דווקא מהמצעד החשוך ביותר – נדלק אצלי האור הגדול ביותר

בתקופה הנוכחית, אנו מרגישים לעיתים קצת מסוחררים מכל המצב. מה יהיה על הממשלה? מתי נראה יציבות בארצנו?

שוב הקורונה חוזרת? חיסונים לקטינים? לחסן? לא לחסן? בניין מתמוטט במיאמי - ושוב, כולם יהודים... מה קורה פה? האם נחזור אי פעם לחיות בשלווה יחסית, כמו לפני הקורונה?

אנדרלמוסיה אדירה, ולא רואים את הסוף...

* * *

את חטאי אני מזכירה היום.

לפני 18 שנה הלכתי ב"מצעד החושך" - כחלק מאותם אנשים שבטוחים (והאמת, מאד מבולבלים) שפיס אנד לאב עם כל אחד (בלי הבדל דת, מין, גזע וכו) זו הדרך לשלום הנכסף (במילים אחרות - לגאולה הנצחית). כשצעדתי שם, אני זוכרת מראה סוריאליסטי – חב"דניקים (בלשון של אז - שחורים, פינגווינים) פתחו באסטה, והניחו תפילין, וחילקו נרות שבת. לא יודעת למה, התעורר בי כעס למראה הנ"ל, ושאלתי, כמעט בקול: "איך הם מעזים?!".

לא עברה דקה, ומיד שאלתי את עצמי - רגע, מה קרה? למה אני כועסת עליהם כ"כ? הם צעקו עלי? איימו עלי? לקחו לי משהו? הם בסה"כ עומדים ברחוב - ויש להם זכות לכך, כמו שאני נמצאת כאן - ומציעים משהו, שהוא שונה ממה שיש לי... למה קל לי כ"כ לאהוב ערבים ולהתחבר אליהם, וכגודל הקרבה אליהם, כך מתעצמת השנאה כלפי אחי - מהמתרס השני? במילים אחרות: "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים".

השאלה הזו ניקרה בראשי: איך זה הגיוני שאני אוהבת את כל העולם, מתחברת לכולם, ורק את הדוסים אני שונאת כל כך?

אמנם לקח זמן, אבל הרגשתי שאני חייבת לחקור, מה יש להם להציע שמעורר אצלי כזה אנטגוניזם. מה יש שם שמפעיל אצלי שנאה כזאת.

וכשמבררים, ורוצים למצוא תשובות - הלב נדלק. התאהבתי באמת. נמשכתי לה' הטוב. דווקא שם - זו היתה ההתחלה...

התחלה של שאילת שאלות, של לעמוד מול עצמי באמת ולנסות לתהות על החיים.

מתוך החושך – האנדרלמוסיה - מפציע האור.

ממש כמו י"ז בתמוז, בגימטרייה טוב. זאת התחלת החורבן. ביום זה מרגישים כאילו הרע גובר, אך בתוכו יש אור גדול, מסתתר הטוב הגדול ביותר. 

דווקא בימים אלה, שלשת השבועות, חשוב שנלמד על בית המקדש: "מי שמתעסק בלימודו - מתעסק בבנינו". לא להישאר בחוסר, ולתת לו מקום. דווקא החוסר, הריק הנורא הזה, יוצר אצלינו רצון עז "לראותו בבניינו", וכשאנו מבינים שזה תלוי במעשינו ובעבודתנו, יש לנו חשק אדיר ללמוד לעשות, לשמור ולקיים. שהרי כל פעולה - ממלאת את הריק.

החוסר נועד כדי שנמלא אותו. לא רק שנבכה כמה חסר לנו ואין מה לעשות, אלא החסך גורם לנו לפעול, לעשות, לא להישאר אדישים. כל פעולה של קירוב, של אהבת ישראל, לימוד תורה, מעשה טוב, אפילו קטנטן - בונה עוד לבנה בבית המקדש.

כשנותנים משמעות למעשים, אפילו הקטנים - יש לנו כוח לפעול, ומרץ לשנות.

 לעתיד לבוא, ימים אלה יהפכו לששון ולשמחה.

ממש כמו מצעד ה"גאווה" - חושך מאין כמוהו, אך דווקא שם, בהסתר פנים של ה', מתגלה האור. ה' רוצה שנמצא אותו.

לא צריכים להתפעל מהחושך - רק להגדיל את האור. לגעת בחושך בלי חשש, ואז - נגלה שהוא בכלל לא קיים. סתם בלון נפוח שמחכה שלא נתייחס אליו, כדי להיעלם. זהו עוד ניסיון להעניק כוח לאור, ולא להתפעל מהחושך. כמה שהוא סמיך - ככה אור אדיר שוכן בתוכו.

אנחנו בדרך לגאולה.

רק מלגעת באור.

שבוע מבורך, ושימים אלה יהפכו לששון ולשמחה.