מ"זהו זה", "זומביט" ו"רואים 6:6" – לקולנוע יהודי: ראיון עם איש הטלוויזיה ששינה כיוון

הפארק הלאומי ברמת גן - שבשנים האחרונות יותר ויותר משפחות דתיות וחרדיות מוצאות בו פנאי ומרגוע - נראה מנומנם משהו בשעת הצהריים המוקדמת בה פגשתי את אהרן (רוני) צייג, איש טלוויזיה בכיר ובעל תשובה סקרן ומסקרן העושה את דרכו הייחודית לחיי תורה ומצוות. צייג, 63, נשוי ואב לשישה המתגורר ברמת פנקס, הנו במאי ועורך טלוויזיה ותיק, מרצה בתחומי התקשורת – כיום ב'בית ספר לקולנוע יהודי', ומורה לתנ"ך בחטיבת ביניים ממלכתית.

"החיבור שלי לתנ"ך מאוד חזק, והיום אני מנסה להעניק לאחרים את מה שאני לא זכיתי לקבל", אומר צייג בתחילת שיחתנו. "למדתי בבית ספר ממלכתי, ולימודי התנ"ך אצלנו היו כפי שמפא"י ההיסטורית רצתה שהם יהיו – משהו כמו 'סיפורי עמים'. לכל עם יש את הסיפור ההיסטורי שלו, וזה הסיפור שלנו. וזהו. לא דיברו איתנו על המשמעות של התנ"ך כציר שסביבו התנהלו החיים היהודיים של עמנו במשך אלפי שנים. בתחילת ימי הציונות, כשהתחילה התעוררות לאומית באירופה ובמקומות נוספים, היהודים התחילו לדבר על חזרה לארץ ישראל. אבל בתוך כך, חייבים לדעת שהכל נובע מהתנ"ך. הוא המקור שלנו. ספר הספרים. ההדרכה לחיים, לעתיד, וממש לא רק ספר היסטוריה. כשהחלטתי לפרוש מהטלוויזיה החינוכית עשיתי תואר שני בלימודי יהדות ובמקביל תעודת הוראה, וזה בהחלט שינה במובנים רבים את חיי.

"הצטרפתי למסלול של הסבת אקדמאים להוראה, כי אני מאוד אוהב את התנ"ך, וחשוב לי להעביר את האהבה הזו הלאה. כיום לא ניתן לדבר בבתי הספר הממלכתיים על הצד האמוני והדתי של התנ"ך, כי מיד יאשימו אותך בהדתה, אז מה שאני מנסה לעשות זה להראות לתלמידים כמה התנ"ך רלוונטי לחיים שלנו. להראות להם שמעבר לחוכמה ולערכי המוסר שיש בתנ"ך, יש בו דברים מהותיים שקשורים לזהות שלנו. התנ"ך נכתב בעברית וזוהי השפה הייחודית שלנו, שפה עם כל כך הרבה רבדים. מעבר לכך, בתנ"ך מונחת התשתית של הקשר בין העם לארץ ישראל. אני מלמד על אירועים שקרו לפני אלפי שנים במקומות שכולנו מכירים היום.

"בנוסף לכל זאת, אני אומר לתלמידים שחשוב שידעו שהם צאצאים של אנשים שלאורך ההיסטוריה שמרו על הזהות היהודית שלהם, ומי שלא שמר על היהדות – לא שרד בעם ישראל. אני אומר להם שהסבים והסבתות שלהם הגיעו לארץ מכל מיני מקומות בעולם רק כי הם דבקו בתנ"ך ושמרו על היהדות שלהם. בלי זה הם היו מתבוללים ונטמעים בעמים".

