סיון רהב מאיר: 73 שנים שהיהדות היא מה שמחבר ומאחד בינינו

בשבוע שעבר פנתה אלי אישה משדרות. היא מנהלת את אחת המקוואות בעיר, תמורת משכורת צנועה מאוד ותחת איומי רקטות. היא הפנתה אותי לנאום של מתן כהנא, שר הדתות הנכנס. היא נעלבה.
אולי זה טיפשי להתמקד בכך, כי נאמרו בכנסת כל כך הרבה מילים נוראיות השבוע, נדמה לי שהשיא האחרון הוא ח"כ אלי אבידר, שאמר לח"כ גלית דיסטל-אטבריאן: "גבירתי, אני חושב שתעשי חסד אם תוותרי על הדיסטל, אני מכיר את עודד, זה לא מתאים". בימים שלפני כן האופוזיציה תקפה בבוטות את עידית סילמן, ה"ילדה". יש כל כך הרבה דברים שאופוזיציה חכמה יכולה לעשות מול הממשלה הזו, למה לקלל ולבזות? מה נותן השיח הנמוך הזה?
ואחרי כל זה, הקוראת משדרות נעלבה דווקא מנאום שלא שמענו עליו. הלכתי לבדוק. "73 שנים שהיהדות היא הגורם לשסע וקיטוב במדינת ישראל!", צעק שם כהנא על חברי הכנסת החרדים, והבטיח כמובן לשנות הכל מן היסוד, כאן ועכשיו. את הסבלנות והפתיחות הרבה שהוא מפגין בימים אלה כלפי רע"מ ומרצ, הוא לא מפגין כלפי ש"ס. הוא לעולם לא יצעק ככה על מירב מיכאלי, שיש להניח שיש לו מחלוקות גם איתה. על ש"ס אפשר.
"ככה להתחיל, להודיע שעד היום הכל היה רע? שהיהדות היא רק גורם לקיטוב ולשסע? את יודעת כמה נשים לא-דתיות מקבלות מאיתנו שירות?", היא שאלה בכאב. נדמה לי שהגישה שהיא מציעה בריאה וצנועה יותר, לכל השרים בכל המשרדים שאליהם נכנסו. שימו לב ללפיד, שבשבוע שעבר סיפר שמצא "הרס והזנחה" במשרדי הממשלה, והשבוע ידע לומר בצדק בזכות מי הושג הסכם השלום עם האמירויות. כמו כהנא, גם שר הבריאות הורוביץ, שקיבל מדינה מחוסנת עם אפס תחלואה, אמר שהוא נותן למה שהיה לפניו "ציון נכשל". ובכן, היו כאן אנשים טובים גם לפניכם. עשו ועבדו פה קשה גם קודם. נכון, יש כשלים, ותמיד אפשר לשפר.
כהנא תקף את קודמיו כאילו עשו רק "חילול השם". בלי אבל, בלי הסתייגות. עד שהוא הפציע, הכל כלום. אז אולי צריך לומר את המובן מאליו: 73 שנים שהיהדות היא מה שמחבר ומאחד בינינו. גם אם יש מה לתקן בממסד, נבנתה פה מערכת סטטוס קוו של כשרות, קבורה, נישואים ועוד. ומה עם הרבנים הראשיים הנערצים הרב עוזיאל, הרב הרצוג, הרב עובדיה יוסף, הרב ישראל מאיר לאו, הרב מרדכי אליהו? הכול חלק מהפילוג הנורא? מה עם רבני ערים מעולים, או רבני יישובים מצוינים, וגם רבניות כמובן, שעובדים ממש כעת במסירות נפש ברחבי הארץ? כמה רבנים עורכים חופות, או להבדיל הלוויות, בשעות לא שעות? כמה אנשי חברא קדישא עבדו במסירות נפש בשנת הקורונה הזו? לפעמים לא הקללות הבוטות מעליבות, אלא דווקא המשפטים המנוסחים היטב.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".