"עלה לשמיים עם 80,000 נשמות מאחוריו": ראיון מעצים על ד"ר אלי שוסהיים

בשבת שבע הברכות לנכדו, "שבת מברכים" של חודש תמוז האחרון, עמד ד"ר אלי שוסהיים זצ"ל כחזן בתפילת מוסף, התפילה האחרונה בחייו. "ביום שלישי שקדם לכך הוא עוד רקד וקפץ בחתונה כמו ילד, וביום חמישי נערכה מסיבת שבע ברכות שמחה במיוחד, בה נפגשנו כולנו, אחרי שנת הקורונה הארוכה", אומר בנו, עו"ד דרור שוסהיים. "בליל שבת הוא נשאר עד שעה מאוחרת עם המחותנים ובני המשפחה, שרצו לשמוע ממנו סיפורים על גדולי ישראל בהם הוא טיפל, ובוקר למחרת עמד לפני התיבה בתפילת מוסף, אותה הוא אהב כל כך. מי יכול היה לשער כי אלו הרגעים האחרונים שלנו איתו?! תוך כדי התפילה אבא נפל, ואמר מיד: 'עברתי אירוע מוחי, תזמינו אמבולנס'". ארבעה ימים אחר כך, בערב ר"ח תמוז, הוא השיב את נשמתו הטהורה לבורא".

בחתונת הנכד שבוע לפני פטירתו

ד"ר אלי שוסהיים הספיק לשמש לאורך חייו כרופאם של עשרות אדמו"רים וגדולי ישראל מכל החוגים והעדות, ביניהם: רבי אריה לוין, הרב עובדיה יוסף, הגרש"ז אוירבך, אדמו"רי גור ועוד. אך עיקר פעילותו, לה הקדיש את כל חייו, היתה באגודת "אפרת", המסייעת לנשים הרות במצוקה. במסגרת אותה עשיה ברוכה, העביר ד"ר שוסהיים הרצאות רבות וסייע במתן ייעוץ ותמיכה לאלפי נשים. את כל עבודת הקודש הזו הוא עשה בהתנדבות מלאה. "לא הרבה אנשים זוכים לעלות לשמים כשמאחוריהם משתרך שביל ארוך של 80,000 נשמות שהצילו, ואבא שלי זכה לכך", אומר בנו.

מבחנים או שבת?

ד"ר שוסהיים בארגנטינה בשנת ה'תש"א (1941), להוריו שהיגרו מפולין. "הוא קפץ שתי כיתות והחל ללמוד רפואה בגיל 16, כשבמקביל עבד כדי לממן את לימודיו באופן עצמאי", מספר דרור בנו. "הוריו התנגדו לכך שילמד רפואה, בגלל שעד אותו זמן לא היתה מציאות של יהודי שומר מצוות שנכנס לתחום ונשאר עם כיפה לראשו עד סוף הלימודים. אך הוא התעקש על כך, ובאמת נאלץ לעבור מבחן אמונה לא פשוט. זה קרה כשנתיים אחרי שהתחיל את לימודיו, כאשר מבחני סוף השנה נקבעו לשבת. מדובר היה באוניברסיטה גדולה מאד, ובקשה לדחות את המבחנים ליום אחר במקום כזה לא היתה אפשרית. רק כדי להבין, זה כמו שיבוא אדם בישראל, ויבקש לעשות את בחינת הפסיכומטרי במועד שונה מזה שנקבע". 

מה הוא יכול היה לעשות במצב כזה?

"למרות ההבנה כי אין לכך סיכוי, ועל אף העובדה כי הדיקן האחראי על התלמידים לא התפרסם כחובב יהודים, פנה אליו אבא וביקש לעשות את המבחנים ביום אחר. בתשובה ענה לו הדיקן, כי ישנם סטודנטים יהודים נוספים, אך הם עושים את המבחנים בשבת כמו כולם. אבא הסביר לו שהוא שומר מצוות, וכי אין באפשרותו לחלל את השבת, אולם לא היה מקום לגמישות בנושא. כך הוא חזר הביתה בראש מורד, אחרי שהבין כי עמל של שנתיים בלימודי הרפואה יורדים לטמיון. כאשר ראו אותו הוריו, הם אפילו כעסו על התקופה הארוכה שבזבז, מבחינתם, לריק״.

אלא שכמה ימים אחר כך חל המפנה. ״הדיקן התקשר במיוחד לאבא, וביקש לפגוש אותו בשנית. הוא אמר לו שזו פעם ראשונה בה הוא רואה אדם אשר מוכן להקריב כל כך הרבה עבור אמונתו. 'המעשה הזה שלך עשה עליי רושם עצום', הוא המשיך, 'לכן לא רק שאני מרשה לך לעשות את המבחנים ביום שישי, ומזמין לשם כך שלושה פרופסורים במיוחד, אלא גם סומך עליך שלא תעביר את שאלות המבחן למישהו אחר׳. כך המשיך אבא בלימודיו, וגם בשנה השלישית קיבל את האישור הנדיר לעשות את המבחנים ביום חול״.

בגיל 22 כבר היה ד״ר שוסהיים עם תעודת רופא ביד. ״ההורים שלו, יחד עם הורי אשתו, השקיעו רבות כדי להקים עבורו מרפאה בבואנוס איירס״, אומר דרור. ״אלא שמרפאה זו היתה בשימוש זמן קצר מאד, מכיוון ששנה אחר כך החליטו הוא ואמי לעלות לארץ ישראל. אמא היתה אז רק בת 19, בת הזקונים המפונקת במשפחתה, ואף אחד לא הצליח להבין איך יכול הזוג הצעיר הזה לעלות ארצה לבדו, לעזוב עבודה מסודרת ותמיכה משפחתית, ולהתחיל את חייו לבד. אבל הוריי לא ויתרו, הם ידעו שמקומם הוא בארץ ישראל, וכי בה יקבלו ילדיהם חינוך יהודי טוב יותר מאשר בארגנטינה המתבוללת. הם יצאו לבדם לדרך ארוכה בספינה, וחזרו לביקור רק שנתיים אחר כך, כדי להיות עם המשפחה לקראת לידתו של אחי הבכור״.

בחתונת הנכד

איך התמודדו בני המשפחה עם הבחירה הזו?

"במרוצת השנים, בעקבות עלייתם של הוריי ארצה, עלו בעקבותיהם כמעט כל בני המשפחה. אחד מאחיו, המתגורר כבר שנים בירושלים, סיפר איך אבא היה שולח לו מידי חודש מכתב, בו הוא מבקש ממנו לעלות לארץ ישראל. אותו אח שאל 'אבל מה יהיה עם הפרנסה?' ואבא ענה לו 'אותו הקב"ה שנמצא בארגנטינה ודואג לכל מחסורך, נמצא גם בישראל וידאג לך כאן'".

בעודם בארגנטינה, חודש אחרי הולדת בנם הבכור, ויום לפני טקס פדיון הבן, הגיעה מישראל הודעה בהולה. ״אבא נכנס בדלת הבית וראה את בני המשפחה יושבים, כשעל פניהם ארשת דאגה. הם סיפרו לו שהגיע מברק מבית החולים שערי צדק בו הוא עבד, בו נכתב כי עליו לחזור מיד ארצה, בגלל פרוץ מלחמת ששת הימים. כך, שעות ספורות בלבד אחרי שזכה לפדות את בנו בכורו, הוא נסע כדי לסייע לצוות הרפואי בארץ. רק חצי שנה אחר כך, הצטרפו אליו שוב אמי ואחי״.

כבר אז, התגלו אומץ הלב ודקות האבחנה של הרופא הצעיר. ״באחד הימים, הגיע לבית החולים חייל עם פציעה קשה ברגלו, וכל הרופאים אמרו פה אחד שצריך לקטוע לו את הרגל. רק אבא, שהיה אז רופא צעיר בן 26, חשב אחרת. הוא עמד על דעתו באומץ רב מול כל הפרופסורים הבכירים, וגם עמל כדי לשכנע אותם בצדקת דבריו. בזמן שישבנו שבעה, הגיעה בתו של אותו אדם כדי להודות על כך, ואמרה שאביה הוא בן 87 כיום, וכבר לא יכול היה לבוא בעצמו. עם זאת, הוא זכה להמשיך את כל חייו עם הרגל הזו, שחזרה לתפקוד מלא בזכות אותה תעוזה". 

שנה אחר כך כבר התמנה אביך לרופא הכנסת. איך מגיע אדם צעיר כל כך לתפקיד כזה?

״יכולת האבחנה המדויקת שלו והעובדה שהוא טיפל בכל מי שבא אליו בידי אומן, הוליכו מהר מאד את הקול. באותו זמן ממש, הוא היה גם רופאו של רבי אריה לוין, ובהמשך הפך לרופאם של עשרות מגדולי ישראל, כמו המקובל הרב יצחק כדורי, בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים, הרב מרדכי אליהו, האדמו"ר מבעלז ועוד. הם בחרו בו, כי רצו רופא שיאבחן אותם ויטפל בהם באופן מהיר ומדויק, בלי יותר מידי בירוקרטיות, ואבא ידע לעשות זאת בכישרון נדיר. בהקשר זה, אני זוכר איך הזעיקו את אבא בשבת לטפל באדמו״ר מגור, ה'בית ישראל'. אבא עשה ככל יכולתו, אך זמנו של האדמו"ר הגיע, ויום אחר כך ליוו אותו רבבות בדרכו האחרונה. בני משפחתו נתנו לאבא את הכיפה שלו במתנה כאות הכרת הטוב, והוא נהג ללבוש אותה בכל ליל סדר".

בחתונת הנכד

הצלת חיים ברגע

איך הגיע אביך לעמותת אפרת?

״באחד הימים הגיעה אליו להתייעצות אישה, שרופא המליץ לה לעשות הפלה על רקע רפואי. אבא עיין במסמכי הבדיקות שלה, ואמר כי לדעתו המצב של העובר תקין. על סמך אותה אבחנה החליטה האישה להשאיר את ההריון ובאמת ילדה ילד בריא. הרצון להציל כמה שיותר חיים בער בנפשו של אבא, וכאשר הוא ראה כי על סמך אבחנה פשוטה כל כך הוא הצליח לעשות זאת, זה היה מבחינתו הכיוון. באותה תקופה גם אושר חוק ההפלות, אשר התיר לבצע הפלה לא רק מסיבה רפואית, אלא גם על רקע כלכלי או סוציאלי. כאשר שמע אבא על כך, הוא הבין כי יוכל להציל הרבה מאד חיים, על ידי הגשת סיוע כלכלי לכל אישה הזקוקה לכך. רק לצורך הבהרה, כיום מתבצעות בישראל כ-40,000 הפלות בשנה, כחצי ממספר זה הפלות שאינן חוקיות. 80% מהן על רקע כלכלי או סוציאלי, ואילו 20% בלבד על רקע רפואי. אנחנו מקבלים בממוצע כ-3,000 פניות בשנה, אז יש עוד הרבה לאן להתקדם ולהציל חיים״.

כך חבר ד״ר שוסהיים להרשל פייגנבויים, ניצול שואה אשר שכל בה את ילדיו, והקים את עמותת 'אפרת'. ״מטרת העמותה היתה לעודד ילודה ומשפחות ברוכות ילדים, כדי 'להשלים' את אותם הילדים שנספו. באותה תקופה, אף אחד לא דיבר על מניעת הפלות, והעלאת הנושא לשיח הציבורי לא היתה עניין פשוט. אפשר לומר שאבי לא זכה לפופולריות רבה בזכות זה".

איך הוא התמודד עם הביקורות שעלו נגדו?

"ישנם ארגוני נשים שונים שיצאו נגדו, כאלה המקבלים באופן קבוע במה נרחבת מאד באמצעי התקשורת. אך אבא אמר כל הזמן שהוא לא מפחד מהם, והמשיך לפעול בכל הכוח. מבחינתו, המתקפות היו רק סימן לכך שהוא עושה את הדבר הנכון, והוא אפילו ראה באותם פרסומים שליליים דרך להעלות את המודעות על פעילותה של העמותה. מעבר לכך, אבא תמיד נהג לפי החוק, כך שאף אחד לא הצליח באמת לפגוע בו. ההוכחה להצלחה הגדולה שלו היא 3,000 מתנדבות שיש היום באגודה, אשר חלק ניכר מהן נעזרו באגודת 'אפרת', או אפילו עברו הפלה והצטערו עליה, והיום עוזרות לנשים הנמצאות באותו מצב".

עם השנים, הפכה פעילותו של ד"ר שוסהיים לשם דבר, ובמהלך השבעה על אביהם, לא הפסיקו להגיע לבני משפחתו מכתבי תודה ושיחות טלפון מרגשות. "שמענו עשרות פעמים את המשפט 'אנחנו הילדים של אבא שלכם', והיו גם אימהות רבות שהגיעו להודות. אחד המנחמים היה מנהל בית חולים, ששאל אותנו 'כמה חיים אתם זכיתם להציל?', אני ועוד אח שלי מתנדבים כפראמדיקים, ואח שלישי הוא רופא נשים. אותו מנהל בית חולים המשיך ואמר 'תדעו שכל מה שעשיתם לא מתקרב בשום צורה לגודל הצלת החיים של אבא שלכם'. כמות החיים שהוא הציל היא בלתי נתפסת". 

את השפעתו האדירה של אביו, מגלה דרור גם בסיפורים המגיעים אליו כבדרך אגב. "לפני שבועיים דיברתי עם לקוחה, שאני מייצג כעורך דין בתיק מסוים. לקראת סיום השיחה היא שאלה אותי, 'תגיד, אבא שלך הוא ד"ר אלי שוסהיים?' עניתי לה בחיוב, והיא התרגשה לספר לי שהיום יש לה בזכותו ילדה בת 9. 'כמעט ועשיתי אז הפלה, בגלל שהיה לי קשה מאוד כלכלית', היא המשיכה, 'אבל אביך עזר לי מאד, והיום אני אומרת - מזל שלא בחרתי בבחירה האומללה הזו. אין לי מילים לתאר איזה אבא יקר היה לך, ועד כמה אני מודה לו על כך'. התרגשתי לשמוע את דבריה, ואני מתפלל כי נצליח להמשיך עם המפעל הגדול הזה ביתר שאת, כדי לתת לכל אישה את הכוח לבחור בחיים". 

חיילות עצובות

הרבנית ד"ר חנה קטן הכירה את ד"ר שוסהיים דרך מקרה שהגיע לפתחה לפני שנים רבות. "היה זה באחד הימים בו עבדתי במרפאה בישוב קטן בשפלה", היא אומרת. "לחדרי נכנסה אישה צעירה, שנראתה כועסת וניכר כי היתה במצוקה. מסתבר שהיא עשתה רגע קודם בדיקת הריון אצל האחות וקיבלה תוצאה חיובית. מבחינתה, היה זה מצב בלתי אפשרי, משום שבעלה פוטר באותו זמן מהעבודה, והם התגוררו עם שלושת ילדיהם בבית קטן וצפוף. לא ידעתי מה לעשות עם האישה הזו, ואז אמרה לי האחות: 'שמעת פעם על ד"ר שוסהיים? אשיג לך את המספר שלו'. אחרי השיחה המרגיעה איתו, החליטה האישה להמשיך את ההריון, ולבסוף אף הזמינה את ד"ר שוסהיים לשמש כסנדק בברית המילה של הרך הנולד. כך התוודעתי גם אני לפעילות המבורכת שלו, ועם השנים הפכתי לחברת הנהלה באגודה".

בברית לתינוק

מה הוביל אותך להצטרף לפעילות הזו?

"שנים קודם לכן, כשעבדתי בתור סטאז'רית צעירה בבית החולים, הייתי מקבלת לחדרי חיילות שבחרו להפסיק את ההריון, לפעמים אפילו יותר מפעם אחת. ראיתי עד כמה הן עצובות, ובליבי חשבתי כל פעם, 'למה לא מדברים איתן? למה לא עוזרים להן?' אני מצטערת על כך שבאותה תקופה לא הייתי מודעת לכך שיש מי שיכול לעזור בנושא, והמפגש עם הכאב הנורא הזה, הוביל גם אותי לסייע בתחום".

על ד"ר שוסהיים עצמו, היא עדיין מתקשה לדבר בלשון עבר. "היו לו עיניים עם ברק מיוחד, שאף פעם לא כבה, והוא הלך עם התלהבות גדולה סביב כל מה שעשה. בקרב הגניקולוגים, עמיתי למקצוע, הוא לא היה פופולרי בכלל. הרבה כעסו עליו כי חשבו שעדיף לא להתערב בחייה של המטופלת, אך הוא לא הסכים לכך. איך אפשר היה לעמוד מנגד, בזמן שבקשות העזרה הרבות זרמו לפתחו? ד"ר שוסהיים תמיד אמר שיש הרבה מאד שיגידו כי הריון מסוים הוא לא רצוי, אבל אין אף אמא שתאמר על הילד שלה, אחרי שהוא נולד, שהוא לא רצוי. בכלל, ילדים אף פעם לא היו עסק משתלם מבחינה כלכלית, ובכל זאת רוצים אותם. אז אם יש קושי בתחום הזה, תמיד אפשר לסייע שם, בלי לגדוע חיים שרק התחילו". 

רותי תדהר, מנהלת מחלקת הסיוע ועובדת סוציאלית באגודת "אפרת", מוסיפה גם היא. "אני זוכרת את החיות והמרץ שניבטו מעיניו, ומתקשה לדבר עליו בלשון עבר. היתה אצלו גם ענווה גדולה, והוא תמיד אמר 'מה אני בכלל? בלי המתנדבות שלנו לא הייתי יכול לעשות דבר, בלי התורמים שלנו לא הייתי יכול להתקדם'. כאשר הוא שמע על ארגונים נוספים המסייעים במניעת הפלות, כמו מחלקת 'אמא' של הידברות, היתה לו שמחה גדולה על כך שיש שותפים נוספים במצווה. כל זאת בזמן שהוא עצמו השקיע שעות רבות מזמנו בהתנדבות מלאה, וגם הרצה בבתי ספר, מחנות צה"ל, אוניברסיטאות ועוד".

את השפעתן הגדולה של הרצאות אלה גילתה רותי דרך שיחת טלפון שקיבלה, אחת מיני רבות. "על הקו היתה אישה בת 35, אשר חיה עד אותו זמן במצב כלכלי תקין, כשהיא ובעלה עובדים, ומגדלים בנחת את שלושת ילדיהם. היא היתה אז בתחילת הריון, ובעלה חטף התקף לב קשה. חייהם השתנו בין רגע, ופתאום שניהם לא יכלו לעבוד - הוא בגלל התקף הלב והיא כדי לטפל בו ובבית. מצבם הכלכלי התערער, ובכל זאת היא אמרה לי 'אני בחיים לא אעשה הפלה, כי כשהייתי בת 17 שמעתי הרצאה של ד"ר שוסהיים'. 20 שנה אחר כך ההרצאה הזו עדיין הלכה איתה. כל בקשתה היתה רק שנתמוך בה בתקופה קשה זו, ואנו כמובן נרתמנו לעזור לה ככל האפשר".

כחסיד לפני רבו

ישראל קצובר, פרשן ותיק בעיתון "המודיע", מספר על החבר הטוב אשר זכה לו לאורך 50 שנה. "באחד הימים, לפני שנים רבות, נכנסתי לאדמו"ר מבעלז וראיתי כי הוא לא חש בטוב. שאלתי אותו למה הוא לא לוקח רופא טוב, והוא ענה לי כי עדיין לא מצא אחד כזה, שהוא גם 'מענטש'. כוונתו היתה, שהוא מחפש לא רק רופא, אלא גם אדם שאפשר יהיה לדבר איתו, שיהיה מבין עניין. הצעתי לו לנסות את ד"ר שוסהיים, ומאז הוא הפך לרופאו האישי במשך עשרות שנים. האדמו"ר עצמו אמר לי כי מעבר להיותו רופא מצוין, הוא 'מענטש' אמיתי, אדם שאפשר לדבר איתו מלב אל לב, והוא יוצר סביבו אווירה מלאת עידוד ותקווה. רק דבר אחד הפריע לאדמו"ר, והוא שבפעם הראשונה בה ד"ר שוסהיים הגיע אליו, הוא היה לבוש בגרעטל. ד"ר שוסהיים עצמו היה חסיד בנשמתו, והתפלל כל השנים עם גערטל, והוא גם נכנס כך לאדמו"ר, כדי להדגיש את העובדה שלמרות היותו רופא גדול, הוא עדיין עומד כחסיד מול רבו. היתה לו ענווה גדולה מול כל גדולי ישראל בהם הוא טיפל, והערכה אדירה כלפי גדלותם. אך לאדמו"ר היה חשוב לראות בו ידיד קרוב ולא חסיד שלו, כזה היה הקשר ביניהם".

עשרה ימים לפני שעלה השמיימה, עוד הספיקו השניים להיות יחד בשבת. "הוא אמר בסעודה שלישית דברים שלא שמעתי מעולם - סיפר על המשפחה ממנה הגיעה, על ילדותו בארגנטינה, על עבודתו כרופא, ובעצם עשה כעין סיכום של כל חייו. כשהגעתי לנחם את משפחתו בשבעה, אשתו מיד הזכירה לי את הרגעים האלה, וביקשה ממני שאכתוב משהו בספר הזיכרון שהם הציבו במקום. חשבתי לעצמי מה כבר אוכל לכתוב, ולבסוף יצאו לי שתי מילים, שהן מבחינתי התמצית של כל מה שהוא היה. לקחתי את העט וכתבתי 'יחיד ומיוחד', וכך אני רואה אותו, אדם גדול משכמו ומעלה, שאין אף אחד בעולם כמותו".