(צילום: דובי רומן)

יש שמיים מעליי

"נולדתי ברמת גן בסוף שנות ה-50", ממשיך צייר לספר. "ההורים שלי עלו מעיראק, ואפשר להגיד שהיינו מסורתיים. אמי הדליקה נרות, והיה כבוד רב למסורת ולאמונה בבית. למשל, כשנסענו לצפון - אין מצב שלא עוצרים אצל רבי מאיר. עד היום, בצמתים משמעותיים בחיי, אני נוסע לרבי מאיר. את החגים חגגנו, ומדי פעם אבא היה מציע לי לבוא איתו לבית כנסת. ההורים שלי גדלו במשפחות ששמרו תורה ומצוות, אבל בשלב מסוים התרחקו. סבא מצד אבא עסק בתחום התכשיטנות והצורפות. לאבא של אמא היה מפעל לנעליים ובית כנסת בעיראק. הם היו ממשפחות  אמידות מאוד. מבחינה כלכלית, העלייה לארץ הייתה נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התנאים כאן היו הרבה פחות טובים, בלשון המעטה.

"עד גיל 13 הלכתי לפעמים עם אבא לבית הכנסת, אבל סביב הבר מצווה זה נפסק. לא הרגשתי חשק וחיבור. בגיל 16 הקצנתי, וכבר ממש בעטתי. קראתי כמה ספרי פילוסופיה, חשבתי שהיהדות היא המצאה, וחשתי ריחוק מההורים שלי ומהמסורת. זו הייתה ממש התפרקות. מרד במסורת. חשבתי שזה שייך לעבר הגלותי, ואני רציתי להיות מודרני ומעודכן. גם בצבא זה לא עניין אותי, ואחרי הצבא חייתי חיים מאוד משוחררים.

זכיה בפרס דף הפייסבוק הטוב בישראל, 2016

"בתקופה של ההתרחקות הרגשתי שאני האחראי היחיד על גורלי. שאני עומד בקצה הפירמידה, שאני האלוקים של עצמי. זמן קצר אחרי השחרור נקלעתי למשבר לא פשוט, ואז נפל לי האסימון - הבנתי שאין לי שליטה על החיים שלי. שאני נמצא בסיטואציה שאני לא יכול להרים את עצמי ממנה. אפשר לומר שבזכות התחתית שאליה הגעתי, החלטתי להניח תפילין כדי להזכיר לעצמי שאני לא אלוקים, שיש מישהו או משהו מעליי והאחריות על המתרחש בעולם אינה שלי. תודה לאל התאוששתי, חזרתי לעצמי, וקיבלתי על עצמי לצום ביום כיפור. המשכתי להניח תפילין מדי פעם כדי לרענן את התובנה שדיברתי עליה כעת.

"אחרי כמה שנים בתחום המחשבים הלכתי ללמוד קולנוע, ואז התחלתי לעבוד בתעשייה. בגיל 35 התחתנתי, ונולדו לי שלושה ילדים תוך שנתיים. חייתי חיים בורגניים ברמת חן – ממש החלום הבורגני במלוא עוצמתו. עבדתי בטלוויזיה והייתי מיני סלב כזה, שתי מכוניות, משפחה שנוסעת פעמיים בשנה לחו"ל עם חברים, מנוי ל'הארץ', אוכל במסעדות הכי שוות - אבל בתוך תוכי חשתי ריקנות אדירה. שום דבר לא השביע את הרעב הפנימי. בתוך תוכי ידעתי שאני עסוק בפוזה ומתחזק מעמד של יוצר טלוויזיה מצליח ומגניב".

מתוך התחושות הללו, איך הגעת לחיי תורה ומצוות?

"היה לי חבר שלמד אז ימימה במכון בהרצליה והציע לי להצטרף, אבל ממש התנגדתי. אני זוכר שפעם אחת אפילו כבר היינו בדרך לשיעור, אבל ירדתי מהרכב באמצע הדרך. כמה חודשים אחר כך, כשעבדתי בחינוכית, פנו אליי מחברת הפקות וביקשו שאביא פורמט לתוכנית על פרשת שבוע בערוץ 10. חיפשנו מישהו מתאים שינחה אותה, וחשבתי שאם נביא מישהו 'דוס' עם זקן, פאות וכיפה נאבד את הצופים. בתוך כל המחשבות עבר לי בראש המורה של חבר שלי ללימודי ימימה, שלומי זכריה שמו, בעל מראה 'סטנדרטי' ללא זקן ופאות, אז קבעתי איתו כדי לראות אם הוא מתאים להנחות את התכנית.

