פנחס בן אלעזר: זהו הרמז המסתתר בשם "פנחס"

קנאות פנחס על מעשה זמרי, עלולה להיתפס (בטעות כמובן) כסוג של תגובה רגשנית על פגיעה דתית, בדרך האופיינית לפונדמנטליזם האיסלאמי, או כסוג קנאות לאומנית.

יתכן שכך גם ניסו לראות אותה מבקריו של פנחס שהיו אומרים כדרשת חז"ל על בן פוטיאל 'ראיתם זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, יהרוג נשיא שבט בישראל', יתכן שהזכרת 'יחוסו' כנכד למי ש'פיטם עגלים לעבודה זרה' באה לציין קנאות דתית מתלהבת ומתלהמת, אותה ירש מאבותיו - תוך קשירת המעשה הנוכחי לאופי זה.

אולם לא זו בלבד ששכרו האמור להלן בפרשת פנחס מוכיח את ההיפך, פנחס אינו זוכה לברית החרב ולאות גבורה אלא ל'ברית שלום' ככתוב בפרשה הבאה 'פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם'.

אף בפיוטי הסליחות אנו מוצאים 'בקשת רחמים' בזכות קנאות פנחס 'רחמנא אידכר לן קנאותיה דפינחס קנאה', נמצאנו למדים כי מעשה פנחס נובע מכח השלום והרחמים.

אף בשמו של פינחס (בכתיב המלא כמופיע בתורה) רמוז ענין הרחמים 'פני חס' שעל ידו נתעוררו רחמים של מעלה 'וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי'.

קנאות וקנאה

הקנאות הינה רגש עמוק של איכפתיות, ולכן באמת יש לה זיקה לקנאה, אולם בצורתה הנכונה אין היא התלהמות ובודאי שאינה באה בחמת זעם אלא מתוך שיקול דעת רציני דאגה כנה ואחריות עמוקה לעתיד העם.

המבחן האמיתי למידת שיקול הדעת שהפעיל פנחס, בכך שלא עשה את המעשה בספונטאניות ובוודאי לא באימפולסיביות, פנחס ניגש למשה רבינו לברר מדוע לא מקיימים כאן את הלכות קנאות הנוהגות במקרה זה של חילול קדושת ישראל, מעשה זה על פי הלכה נידון ב'קנאים פוגעים בו' ופנחס פונה אל משה ואומר לו: למדתנו רבינו ברדתך מהר סיני כי קנאים פוגעים בו, ומשה משיב לו 'קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא = קורא האיגרת יהיה המבצע', רק אז נאזר פנחס באומץ ליבו וקנאותו ומבצע את מה שדעת תורה מורה כקנאות נכונה!

ברית השלום – אהבה וקנאות

את המבט הנכון אל הקנאות האמיתית, הבאה כאמור מתוך רחמים ואחריות ניתן ללמוד מדברי רמח"ל ב'מסילת ישרים' המונה את הקנאות כאחד הביטויים של 'החסידות', יחד עם הקנאות אנו מוצאים בחטיבה אחת לא רק את המלחמה ברשעים אלא גם את התפילה עליהם, ואת הנכונות של הצדיק לסבול בעצמו ייסורים למען כפרתם!

אצל גדולי ישראל אנו יכולים למצא התמסרות בתפילה ובמעשה למען אנשים הרחוקים מאד מהשקפתם, כאשר אינה פוגעת מאומה בוויכוח ובמלחמה האידיאולוגית, וכן להיפך חילוקי הדעות האידאולוגיים אינם פוגעים ברחמים ובחמלה ולא במעשים הנובעים מהן.

כידוע, הרבי ר' יואל מסאטמר זצ"ל התנגד בכל כוחו לציונות, אך כאשר הגיעו אל מעונו בארה"ב 'ציונים' שנזקקו לעזרה רפואית - הוא עזר להם בסיוע רפואי במידה גדושה כאילו היו גדולי מקורביו.

בעוד שאצל רוב המון העם מאד קשה להגיע לחלוקה זו, והגבולות בין ויכוח וריחוק על רקע השקפתי או עקרוני גולש בקלות לפסים של ריחוק ואפילו לשנאה או עויינות, דבר האסור לחלוטין על פי התורה ומשחית את הנפש.

אכן רק בנפש ה'חסיד' זה שנתעלה במדרגות סולמו של רבי פנחס בן יאיר כפי שמבאר מסילת ישרים - יכולות לשמש מידות מנוגדות, כאשר המאחד את כולן הוא השורש והיניקה מאהבת ה' ואהבת ישראל.

הלא כך לשון החזון איש ב'אמונה ובטחון' 'כי תפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות משמש למען הטוב המלא גם בשני הפכים בנושא אחד...'.

ואולי משום כך זוכה הקנאי האמיתי, לשכר של 'ברית שלום' הכח לאחד מידות מנוגדות הוא מידת השלום, והוא זוכה שתהיה לו בת ברית וקנין נצח לתפארת 'להיות משמש למען הטוב המלא גם בשני הפכים בנושא אחד'.

הקנאות נובעת מאיכפתיות וחיבור, בעוד האדישות נובעת מניכור וריחוק.

כהונת עולם

יחד עם ברית השלום זוכה פנחס גם לכהונה, לדעה אחת בתלמוד 'לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי'. הכהונה שייכת למידת החסד כמו שמפורש בספר הזוהר, בעוד הלויים שייכים למידת הדין. נמצא אפוא שפנחס מקבל עם הכהונה תוספת שייכות למידת החסד ולכח המחבר בכלל ישראל. הכהנים הם שלוחי הציבור לעבודת הקרבנות מצד עצם היותם אנשים כלליים ומאוחדים עם כל ישראל מכח מידת החסד.

הפרס מעיד על המעשה, אילו היה המעשה בא ממידת הדין לא היה זוכה בכהונה, למדנו אפוא את האמור לעיל שמעשה הקנאות של פנחס ושל הקנאים האמיתיים - יונק ממידת האהבה ומהחסידות.

קנאות אינה רק נגד 'חוג' או קבוצה, קנאות היא איכפתיות על המצב בכלל ועל הרוחניות בפרט מתוך אהבה וחיבור לסובב, לכן היא יונקת ממידת החסד והחסידות. 'חיה ותן לחיות' זהו ביטוי של ניכור וזרות, והקנאות היא ביטוי של איכפתיות וחיבור, נאה ויאה לקנאי האמיתי 'פרס השלום' ו'פרס הכהונה'.