פרשת דברים לאור המהר"ל: מה זה משנה באיזו שפה מדברים בארץ?

ספר דברים עוסק בדברי משה לעם ישראל לפני מותו, ונאמר (דברים א', א'): "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן". ברם, שמשה לא היה איש דברים, אלא כבד פה וכבד לשון. משה אמר על עצמו (שמות ד', י'): "לא איש דברים אנוכי". הכיצד הפך משה לאיש דברים?

על כך אומרים חז"ל במדרש רבה (א, א') כי משזכה משה לתורה התרפאה לשונו והתחיל להיות איש דברים שנאמר: "אלה הדברים אשר דבר משה". חז"ל אומרים על כך "אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה היא, שמרפאת את הלשון". אך לא רק הלשון הפיסית מתרפאת, אלא גם השפה (language) נרפאת ומסקנת חז"ל היא, כי יש ללמוד מפסוק זה שמותר לכתוב ספר תורה בכל לשון. 

מדברי חז"ל עולה כי היה מקום לסברה כי אסור לכתוב ספר תורה בלשונות האומות, שכן יש חולי מסוים בשפות אלו. חולי זה הושווה לערלות השפתיים הפיסית של משה, ורק מכיוון ש"לשון חכמים מרפא" הותר לכתוב את התורה בשפה זרה.

ובכן, איזה חולי יש בשפת האומות שצריך היה לרפא אותו באמצעות התוכן של דברי התורה?

מהי ההבחנה המהותית בין לשון הקודש ללשון האומות?

הלשון מאפיינת את מהותו של העם

משה מתאר בדבריו את פרשת המרגלים ונאמר (דברים א', כ"ב): "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן". רש"י מבאר את המילים "וישיבו אותנו דבר" כי המילה "דבר" בפסוק זה משמעה "דיבור" והמרגלים התבקשו לבדוק "באיזה לשון הם (העמים היושבים בארץ) מדברים". על כך תמה המהר"ל בספרו "גור אריה": "ואם תאמר, מה היה אכפת להם באיזה לשון הם מדברים?" על כך משיב המהר"ל כי הקב"ה נתן לכל אומה לשון משלה, המאפיינת את אותה אומה. ובלשון המהר"ל "לפי מה שהיא אומה נתן לה הקב"ה לשון". כך למשל לשון הקודש ניתנה לעם הקודש. נמצא כי הלשון מאפיינת את הדרגה הרוחנית של האומה. לפיכך היו המרגלים רוצים לדעת באיזה לשון מדברים העמים בארץ ישראל, כדי לעמוד על טיבם "כי הלשון הוא גדר האומה".

אם אין לשון אין אופי

אומה שאין לה לשון אין לה אופי משלה והיא בזויה. כך מצינו כי בדברי התוכחה לעם ישראל נאמר (שם ל"ב, כ"א): "הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם". רש"י מבאר את המילים "בלא עם" כמתייחסים לעשיו שעליו נאמר (עובדיה א', ב') "בזוי אתה מאד". ומהו הביזיון שמחמתו אין הוא נקרא עם? דרשו חז"ל במסכת מגילה (דף י"ג עמ' ב') "שאין להם לא כתב ולא לשון". מבאר המהר"ל בספרו "גור אריה" "שהקב"ה נתן לכל אומה ואומה לשון מיוחד, ובכלל זה לא היה אדום".

שפתו של עם היא ביטוי לנשמת האומה ומהותה, וממילא מובן מה יש להסיק כלפי אומה שאין לה לשון ושפה משלה.

הלשון היא המפתח לליבו של העם

במסכת סוטה דף ל"ו עמ' ב' מצינו כי בשעה שפרעה מינה את יוסף למשנה למלך אמרו חכמי פרעה: עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו? אמר להם: גינוני מלכות אני רואה בו. אמרו לו: אם כן, יהא יודע בשבעים לשון. בא גבריאל ולימדו שבעים לשון. למחרת, כל לשון שדיבר אתו פרעה - השיב לו יוסף באותה לשון. פנה יוסף אל פרעה בלשון הקודש ולא היה פרעה יודע מה אמר. ביקש פרעה מיוסף שילמדו את לשון הקודש. לימדו ולא קלט. ביקש פרעה מיוסף שיישבע כי לא יגלה לאיש, שיש שפה שבה עדיף יוסף על פרעה.

מהי החשיבות של ידיעת שפות ע"י המלך? ומדוע היה חשוב לפרעה שיוסף יישבע כי ישמור את סודו שיש לו יתרון של ידיעת שפה אחת מעבר לשפות שמכיר פרעה?

מבאר המהר"ל בספרו "גור אריה" על בראשית נ', ו' כי כדי לשלוט באדם צריך להבין את מהותו הפנימית ולהגיע לליבו. על כן, אי אפשר לשלוט באומה בלי לדעת את לשונה. אילו הייתה הלשון רק אמצעי תקשורת טכני, ניתן היה להיעזר במתורגמן. אבל, הלשון משקפת את מהותה של האומה, וכפי שלימדונו חכמים, הלשון היא "קולמוס (עט וכלי הביטוי) של הלב".