במאי פרסומת לחינוכית - 1995 (צילום: מיכה בר און)

"עשיתי לו אודישן, אבל השיחה התגלגלה מהר מאוד לדיבור על החיים והוא הציע לי לבוא לשיעור. זרמתי, כי רציתי לראות איך הוא מתנהל בחיים עצמם והאם יוכל להתאים לתוכנית. הגעתי לשיעור, הקשבתי לדברים שנאמרו ובליבי אמרתי לעצמי: 'וואו, השיח פה ממש מדבר עליי. על מה שקורה לי. על הזוגיות שלי, על הקשרים והיחסים שלי עם אנשים, על דברים שקורים לי בעבודה'. הזוגיות שלי באותם ימים הייתה במשבר, וזה עודד אותי להמשיך לבוא. אחרי מספר שיעורים, נפגשתי איתו בבית שלו לשיחה אישית. זה היה בשישי בבוקר, וכשיצאתי משם הייתה בי הכרה בכך שהחיים אינם רצף אקראי של אירועים, שיש אמת והכל מדויק. אם בחיים הבוגרים שלי הייתי בספק אם יש הנהגה נסתרת לעולם או שמדובר בכאוס רנדומלי, אחרי מספר השיעורים והפגישה עם שלומי הספק התאדה. אגב, התוכנית בסוף לא יצאה לפועל, אבל המפגש שינה את מסלול חיי, ולטובה.

"מאז חלפו 21 שנה, ואני עדיין לומד עם שלומי תורה שנקראת 'חשיבה הכרתית' אשר מבוססת על תורת ימימה וענקי החסידות. בזכות הלימוד החיים שלי התחילו להשתנות באופן הדרגתי, בשלב מסוים התחלתי ללמוד חסידות, להוסיף ממחשבת ישראל וגם גמרא. בסדר היום שלי התחלתי להתמיד בהנחת תפילין ולגלות טיפין טיפין מהחוכמה והיופי שיש בתורה ובאורח החיים היהודי.

"לפני ההתקרבות חיי היו רוויים בתסכול. כסטודנט לקולנוע בחוג לאומנות באוניברסיטה אתה מדמיין שהקושי, החיים הדרמטיים והסבל, הם הדחף והמניע ליצירה האומנותית. לומדים שם לקדש את הסבל כפי שהוא בא לידי ביטוי במוזיקה שהקשבתי לה, בקולנוע ובספרות הקאנונית. ההתקרבות לה' לימדה אותי עד כמה התפיסה הזאת חסרת בסיס. למדתי מה הכוונה בלהיות שמח בחלקי, בחלקיות שניתנה לי. ובכלל, עברתי שינוי מאוד גדול בנפש. עבורי, החשיבה ההכרתית היא עבודת המידות. האימון, ההתבוננות והיישום יומיומי של החומר הנלמד הביא אותי לעידון. אתה מתחיל להבחין טוב יותר מה שייך לך ומה לא. נעשיתי פחות כועס, מריר ולוחם במלחמות לא לי. למדתי שהאושר שלי לא צריך להיות תלוי בשום דבר חיצוני. אושר זה מלשון 'לאשר', והיחיד שיוכל לאשר את עצמך זה אתה.

"לאחר מספר שנים בלימוד התגרשתי, זה היה נכון בשבילנו ובשביל הילדים. הבנתי שאני לא יכול להמשיך עם התירוצים לחיים בזוגיות שרובה סבל וחוסר חיבור. פירוק המשפחה היה קושי נורא. עם זאת, הבנתי שחיי בעתיד הקרוב והרחוק תלויים רק בי. שכדי לשמר את הטוב בחיי והאחריות על  הילדים, אני צריך להכניס את הקב"ה לכל מקום ובכל זמן. בלימוד אתה לומד על בשרך שאין נפרדות, שהחיים לא טומנים לך מלכודות, שיש השגחה פרטית. בכל רגע מחדש הקב"ה נותן לך כלים כדי להיטיב עם עצמך ועם הסביבה.

