פרשת פינחס לאור המהר"ל: איך יתכן כהן כעסן – ובעל חסד?

פינחס קינא לה' והרג את זמרי ואת המדיינית. בשכר זה קיבל פנחס כהונה.  

כך נאמר (במדבר כ"ה, יא'-י"ג): " פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל".  

ובכן, מה הקשר בין קנאותו של פינחס לבין כהונה? הן צריך להיות תוֹאַם בין השכר לבין המעשה.  

כהונה - אהבה וחסד ולא הריגה ודין 

השאלה מתעצמת עת שאנו רואים בזוהר חלק ג' דף ש"ג עמ' א' כי בעוד שמידת הלוי היא גבורה ודין, הרי שמידת הכהן היא חסד. ואכן, המשנה באבות (א, י"ב) מלמדת כי אהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".   

מדוע קיבל אם כן פינחס כשכר על קנאותו את הכהונה שמתאפיינת באהבה וחסד? לכאורה יש סתירה גלויה בין שני הדברים. 

ואכן, בזוהר על הפרשה דף קי"ד עמ' א' אף מצינו תמיהה כיצד זכה פינחס לכהונה בשכר הריגת נפש, שעה שהגמרא במסכת ברכות דף ל"ב עמ' ב' מציינת כי "כל כהן שהרג את הנפש לא ישׂא את כפיו". כלומר, כהונה היא חסד והריגה היא דין, ואלו דברים סותרים בעליל. והנה, פינחס קינא לה', הרג נפש - וקיבל כהונה כשכר על מעשיו. הכיצד?  

כהן - חסד או כעס 

הכלל לפיו כהונה מתאפיינת באהבה וחסד טעון הסבר כשלעצמו לנוכח דברי הגמרא כי הכהנים כעסנים וקפדנים הם. כך למשל מצינו במסכת בבא בתרא דף ק"ס עמ' ב' כי לכהנים התקינו סוג מיוחד של גט ("גט מקושר") שארך זמן רב לכתוב אותו, והגמרא מבארת כי הדבר נעשה מכיוון שכהנים קפדנים הם ועלולים לכעוס ולגרש את האישה בחרי אף, ולאחר מכן לא יוכלו להחזירה, שהרי גרושה אסורה לכהן. כמו כן מצינו במסכת קידושין דף ע' עמ' ב' "אמר ר' אלעזר: אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו, שנאמר (הושע ד', ד'): "ועמך כמרִיבֵי כהן".  

ובכן, כיצד מתיישבת הכעסנות של הכהן ומזגו החם עם מידת החסד שבו?  

מהות מעשהו של פינחס - הזריזות שבו 

המהר"ל בספרו "נתיבות עולם", נתיב הזריזות פרק ב', מציין כי המאפיין של מעשה פינחס לא היה קנאות גרידא אלא הזריזות שבו. הכיצד? מכיוון שאת התחושות שחש פינחס חשו כולם, אלא שאחרים שקעו ביגון וקפאו במקומם ואילו פינחס נחלץ מיד ועשה מעשה.  

המהר"ל מביא בהקשר זה את דברי המדרש רבה (כ', כ"ד) כי בערבות מואב נפרצו ישראל בזנות ורפו ידי משה וידי כל הצדיקים עמו והמה בוכים. ולפי שנתעצל משה לא ידע איש את קבורתו. לעומת זאת, פינחס הזדרז ועל כן יבוא ויטול את הראוי לו. ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון קונו.  

חטא גשמי מוליד עצלות 

דברי המדרש מעוררים קושי. אדם מתעצל כאשר הדבר לא אכפת לו. כיצד ייתכן אפוא שמשה התעצל? הרי אין ספק כי כאב למשה שהעם חוטא בעריות וחז"ל מציינים כי משה וכל שאר הצדיקים עמדו ובכו. אם כאב - למה לא הגיב? ובכלל, כיצד מוסבר הדבר שמשה קפא על מקומו שעה שמידתו של משה היא תקיפות, כפי שראינו בחטא העגל את משה ניצב כנגד כל העם. מה השתנה אם כן במקרה הזה?   

