"חיפשתי עבודה במשך זמן רב. ואז החלטתי לעשות השתדלות עם עמדת תפילין"

שלמה, בן ה- 41, אב לשניים, סיפר לנו השבוע את סיפורו המרגש – "כשהתחילה הקורונה, לא ניחשתי שזה יטלטל את החיים שלי. חשבתי שזה מקסימום כמה חודשים וזה מאחורינו. אבל אז הגיע הסגר. מקום העבודה שלי נסגר, האורות שתמיד דלקו בקומה ה-15 במגדל, כבו הפעם לימים ארוכים. הבוס שלי, שהיה תמיד נחמד אלי, קרא לי למשרד, "תראה, עכשיו אנחנו מוציאים את כולם לחל"ת, כשנחזור, נראה". זהו. לא הבטיח שיחזיר אותי, לא אמר כלום. פנים חתומות".

"אבל גם אז לא קלטתי כמה המצב קשה...".

"כשהסגר הסתיים והפיג'מות של כולם חזרו לארונות, חיכיתי לטלפון של הבוס. הוא לא הגיע. ניסיתי להריח מה קורה שם, ואז הברק הכה. חצי מהעובדים פוטרו. מצאתי את עצמי יושב בבית, בלי עבודה, בלי סיפוק".

"זאת לא הפעם הראשונה שאני מחפש, אבל אף פעם לא עברתי מיונים קשים ומרגיזים כל-כך. לפעמים זה נראה כאילו אני מנסה להתקבל לתפקיד מדען בנאס"א".

"מצאתי את עצמי מול בעיה שלא הייתה לי מעולם, שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות ופשוט לא חזרו אלי. זו תופעה שלא הכרתי בשום שלב בחיים שלי. בדרך כלל מזמנים אותי מיד לראיונות, ואני מרגיש אפילו שהיד שלי על העליונה, שאני זה שבוחר. מרוב ייאוש שלחתי כבר למקומות שלא צריכים תואר ולמשרות מזכירות, העיקר שיחזרו אלי. אפילו זה לא עזר. הגעתי רק לשני ראיונות, ושני מקומות העבודה האלו הציעו לי פחות כסף ממה שאני מקבל בדמי האבטלה. הרגשתי מיואש".

אבל לא באמת התייאשתי.

"במקביל לשיטוטים אחרי כל מודעת דרושים, החלטתי לחפש אחר משהו שמימי שיתן לי איזה הארה, משהו עם זכויות שיביא לי בחזרה את הפרנסה, את האור בעיניים, את הסיפוק, את האושר.

בררתי על כמה דברים, עד שהחלטתי ללכת על עמדת הנחת תפילין של "וקשרתם". עמדה קטנה שעשתה לי הרבה אור בלב".

"המיזם הזה של העמדת עמדות הנחת תפילין בחנויות ובמרכזים הומי אדם, ריגש אותי. לא בקלות הסכמתי לקחת עמדה על שמי. הלכתי לחנויות שכבר יש להן עמדה, ושעות רבות הייתי צופה מן הצד. מה שראיתי - זה לא יאמן. עשרות אנשים מגיעים לעמדה בצורה מפוזרת ולא מאורגנת, וכל אחד מניח תפילין, מתעטף בטלית, אומר פסוקי שמע ישראל ועוד, חולץ וחוזר לעבודה".

"הרגע המיוחד היה כשראיתי את נתי, אחד החברים שלי, מגיע גם כן. לא האמנתי שהוא מניח תפילין, בטח לא כל יום. אבל ראיתי אותו. נכנס, מניח, יוצא. 'מאז שהניחו פה את העמדה, אני מוצא לעצמי כמה דקות פנויות, קופץ שנייה ומניח', הסביר לי נתי, כשתפס אותי מסתובב ללא מעש סביב החנות. 'רוצה גם?'.

"פה החלטתי שזה הדבר הנכון לעשות. לקחתי את הטלפון מהעמדה, והתקשרתי.

"ענתה לי נציגה נחמדה. היא לא הייתה צריכה לדבר הרבה. בחפץ לב רכשתי זכות עמדה לשנה, וביקשתי שיהיה כתוב על גבי העמדה 'שלמה בן יהודית לפרנסה טובה'.

"משום מה, אחרי שהנחתי את הטלפון, ירדה לי אבן מהלב. הרגשתי שעשיתי את ההשתדלות הנכונה ביותר לפרנסה טובה.

"ביקשתי שיעמידו את העמדה בחנות שקרובה למקום מגורי. כך גם קרה. מאז, כל יום, כשעברתי ברחוב, הצצתי פנימה לתוך החנות, לראות את העמדה שלי. לפעמים אני גם מביא קצת מאפה ועוגה. שיהיה למניחים".

* * *

"חשבתי שזה מה שיקרה באמת. אבל לא חשבתי שזה יקרה קרוב כל כך וטוב כל כך.

"שבועיים אחרי שהוצבה העמדה, קבלתי את הטלפון המיוחל שהזמין אותי לראיון. אחרי חצי שעה בלבד של פגישה ותיאום ציפיות ושכר, סגרנו על תחילת עבודה. מאז, אני עובר כל יום בדרך לעבודה וממנה על יד העמדה, מציץ, בוחן, לפעמים מניח בעצמי, לפעמים רק לוחש תודה לבורא עולם".

אם גם אתם רוצים לראות ישועה, להגשים איזה חלום, תבינו: עם זכויות כבירות של עשרות מניחי תפילין ביום, הכל הולך יותר בקלות.

כאן מגשימים חלומות.