"מעבר לכך - לימודי החשיבה ההכרתית אפשרו לי להבין שאם קשה לך - זה לא אומר בהכרח שרע לך. למדתי להבחין בין קשה לרע, אבחנה שטענה בי כוחות אדירים להתמודד עם המשבר והחיים החדשים. אתה מבין שצריך לטפס על ההר ולפעמים המסע נעשה קשה, אבל אם אתה מוכן לקבל את הקושי כנתון ו'לא לריב איתו', אתה תגלה את הסיוע שניתן לך ובהמשך הדרך תוכל ליהנות מן הנוף. המסע היה קשה אבל בדיעבד ובזכות הלימוד - צלח והשתלם".

התקשרות של נס גלוי

לאחר שעזב צייג את ביתו, עבר הוא לגור בשכונת נווה צדק בתל אביב והיה עם הפנים קדימה להמשך חייו. "על פניו היו לי חיים מגניבים" הוא מספר. "הייתי גרוש, עם ילדים טובים, לכאורה תנאים מצוינים לחיות חיים נוחים. יחד עם זאת, תמיד זכרתי את דברי המטפלת שליוותה אותי בתקופת הגירושין. היא אמרה לי שאני חייב להיזהר כי אחרי גירושין אפשר להתפרק מהר מאוד. קיימת נטייה לגברים שמתגרשים להתמכר לדברים לא טובים. ברוך ה' נזהרתי והצלחתי לשמור על עצמי. באחת השבתות בבוקר טיילתי עם הכלבה בשכונה, והבנים של רב בית הכנסת הזמינו אותי להצטרף לתפילה. לא היה לי מושג מה עושים בבית הכנסת ואיך מתפללים, אבל ההרגשה הפנימית הייתה טובה והתחלתי לבוא לשחרית של שבת. בשלב מסוים גם התחלתי לעשות קידוש ולארח חברים לסעודות שבת.

בחדר שידור חינוכית (צילום: אל קנטור)

"אט אט, עלה בי הרצון לקשר זוגי קבוע ומהותי. משהו בפנים אמר לי שרק זוגיות וחיי משפחה יאפשרו לי להביא עצמי למימוש מלא עבורי, וגם לאפשר תיקון לחוויות שספגו ילדיי. עם הטראומה של הגירושין והקשיים שקדמו להם, תמיד ראיתי לנגד עיני את הזוגיות הנפלאה של ההורים שלי. זכרתי את הקשיים שהיו להם בילדותי, ואת הדרך הארוכה של ההתקרבות ביניהם עד שנהיו ממש אחד. ראיתי מה זו אהבה, ואמרתי לעצמי: 'אם יש כזה קשר נפלא בעולם – גם אני רוצה כזה לעצמי'.

"ידעתי שזה מה שאני רוצה, ולכן החלטתי להתחתן שוב. יחד עם זאת, הבנתי שאם לא אנקה את עצמי, לא אפגוש את האישה המתאימה. במילים אחרות -  אם אני רוצה מישהי ראויה אני חייב להכין את עצמי בהתאם וכך עשיתי. הפכתי לממוקד מטרה, ללא קשרים לא רצויים וללא הסחות דעת.

"רציתי להתקדם עם עניין החתונה, והשלב הבא היה בהיכרות שערכתי עם מישהי – מורה ליוגה. ההתקדמות הייתה מהירה מאוד, אחרי שישה חודשים כבר התחתנו, ומבחינתי אפשר לקרוא להתקשרות הזאת נס גלוי.

"מעט אחרי החתונה, הרגשנו שאנחנו רוצים לשמור שבת. בהמשך התחלנו לחגוג את החגים, ללמוד יחד ולהתחזק עוד ועוד. אנו נשואים באושר כשמונה שנים, וברוך ה' סיגלנו לעצמנו אורח חיים יהודי. כשרות, השתדלות לשלוש תפילות במניין, וכיוצא בזה. עבורי עד היום כל מצווה היא תזכורת שמנכיחה לי את הקב"ה בעולמי. הנטייה של האדם היא לחשוב על עצמו, אבל כל ברכה למשל - מזכירה לך שאתה לא במרכז. כיום אני יכול לומר שהמצווה שאתה מקיים מחזירה לך לאין ערוך יותר ממה שאתה נותן לקב"ה".