בתשובה לכך מבאר המהר"ל כי יש שני סוגי חטאים: שכלי וגופני.  

חטא גופני מביא את האדם להימשך אחר החומר. אדם חומרי הופך למגושם ועצל, שהרי הגוף תאב מנוחה הוא. לעומת זאת כאשר החטא הוא שכלי ומצוי בתחום הרוח, האדם לא הופך לעצל, ואדרבה הרוח המפעמת בו מביאה אותו לזריזות ולהט.  

במעשה העגל החטא היה השקפתי (עבודה זרה) וממילא לחם משה בלהט ובזריזות כנגד החוטאים. אבל, בערבות מואב החטא היה תאווני (עריות). תאווה מתחוללת בגוף, בחלק החומרי שבאדם. מי שנמשך אחר החומר מאבד את מידת הזריזות שלו. משה עמד בראש העם וממילא כשהעם ירד נמשך גם הראש אחריו, והירידה הביאה לרפיון ידיים. לכן, משה קפא ולא הגיב. רק פינחס שלא עמד בראש העם לא ירד עמהם ולכן שמר על זריזותו.  

מהות המעשה של פינחס היא אפוא הזריזות שבו, כשהרוח אינה נכנעת לחומר והלהט נשמר.  

הזריזות נוגדת ליסוד העפר שבאדם  

המהר"ל מרחיב בדבריו על הקשר שבין תאווה גשמית לבין עצלות הגוף.  

לכאורה, אדם התאב לחטא להוט אחריו ורץ לבצעו. אנו אומרים בווידוי "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים להרע". בעת תאווה לחטא נמצא כי יצר הרע אינו גורם מעכב אלא דווקא גורם מניע ומזרז. אולם, הדבר נובע מכך שהגוף נמשך למטה, אל מקורו. לכן, כאשר אדם יורד ברוחניות, הוא נמשך למטה מהר מאוד, כמו כל אדם שחש בקלות המרוץ כשהוא בירידה. לעומת זאת, כאשר האדם מבקש להתעלות מעל למשיכה הגופנית הטבעית שלו, הוא לוחם ביסוד החומר שבו - ומתקשה לנוע. במקרה זה הוא שוקע והופך לכבד ועצל.   

כך למשל מצינו בדברי הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" פרק ו' "טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס. על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. מי שרוצה לזכות לעבוד את הבורא, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו ודאי שלא יצליח. והוא מה שאמר התנא (אבות פרק ד' כ'): 'הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים...' כי חיזוק גדול צריך מי שרוצה לכפות הטבע אל הפכו".  

הזריזות מנוגדת אפוא לטבע הגשמי של האדם. המהר"ל בספרו "גבורות השם" פרק ס' מצביע על כך "שכאשר הגוף חזק הוא נושא משא גדול, אבל אינו מהיר בתנועה. לעומת זאת, תמצא מי שהוא ממהר בתנועה מאוד אבל לא יוכל לסבול משא גדול. מזה תדע כי משא גדול שייך לגוף ומהירות התנועה לנפש". 

ערווה וקדושה - עצלות וזריזות 

קדושה היא להט הרוח, ממנה באה זריזות, ואילו התאווה היא יסוד החומר והעפר שבאדם שממנו באים עצבות, דיכאון ועצלות. הרב חיים ויטל בספרו "שערי קדושה" חלק א' שער ב' מבאר כי יש באדם ארבע יסודות:  

יסוד האש – שהוא הלהט שבאדם, וממנו נמשכת הגאווה הנקראת גסות הרוח, הכעס, הקפדנות והשנאה לזולת; 

יסוד הרוח ממנו נמשך הדיבור הנקרא שיחה בטלה, חנופה, שקרים, לשון הרע וכל הדיבורים האסורים; 

יסוד המים ממנו נובעת החמדה והקנאה; 

יסוד העפר ממנו נובעים העצבות והעצלות.  

