פרשת מטות-מסעי: את המצב איננו יכולים לשנות. אבל את מצב הרוח, כן

אילו שר האוצר היה מברך ברכות השחר, הייתי משמיט מסידורו את הברכה "שלא עשני גוי", ולתמיהתו הייתי משיב בפרפרזה לדברי לאה אמנו: "ראו מה בין בני (ראובן) לבן חמי (עשיו)" (ראה ברכות ז). כלומר, מה בינו לבין נשיא ארצות הברית.

בשבוע שעבר, נשיאה הגוי של אמריקה, ביידן, כרע ברך בפני ראש הסגל של נשיא המדינה בשמעו כי היא אם (חרדית!) לתריסר ילדים... לעומתו, השבוע שר האוצר, המתיימר להיקרא יהודי, מחליט לקצץ תקציבים למשפחות חרדיות ולהפלות את ילדיהן לבל יוכלו לקבל שירותי מעון כאחד הילדים בישראל.

נו, האם אין זה יומרני מצדו לברך בגאווה "שלא עשני גוי"?

אבל עזבו אתכם, עם תקציב או בלי תקציב, יש ביד כל אחד מאיתנו מתנה יקרה, שמתוך התבוננות בפרשת השבוע יאיר אורה שבעתיים.

* * *

בלעם הרשע היה רב מרצחים, שדמם של לפחות 24,000 יהודים היה על ידיו כתוצאה מהעצה השטנית שהשיא את בלק, מלך מואב, איך להכשיל את ישראל באופן שיעורר עליהם את זעם האל.

בפרשתנו הצורר הרשע מוצא את מותו.

כה מספרת התורה, אחר שעם ישראל יצא בצו ה' למלחמה נגד מדין: "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר ל"א, ח').

נו, זה שהרגוהו, נפלא. כן יאבדו כל אויביך ה'. אבל למה רק בחרב?

תחשבו על ממדי המגה-פיגוע שחולל בלעם הרשע. אם הוא היה אחראי על 24 אלף לוויות מבני ישראל, משמע שהוא גרם לסבלם של כ-24 אלף אלמנות וכ-48 אלף יתומים, בהנחה שלכל משפחה שכולה היו רק שני ילדים.

והמחבל הארור הזה נהרג רק בחרב!

העלו בזיכרונכם את יועצי פרעה - יתרו, איוב ובלעם - שאיוב נידון ל"יסורי איוב" רק בשל שתיקתו, שלא מחה כששמע על הגזירה להשליך את ילדי ישראל ליאור (סוטה יא).

להזכירכם, בלעם הוא זה שהציע את הגזירה, ואף הוציאה לפועל - והוא רק נהרג בחרב?!

איה הפרופורציה?

* * *

מנהג היה לו למהרי"ל דיסקין זצ"ל, שבכל ערב חג היה הולך לדרוש בשלומה של אלמנה זקנה וערירית שהייתה מרותקת למיטתה ומתייסרת בייסורי שאול. 

באחד מביקוריו, פנתה אליו הזקנה בבקשה שעוררה את פליאתו.

"רבי", מלמלה האלמנה בקושי רב, "ברכני נא באריכות ימים"...

"אריכות ימים?!", תמה הרב, "לשם מה את חפצה באריכות ימים שכאלה?".

וכה ספרה האלמנה: "לצערי אינני יכולה לדאוג לניקיון עצמי, ובשל כך אינני יכולה לומר דברים שבקדושה. אולם זיכני ה' שפעמיים בשבוע מתנדבות נשים צדקניות לרחוץ אותי, ורק אז אני זוכה להתפלל לה' ולברך ברכות".

האלמנה נשנקה. היא נגבה את דמעותיה והמשיכה בדבריה: "רבי, אותן שעות, שגופי נקי ובהן אני זוכה לברך ברכות ולהתפלל אל ה', כל כך יקרות בעיני, שאני חפצה באריכות ימים רק כדי שאוכל לזכות לעוד כמה דקות של קדושה!"...

היווכחו נא בערכו של רגע בחיי האדם. 

כאשר היה רבי נפתלי טרופ זצ"ל חולה מסוכן, החליטו תלמידיו לתרום לו זמן מחייהם; כל אחד תרם סך מסוים של זמן כפי שראה לנכון.

בין היתר ניגשו התלמידים גם אל מרן ה"חפץ חיים" ושאלוהו ביראה, כמה מזמנו היקר יואיל לתרום לרפואת רבם הנערץ.

ה"חפץ חיים" שקע במחשבה, וכעבור מספר רגעים השיב: "רגע אחד!". זה מה שהוא היה מוכן לתרום מחייו... רגע אחד!

אמרו, שלא היה זמן בו למדו בישיבת ראדין כל כך בשקידה כמו אותו זמן... (מע"י, ח"ג עמ' 607)

כמה אדם יכול להתעלות ברגע אחד של חיים...

* * *

"מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי?", קורא אלינו הנביא בשם ה' (איכה ג', ל"ט). ה' פונה לכל אחד ואחת באשר הם ואומר: "למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עימו - שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה" (קידושין פ: ד"ה מה יתאונן).

ה"סבא מקלם" המשיל זאת לעשיר שנסע ליריד, ונטל עמו מעט מממונו. בדרכו נשדד העשיר בידי ליסטים, אך חייו נותרו לו בנס.

בבואו העירה החל העשיר לבכות ולקונן על ממונו הרב שנבזז בידי הליסטים השפלים.

היה שם חכם אחד. הוא ניגש אל העשיר הבוכה, העניק לו סטירה הגונה ואמר: "עד שאתה בוכה על ממונך המועט שנבזז - שמח על ממונך הרב שנותר לך בביתך!"...

כך, המשיל ה"סבא", כל זמן שאדם זוכה במתנת החיים, אף אם הוא חווה קושי כלשהו - אין זה אלא כמו מעט ממון שנבזז, שהרי בפועל הוא נותר עשיר כמות שהיה; הנשמה עודנה בקרבו ולבו פועם, וכל רגע של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה שווה יותר מכל חיי העולם הבא! (אבות ד', י"ז).

כותב רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר, שנה תשל"א מאמר ג'): "על האדם להרגיש בחסד הקב"ה שנותן לו חיים; שמחתו ואושרו צריכים להיות לאין קץ ושיעור - עד שלא יחוש ולא ירגיש בכל הקורות הבאים עליו, ואפילו ייסורים גדולים ועצומים כיסורי איוב כאין וכאפס ייחשבו לעומת הרגשת האושר של עצם החיים".

ובכן, לאור זאת נבין את הפרופורציה שבין עונשו של בלעם לבין עונשו של איוב.

נכון, איוב נידון לחיי ייסורים - אבל זכה בחייו! לעומתו בלעם "רק" נהרג בחרב - אך הפסיד את חייו! ואין לך הפסד גדול יותר מאובדן מתנת החיים.

האופן בו נהרג בלעם איננו משנה. הוא איבד את מתנת חייו - למרות כל האופנים בהם ניסה להערים כדי להישאר בחיים (ראה תרגום יהונתן בן עוזיאל, במדבר ל"א, ח').

אז נזכור, שאת המצב בחיים אין ביכולתנו לשנות, אולם את מצב הרוח - בהחלט שכן!

לרכישת הספר "בכל לבי דרשתיך" על הימים הנוראים וחג הסוכות, מאת הרב אברהם יצחק, לחצו כאן.