לטובת הדורות הבאים

בנוסף לכל זאת, מעניין גם להכיר את המסלול המקצועי אותו עבר צייג בכישרון רב, מסלול מקצועי שבסופו של דבר הושפע אף הוא מחזרתו בתשובה, ובעקבות כך, בין היתר, כיום הוא מרצה ב'בית הספר לקולנוע יהודי' ביד בנימין, בו כלל התכנים הנם ברוח היהדות והלימודים בו מתקיימים על פי ההלכה ובהפרדה מלאה בין גברים לנשים.

"אחרי הצבא עבדתי שש שנים בהייטק", הוא מספר. "בשלב מסוים נעשה לי מאוד משעמם, ובגיל 27 החלטתי לעזוב ולהתחיל ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. ההורים שלי התנגדו כי הרווחתי טוב, עסקתי במקצוע יוקרתי ומקנה ביטחון שכל כך היה חסר להם עם עלייתם ארצה. כשסיפרתי לאבי ז"ל שאני הולך ללמוד באוניברסיטה הוא שאל מה אני הולך ללמוד, ועניתי שאני הולך ללמוד איך עושים טלוויזיה. הוא הפעיל את הטלוויזיה ואמר: 'הנה, תראה, זה עובד, יש אנשים שכבר עושים את זה, אז מה יש ללמוד שם'? אנחנו עיראקים, מתעסקים בעסקים 'רגילים', בכסף אמתי. בילויים ועסקי-שעשועים זה מחוץ לתחום.

"כשהייתי בשנה השנייה של התואר יום אחד הלכתי עם אבא ברחוב ופגשנו את אחד החברים שלו. חשבתי שיציג אותי בפני החבר בגאווה כמו שתמיד נהג לעשות, אבל זה לא קרה. אחרי כמה דקות של שיחה ביניהם הוא נזכר בי, הציג אותי ואמר: 'תכיר, זה הבן שלי, פעם הוא עבד במחשבים'. ממש כאילו הוא מספר על אדם ששיא תהילתו מאחוריו", מספר צייג במבט מחויך.

במאי פרס ישראל שנת 2006

את עיקר הקריירה עשית בטלוויזיה החינוכית, איך הגעת לשם?

"כשהייתי לקראת סוף התואר חיפשו שם עורכי וידאו, מכרה שלי שאחותה עבדה שם הפנתה אותי אליהם וככה התחלתי. התחלתי כעוזר במאי ב'זהו-זה' ו'רואים שש-שש' בטלוויזיה החינוכית. אחרי שנתיים בחינוכית העליתי את הרעיון לתוכנית מחשבים,  והפכתי ליוצר של סדרת המחשבים 'זומביט' שהחינוכית הפיקה מאות פרקים ממנה, ואשר שודרה במשך שנים גם בחינוכית וגם בערוצים 2 ו-10. שנתיים מאוחר יותר הקמתי וניהלתי את מחלקת הפרומו. כשנולדו לנו התאומות הייתי צריך להרוויח יותר אז יצאתי לחל"ת, ועברתי לשוק הפרטי - שם אכן הפרנסה הייתה בשפע. לאחר כשלוש שנים בתעשייה הפרטית החלטנו לבנות בית ברמת חן, וכשהתחילה הבנייה חזרתי למחלקת הפרומו בחינוכית. 'איכות היא לא מילה גסה' היה הסלוגן של קמפיין המיתוג שאני הפקתי וביימתי, ושימש כסלוגן של החינוכית במשך שנים רבות.

"שנתיים לאחר מכן עזבתי את מחלקת הפרומו, והקמתי את מחלקת 'פרויקטים מיוחדים' בחינוכית שבה עשינו הפקות כמו טקס "פרס ישראל", ה'שירותרום', סדרה על ציונות וסדרת תכניות 'מוזיקה היום' בשיתוף גלי צה"ל. בהמשך הייתה גם כניסה גדולה לעולם האינטרנט והרשתות החברתיות, כאשר לקחתי על עצמי לנהל את מחלקת הדיגיטל בחינוכית. תוך כדי הניהול הפקתי וביימתי סדרת רשת ותוכניות אולפן. כשהמקום נסגר - התחלתי להרצות וללמד.