המהר"ל ממשיך ומבאר כי פרעה ידע את כל הלשונות ומכוח זה שלט באומות הרבות, אך הוא לא ידע לשון הקודש ולא קלט שפה זו, שכן הוא לא שלט בעם ישראל ואופיה הקדוש של אומה זו היה זר לו. 

מדוע נקראת לשוננו לשון הקודש

הרמב"ם נותן הסבר "שימושי" לכך שלשוננו נקראת לשון הקודש. בספרו "מורה נבוכים" חלק ג' פרק ח' מבאר הרמב"ם כי לשוננו נקראת לשון הקודש, שכן אין בה מילים לבטא את אברי המשגל, ולא את המעשה המביא להולדה, ולא לזרע ולא להפרשות. אנו מתארים דברים אלו ע"י שמות מושאלים, ע"י משלים, או ע"י שימוש בשפות אחרות.

הרמב"ן על שמות ל', י"ג חולק על כך ואומר "אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קודש קדשים הוא". מה פשר הדבר? המהר"ל בספרו "נתיבות עולם", נתיב הצניעות פרק ג' מבאר "אין נראה שיהיה נקרא לשון קודש בשביל שלא נמצא בו לשון גנאי, שאם כן לא היה הלשון קודש בעצמו. אלא הטעם שיקרא ללשון זו לשון קודש, מפני שהלשון הוא פרי ותולדות האדם מה שמוציא משפתיו". כלומר, מכיוון שעם ישראל הוא עם קדוש הרי ששפתו נקייה היא והעובדה שאין מילים לאברי הרבייה אינה הסיבה שזו לשון הקודש, אלא להיפך, מכיוון שהשפה מבטאת את מהותו של העם, והעם הוא קדוש ואינו מוציא דברים כאלה מפיו, לכן - אין מילים לאברי הרבייה בלשון הקודש. זה סימן ולא סיבה. הלשון קדושה כי לשון היא קולמוס של הלב, ועם ישראל ליבו טהור.

העולם נברא באמצעות מילים בלשון הקודש

המהר"ל מוסיף ומבאר כי לשון הקודש ניתנה לעם קדוש, שכן יש כוח יצירה בשפתיו של האדם העוסק בדברים רוחניים, ולשון הקודש היא השפה שבאמצעותה נברא העולם ע"י הקב"ה. אדם יכול להפך "נגע" ל"ענג" בכוח פיו, שהרי העולם נברא באמצעות מילים כפי שמצינו במשנה (אבות ה', א') "בעשרה מאמרות נברא העולם". בספר יצירה פרק ד' משנה י"ב מצינו כי האותיות נקראות אבנים והמילים נקראות בתים, שכן הקב"ה ברא את העולם במאמרו, והאותיות והמילים הם אבני היצירה לבניין העולם.

ה״שיטה מקובצת״ על מסכת ברכות דף י"ג עמ' ב' מציין כי אין יוצאים ידי חובת מצוות ״והגית״ בדברי תורה, אלא בלשון הקודש". וכך אומרים חז"ל (בראשית רבה י"ח, ד') על הפסוק בבראשית ב', כ"ג "לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת" - וכי שמעת מימיך שאין שם תואר נפרד לזכר ולנקבה, אלא די בהוספת אות כדי לשנות את ההטיה? אין כדבר הזה בכל לשון. מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש. וכשם שניתנה תורה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש.

המהר"ל מבהיר על כן כי "לפיכך ניתן הלשון הזה (לשון הקודש) אל חלק הקודש באדם (כלומר, לעם ישראל), ולכך התורה וספרי הקודש נכתבים בזה הלשון דווקא".

המילים בלשון הקודש מבטאות את מהות הדברים

המהר"ל מבאר כי בכל שפה המילים הן אמצעי תקשורת בין אנשים. אך בלשון הקודש המילים מבטאות את הגדרת הדבר ומהותו, שהרי באמצעות מילים אלו נברא הדבר ע"י הקב"ה. בדרך זו ניתן להבין את דברי השל״ה (פסחים, מצה עשירה) ״האותיות הקדושות שלנו אינן הסכמיות כאותיות האומות, שהן סימנים בעלמא, רק הן עצמיות קדושות ונחצבות מלמעלה״.

כמו כן, יובנו בהתאם לכך דברי רבי יהודה הלוי בספר "הכוזרי" (מאמר רביעי, סימן כ"ה): ״יש שפות וכתבים שאין להם מעלה על אחרים. יש לשונות שבהם שמות העצמים מורים הרבה על העניין המרומז במילה ויש מהם שמורים פחות. והלשון האלוקית שלימד אלוקים את האדם, בלי ספק שהיא השלמה ביותר בכל השפות, והמתאימה ביותר למובנם של המילים הנרמזות בה, כמו שכתב (בראשית ב', י"ט): ״וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה - הוא שמו״.