הזריזות של פינחס מבטאת את רוח הקדושה שבו, הלוהטת ומביאה לזריזות (יסוד האש שבאדם), שהיא ההפך הגמור של תאווה גופנית (יסוד העפר שבאדם), שמבטאת את הכניעה לגוף המושך אדם לשקיעה ועצלות. 

קדושה היא על כן תנגודת לתאוות הגוף של עריות והכלל הוא "שכל מקום שבו תמצא גדר ערווה שם תמצא קדושה" (תורת כהנים פרשת קדושים). לכן, לאחר פרשת עריות (אחרי מות) כתוב בתורה "קדושים תהיו". כמו כן, כאשר הכהנים הצטוו "אישה זונה גרושה וחללה לא יקחו" המשך הפסוק הוא "קדושים יהיו לאלוהיהם".  

המהר"ל מבאר על כן, כי "ע"י שקנא פינחס על מעשה ערווה ראוי שיטול קדושת הכהונה".  

כהונה כלהט של קדושה 

במסכת חולין דף קכ"ג עמ' ב' מצינו כי "כהנים זריזים הם". המאפיין את הכהן הוא הלהט שבו. להט זה מביא לקפדנות יתירה וחמה מהירה, שהרי הוא נובע מיסוד האש שבאדם. כך מבאר המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" על מסכת סנהדרין דף קי"ג עמ' א' את דברי הגמרא כי אליהו הנביא היה קפדן "מפני שהיה כהן ואמרו חז"ל במסכת בבא בתרא דף ק"ס עמ' ב' שהכהנים קפדנים הם, כי הכהנים הם קדושים, וכל קדוש הוא אש, כמו שאמרו בגמרא במסכת תענית דף ד' עמ' א' לגבי תלמידי חכמים 'אם ראית תלמיד חכם הרותח - התורה היא הרותחת בו'. לפיכך הכהנים רתחנים".  

חסד אינו קבלת האחר אלא דאגה לאחר 

אם הכהנים כעסנים הם, מה פשר האמירה כי כהונה היא חסד?  

התשובה היא כי חסד אינו רק נינוחות וקבלת האחר כמו שהוא, אלא פירושו דאגה לזולת. ואם הוא שטוף בתאוות, הרי שלהט הקדושה של הכהן מחייב אותו להתייצב כנגדו, דווקא מתוך דאגה כנה לשלומו. אדרבה, הדבר נעשה בזריזות הנובעת מתוך הלהט שבו.  

החסד הגדול ביותר שיכול אדם להשפיע על זולתו הוא ללמדו להט של קדושה מהו ולהתגבר על יצריו.  

להט הקדושה מבטל את הדין 

יש שני אופנים לכבות תאווה גופנית: חימה וזעם חלילה הבאים ממרום ועונשים בדין, או להט פנימי ואש של קדושה פנימית. חז"ל אומרים: "אם יש דין למטה אין דין למעלה, ורק אם אין דין למטה יש דין למעלה. כיצד? אם עשו את הדין למטה אומר הקב"ה: איני דן את עולמי".  

פינחס השיב את חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל, מכיוון שהבעיר בבני ישראל להט של קדושה המתגבר על היסוד התאווני והגופני שבאדם.  

מכיוון שפינחס עשה כן - לא נדרשו עוד עונש וחימה אלוקיים שיבעַרו את תאוות האדם.  

הנה כי כן, כהונה משמעה בערה פנימית. פינחס זכה לכהונה כשכר על מעשיו, שכן הלהט שהיה בפינחס הוא המאפיין את הכהונה. בערה פנימית זו של פינחס חסכה מבני ישראל דין שמימי, וממילא המעשה של פינחס אינו מעשה של קנאות אלא מעשה של חסד, כפי שנאמר בתהילים (פרק ק"ו, ל'-ל'א) "ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה, ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם".  

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט