואמא לא פנויים אליהם. כסף ואמצעיים חומריים היו בשפע, אך תשומת לב - מצרך נדיר, לזה הוא לא זכה. אותו ילד קטן בגיל מוקדם מאד קלט שאם יחפש חום ואהבה הוא ימצא את עצמו רעב, צמא ואומלל, וכך בנה לעצמו הגנה מושלמת: שריון קשקשים מול עולם הרגשות. פשוט לא להרגיש! והנה לפנינו מבוגר שפוחד לחשוף את רגשותיו כי למד שאין להם מקום. התוצאה היא גם חוסר רגישות כלפי הסובבים, כי מה שלא קיבלנו אין ביכולתנו לתת...

דווקא ההגנות שהתנגשו כאן בין בני הזוג הן אלו שיצרו את ההזדמנות לתהליך, ועל כך בהרחבה בכתבה נפרדת.

יש פתרון!

ושוב כפי שכבר ציינתי אם הייתי מעז לקחת לכל אחד מהעולמות הללו את מנגנון ההגנה שלו אז הוא היה נותר עם הפחד ומייצר הגנה חדשנית.

אז מה בעצם עושים? דבר ראשון עצם הברור וההבנה החדשה המדהימה והמרתקת הזו לצורך והפחד שעומד מאחורי הדפוס שיצרנו - יש בכך אלמנט מיוחד מאד ועוצמתי של הכלה למטופל. במקום להרגיש אשם , בעייתי, חסר סיכויים או דפוק, הוא מבין שיש כאן טכניקה של שרידה לפחד גדול.

גם בין בני זוג הידיעה הזו מביאה המון רווחה - אותה אישה שחווה את בעלה כאטום ואגואיסט, או הגבר שחווה את אשתו כחלשה ומאשימה - כעת כל אחד מהם רואה את השני באור של הבנה והכלה.

אז יצאנו בהרגשה טובה, ומה תכלס?

כאן מגיע הסוד העצום והנפלא של מתנת התרפיה. הדיבור בחדר הטיפול שהוא מקום מוגן למטופל, על הכאב שחווינו בעבר, עם הבנה והכלה למערכת ההגנות שלנו – יש בו את הכח לבנות אמון מחדש וממילא מתקטנים הפחדים ואז גם הנפש פחות נצרכת לאחיזה בהגנות.

* * *

זו הייתה טעימה קטנה מתהליכים עמוקים ונפלאים. ההסברים קשים להמחשה. אך הכלל הוא אחד: הסיפור שמעל פני השטח הוא החלק הקטן שבסיפור. תמיד תזכרו שאתם רואים את קצה הקרחון של מסע חיים ורגשות. ואותו קצה הוא רק "כובע מגן".

הכותב הואמרצהומטפלבהתמכרויותדרךטיפולזוגיוקבוצתיבפסיכותרפיהדינמית

מייל: 0777009146a@gmail.com