"יש לי סיפור מופלא, גם הוא מעין נס, על הדרך שבזכותה הגעתי להרצות ב'בית הספר לקולנוע יהודי'. באחת השבתות לפני סגירת החינוכית התארחנו אצל חברים בשבת, ובהשגחה פרטית הייתה שם מישהי שמעולם לא הכרתי, שהייתה קשורה איכשהו לבית הספר. היא סיפרה לי על המקום, ואמרה שאולי יעניין אותי ללמד שם. ברגע הראשון התלבטתי, הבנתי שהלימודים שם הם בסטנדרט חרדי - ואני סך הכל חוזר בתשובה טרי יחסית, ותהיתי האם ואיך אוכל להסתדר שם. בסופו של דבר החלטתי לנסות, כי ראיתי בכך אפשרות של שליחות לגשר בין העולמות. יצרתי קשר עם מנהל בית הספר, נפגשנו ובו ברגע סוכם שאתחיל ללמד שם. זו כבר השנה השלישית ברציפות שלי שם. עבורי זהו אתגר עצום. הגעתי ופגשתי ציבור חדש שלא הכרתי בחיי היום יום שלי, וכמו כל דבר בחיים – אם אתה בא ממקום של אמת הדרך נפתחת, נוצרת תקשורת מצוינת, ומתקיימת סביבת לימודים פורייה ויצירה תוססת. אפשר לומר שאני כבר מרגיש שם כמו בן בית, חלק אינטגרלי מצוות ההוראה המקצועי.

"בעיניי בית הספר הזה עושה עבודת קודש, אף על פי שלכאורה נראה שהוא עוסק בתחום של חולין – קולנוע עלילתי ודוקומנטרי. תפיסת היסוד של בית הספר היא שגם הקולנוע הוא בריאה של הקב"ה, נעשה בדברו ולכבודו, ואנו צריכים להשתמש גם בכלי הזה למטרות טובות. בית הספר מלמד את מכלול מקצועות הקולנוע ויצירת התוכן, כולל צילומי חוץ ואולפן. אנו חיים בעידן שבו צריכת התוכן בווידאו וקולנוע היא עצומה".

במה מתמקדים השיעורים שאתה מעביר בבית הספר?

"אני מלמד בעיקר את יסודות ההפקה ובימוי באולפן, סטודנטים וסטודנטיות בנפרד כאמור. יש ביקוש רב בתחום הפקות האולפן כולל למדיה הדיגיטלית, מה שמאפשר להם גם ביטוי יצירתי וגם פרנסה. אגב, זה גם בדיוק מה שעושים בהידברות, ויש לא מעט מבוגרי בית הספר שעובדים באולפני הידברות. בעזרת הכלים שאנו מלמדים בבית הספר כל אחד יכול להפיץ את הטוב שהוא מאמין ומוכשר בו.

"בשנה האחרונה למשל", מסכם צייג, "היו לי כ-30 סטודנטיות שעשו עבודה משותפת ומצוינת והרימו 17 הפקות. את התוצרים הן יוכלו להציג בכל מקום שאליו יגיעו בעתיד. מעבר לכך, מדהים לראות שדווקא במקום כזה יש מרחב יצירה כל כך גדול לנשים. יש לא מעט בקורת על העולם הדתי והיחס לנשים שמתקיים בו, אבל מדהים לראות שדווקא במקום הזה נשים באות לידי ביטוי מלא באופן מלא ושוויוני. הופתעתי לגלות שיש רוב של סטודנטיות לעומת סטודנטים, והמון יצירה נשית. זה משהו שפחות רואים בתעשייה הכללית, שרוב רובה מורכבת מגברים.

"היום אנו זוכים לפריחה של הקולנוע היהודי וסדרות טלוויזיה על העולם הדתי והחרדי מופקות לרוב. קורים בתחום דברים כל כך גדולים וטובים, ואני פשוט שמח להיות חלק ממנו. השאיפה שלי להמשיך לקדש שם שמיים עוד ועוד בחיי המקצועיים והאישיים".