תוקף הדיבור בלשון הקודש גם כשאינו מובן לדובר

בהתאם להסברו של המהר"ל כי בכל שפה המילים הן אמצעי תקשורת, ואילו בלשון הקודש המילים מבטאות את הגדרת הדבר ומהותו, ניתן להבין הבחנה המצויה בהלכה הפסוקה.

הלכה פסוקה היא כי יש דברים שניתן לאומרם בכל הלשונות, כגון קריאת שמע, שאדם יכול לומר בכל לשון שהוא שומע. אך במקרה זה חובה על הדובר להבין את אשר אמר ("משנה ברורה" סימן ס"ב, סעיף ב' ס"ק ג'). לעומת זאת, בעת אמירה של קריאת שמע בלשון הקודש יוצא אדם ידי חובה אף אם לא הבין דבר (שם).

והגיונם של דברים בצדם, שכן בלשון שהיא רק תקשורת חברתית אין תוכן לדברים בלי שהדובר מבין את משמעות דבריו, שהרי בלי להבין כיצד יכול הוא לתקשר. לעומת זאת, בלשון הקודש, יש למילים תוקף אף אם אינם מובנים לדובר, שכן הם מבטאים את מהותם של הדברים וקדושתם מצויה בעצמם. על כן נפסק כי בלשון הקודש שהשפה מבטאת את הדברים במהותם, ואינה מוגבלת לתקשורת הנוצרת בין הדוברים, יש תוקף לאמירה גם אם הדובר לא הבין מה שאמר.

החולי בלשונות האומות והמרפא לכך

לאחר שעמדנו על השונוּת של לשונות העמים מלשון הקודש, ועל כך ששפה של אומה שבה מתקשרים בני האומה זה עם זה, מעידה על תוכן לבה ומהותה של אומה זו, נותר לנו "לסגור את המעגל" ולהבין כיצד יכולה התורה להיות מרפא ללשון האומות? מהו החולי ומהי הרפואה?

הרב שמואל בורנשטיין, האדמו"ר מסוכוצ'וב, בספרו "שם משמואל" על פרשת דברים שנת תרע"ט מבאר, כי בכל אומה משבעים האומות יש שפלות מסוימת, המיוחדת לה ומאפיינת את המזג שלה ואת תכונות נפשה הפנימיות. הלשון היא ביטוי לכוח הנפש המייחד אומה זו. לכן, מי שמשתמש בלשון של אומה מסוימת מושפע ממנה ומתחבר גם לאותה נקודת שפל המצויה במהותה של האומה הדוברת בלשון זה. השפה עלולה להשפיע על הדובר לרעה וזהו חולי הלשון. כך למשל ציין בעל "חידושי הרי"ם מגור", על לשון צרפת שמושכת לניאוף "והטעם משום שהם מלוכלכים בזה ביותר כידוע, על כן לשונם, שבה צפונה מהותם, מושכת לזה ביותר". ה"שם משמואל" מבאר כי לשונה של תורה מהפכת את הרע שבלשון ההיא לטובה, מחמת שיש צורך לתורה ללשון ההיא להסביר בה את השומע, נעשתה הלשון ההיא מחוברת לטהור ונדחה הרע מקרבה ונכנסת בה רוח טהרה, וזוהי רפואת הלשון". כלומר, השימוש בלשון זו כדי להבין דברי תורה, מחבר את האדם לתורה באמצעות לשון זו, והשימוש בה לענייני קדושה מתקן את ההשפעות השליליות הנובעות מן הלשון האמורה.

ה"שם משמואל" מבאר בדרך זו מדוע רש"י, בפירושו לתורה ולגמרא, פירש פעמים רבות את הכתובים בלשון צרפת. הן לא ייתכן שרש"י לא מצא מילים בלשון הקודש להסביר בהן את הכתוב? אך לפי דרכו ביאר, כי רש"י עשה כן בכוונה, לטובת המדברים בלשון ההיא, שתהיה רפואה קצת ללשון ההיא, כי ייתכן שקודם שעשה רש"י ז"ל כך, הייתה הלשון מושכת עוד יותר לרע". התורה היא אפוא מרפא לנפשו של הדובר ולשפתו.

נמצאנו למדים כי שפה היא קולמוס של הלב. היא מבטאת את מהותו של העם והדובר בה מושפע ממהות זו. לשון הקודש היא במהותה שפה קדושה. היא לא רק אמצעי תקשורת בין בני אדם וכל מילה מבטאת את מהות העצמים והפעולות - שכן בשפה זו השתמש הקב"ה כדי לברוא את העולם, וממילא אלו כלי הבריאה של עצמים ופעולות אלו. גם את שאר השפות ניתן לרומם, אם משתמשים בהם לדברים שבקדושה, כדי להבין דברי תורה. אכן, "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון".

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט