איה קרמרמן חייבת. או שלא. כי "חייבת" זו מילה מרחיקה

פנויה לקפוץ אלינו הביתה? צריכים אותך להתייעצות דחופה". כחלק מתובנות פוסט קורונה, חברים החליטו לשפץ את הבית כך שיכיל אותם בצורה מדויקת יותר. לכבוד המאורע התכנסנו כמה אנשי דעת, כל אחד עם העצה שלו מה מצריך ייעול. ברור שהתחלתי במטבח. המטבח זה הלב של הבית. לא משנה אם האמא היא חיית מטבח שחותכת, מבשלת ואופה, או שהיא מתמחה בסגנון קולינרי יחיד והפכה למאסטרית של פיצה־פיתה. בשני המקרים הילדים שם, כל היום מחפשים מה לנשנש. אני בטח לא מחדשת לכם כלום. שנית, אני לא נחתום ולכן יכולה להעיד על עיסתי. אני ממש מבינה איך מטבח אמור להיות בנוי. מטבח לא צריך להיות גדול, אלא מתוכנן היטב כך שיאפשר נגישות לעבודה נעימה ויעילה.

"תוציאי את המילה מהלקסיקון"

תוך כדי שיחה אמרתי שלדעתי חייבים מדיח חלבי. ממש חייבים. לצערי לי אין אחד, ולכן תשומת הלב המידית שלי הופנתה לערימת הכלים שנחה על השיש. הזדהיתי, גם אצלי השיש מלא תמידית בכלים מתייבשים וסתם כאלה שנשכחו שם שנים, כי אנשים מסוימים שחיים פה מעמידים פנים שלא הגיע תורם להחזיר לארונות. בקיצור, "חייבים מדיח. שנית, אתם חייבים אי. תעיפו את הבר א־לה שדרות רוטשילד בשישי בצהריים. אי גדול יפתור את כל המינוסים של המטבח הפיצי הזה". בעל הבית שאל אם אפשר שהאי יהיה בגובה שולחן. עניתי: "לא. אם רוצים משטח עבודה חייבים גובה שיש". פתאום עצרה אותי אחת ממשתתפות הסימפוזיון. "המילה חייבים זו מילה ששייכת לעולם התקשורת המרחיקה. זו מילה לא טובה. את צריכה להחליף אותה, להוציא אותה מהלקסיקון שלך. זו מילה מרחיקה. תשמשי במילים שהן מקרבות".

לרגע הסתכלתי עליה בשוק. לא הבנתי מה קשורה בשיחה כזאת בין חברים תקשורת מרחיקה. בתכנון מטבח יש חוקים. אם לא עובדים על פיהם, שיהיה בהצלחה לתזז שלא לצורך. אחד מהחוקים, מה לעשות, הוא גובה השיש. אז כן, זה חייבים. המשכתי בשלי, אבל נתקלתי בבעיה. האישה הספציפית הזאת גם אהובה עלי ביותר, גם חכמה מאוד וגם יקרה כל כך ללבי, שאני לא מסוגלת לפטור אותה ב"היא לא מבינה על מה היא מדברת". המשפט שלה נתקע לי במחשבות. החלטתי שאני חייבת לשים לב לחייבת שבתוכי. אחרי שבוע של תצפית וגישוש, גיליתי שאני חייבת הרבה דברים. מסתבר שאני משתמשת במילה הזאת המון. קשה לי לומר אם שעשע או החריד אותי לגלות כמה פעמים אני פוסקת לאנשים שהם חייבים משהו, כשבתכל'ס אני מחזיקה את עצמי כאחת שמשתדלת להידמות לרש"י וללמד לשוני לומר "איני יודע".

בא לי? רק באינדונזיה

המשמעות של המילה חייב היא: אין ברירה, מוכרח, הכריח, אילץ. אבל אנחנו בעיקר משתמשים במילה חייב כשאנחנו לא מסוגלים להתאפק, לא יכולים לדחות סיפוקים. המילה חייב היא לא נוראית כמו בא לי. אני לא מרשה בבית בא לי, הילדים יודעים. בא לי זה אי באינדונזיה "איפה שאמא של ג'סי גרה", הם מדקלמים אצלי כבר בגיל שלוש. דברו עברית. בעברית יש הפועל "רוצה". אבל הילדים נתקעו עם חייב או חייבת. אני חייב לשירותים, אני חייבת מים. אני חייב מוצץ. חמוד כזה, נכון? כל הורה מכיר את החייב הזה. יותר מדי פעמים אנחנו נפגשים איתו, מנהלים מולו קרב. למשל בסופר, כשאחד הילדים מחליט שהוא חייייב איזה ממתק או צעצוע שאנחנו לא מרשים. סצנת ההשתטחות הרצפתית והצרחות לא תאחר לבוא. זה קרה לי לאחרונה עם הקטן. אל תשאלו באילו מבטים מלאי רחמים אנשים הסתכלו עלי. בלב אמרתי תודה שהחזירו את חובת המסכות. העניין הוא שבעוד אנחנו חושבים שהייתה פה התפתחות ואבולוציה, שאנחנו גדלנו והתבגרנו, את החייב התינוקי השארנו בתוכנו. אני חייבת את השמלה הזאת. אני חייבת את הנעליים האלה. אני חייבת להוריד במשקל. אני חייבת שוקולד. טוב, שוקולד אני באמת חייבת. כל אישה יודעת על מה אני מדברת. הארון מפוצץ, אבל אני חייבת את השמלה השחורה שלחלוטין נטולת דמיון לכל שמלה שחורה אחרת שיש לי בארון. דרך אגב, אני חייבת לעשות סדר בארון.

אז השבוע גיליתי שאף על פי שאני משתמשת במילה חייב יותר מדי, אני כבר הרבה פחות מאמינה בה. לכל אלה שחרדות לשחרר את שנות ה־30 לחייהן, יש לי בשורה. גיל ה־40 פלוס עושה את שלו, והחייבת, כמו דברים אחרים, הפכה להרבה יותר מתונה. אני כבר לא חייבת שמלות. אני כבר לא חייבת נעליים או עגילים. עדיין חייבת שוקולד. לא צופה שזה יתמתן עם הגיל. וגם בתוך מה שאני חייבת, יש לי את הבחירה להוציא את חייבת לפועל בצורה מתונה יותר מפעם.

בין שאר הדברים שהפתיעו אותי, הבנתי שלא "חייבים" להיות בקשר עם הבורא. נשמע קשה, אני יודעת, תחזיקו ראש. אנחנו מוזמנים להתבונן מסביב, מיליוני יהודים מרגישים אפס מחויבות לשמירה על תורת השם. פרט לכך הם חיים לא רע, לדעתם. אפסיות הקשר מצידם לא גורעת בשום דבר מהיהדות שלהם ומהסבלנות של השם לשיבתם לחיקו. מהצד הנגדי פגשתי דתל"שיות שיותר מדי פעמים אמרו להן שהן חייבות. חייבות ללבוש חצאית עד מתחת לברכיים, שהקוקו יהיה נמוך ולא גבוה, להתפלל, ללמוד. חייבות נון סטופ. יום בהיר אחד הן התעוררו וקלטו את הבלוף. לא, הן לא חייבות.

לא חובה אלא זכות

יודעים מה? כולם צודקים. כל עוד השם בוחר להיות באתכסיא, כל עוד אנחנו נשארים בחושך לחפש ולמצוא בתוכנו את האמונה, השם מוציא מהמשוואה את המילה חייב ומותיר אותנו עם הבחירה. הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. זה בדיוק מה שנשאר לנו, לבחור. לבחור במחויבות. לומר "אני בוחרת להתחייב", בוחרת לחיות תחת חיובי השם. תחת הדרישות שלו ממני. זו לא חובה, זו זכות שהוא משאיר בידינו. לבחור בו, לשמור על הקשר המחייב איתו. זכות שאני מודה עליה כל בוקר. 16 שנים אחרי הבחירה להיות חייבת ומחויבת, אני עדיין לא מאמינה שנפלה בידי הזכות הזאת. זכות שאני מתפללת שלא תרפה ממני, כי רחוק מהעין רחוק מהלב. כל יום אני מתפללת שחלילה לא ארגיש יום אחד שאני לא חייבת יותר.

כמה ימים אחרי המפגש ההוא, אותה אישה אהובה צלצלה לומר סליחה. זה בכלל לא קשור אליך, תקשורת מרחיקה, הסבירה. עניתי לה: "אין מה לומר סליחה. לא רק שלא הרחקת אותי, נהפוך הוא, קירבת אותי והזכרת לי כמה שאני ממש חייבת את השם. תודה". ואולי כשנבין שאנחנו חייבים משיח, הוא יגיע.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".