מדוע איים השר המומר על חייו של השל"ה הקדוש?

רבי ישעיה הלוי הורביץ זצ"ל, המכונה השל"ה הקדוש (חי לפני כ-400 שנה), היה אחד מגדולי רבני אשכנז, ואחר פטירת אשתו הראשונה עלה לארץ ישראל במטרה לבסס ולהרחיב את היישוב היהודי.

בהיותו באשכנז, יום אחד נגנבו מביתו כפות כסף. בעקבות כך קמה מהומה וחיפושים קדחתניים נערכו לאיתור הגנב.  

חשדו של השל"ה נפל על אחד מתלמידיו. הוא הורה לשמשיו לחקרו היטב, ואכן הגניבה נמצאה אצלו.

הגניבה הושבה אל הרב, אך נשמתו של התלמיד אבדה...

נפשו של הבחור לא מצאה מנוח מן הבושה, והוא הקצין בצעדו.

הוא המיר את דתו.

אותו תלמיד מומר עזב את העיירה, ולימים נעשה עשיר גדול. ההצלחה האירה לו פנים, המלך קרבו וחיבבו מאוד, וביום חביב אחד העניק לו משרה מכובדת: להיות שר המכס בעיר יפו.

עברו חלפו מספר שנים, השל"ה עזב את אשכנז ועלה לארץ הקודש.

כאשר עגנה האונייה בנמל יפו, השל"ה ירד נרגש אל החוף, ודמותו נוראת ההוד בלטה מאוד בין ההמון.

תלמידו המומר - שהיה שר המכס - זיהה אותו מיד.  

"סלאם עליכום", האיר שר המכס את פניו לשל"ה. הוא עשה לו כבוד גדול, ואף הפציר בו לבוא אל ביתו המפואר כדי להתאושש מהדרך.

השל"ה לא זיהה את פני תלמידו שהסתתרו מאחורי המעטה המוסלמי. הוא קיבל את ההזמנה בשמחה והתלווה עם השר אל ביתו. 

ביתו, אמרנו? יותר מתאים לכנותו אחוזתו.

ביתו של השר התפרס על פני שטח רחב ידיים. מבנה מפואר נישא לגובה של חמש קומות, סביבו יריעת נוף חסרת גבול טובלת בגן ירק עשיר בפרחים ססגוניים משובבי נפש.

מספר דקות צעדו השר והשל"ה בשביל המוביל אל הבית. בהגיעם אל הדלת הראשית, הורה השר לשמשו של הרב לסור אל כניסת החצר ולוודא שהשער סגור.

השמש עשה כמצוות השר, ובינתיים נכנסו השר והרב אל הבית. מבלי שהרב הבחין, השר נעל את הדלת אחריהם.

השר ערך לרבו לשעבר סיור בבית המרווח, והתפאר בכבוד עושרו והדר טרקלינו. בתום הסיור הכניס השר את השל"ה לחדר אחד, ואז שלף את חרבו מתערה...

השל"ה נחרד. הוא החל לבכות ולהתחנן על נפשו שהוא לא עשה כל רע, אך השר לא שעה אל תחנוניו.

"לא אטה אוזן לדבריך!", רעם השר בקולו, "אם לא תמהר להתוודות כמנהג היהודים, אתקע את הסכין בבטנך בטרם תתוודה".

השל"ה הקדוש הבין שמאת ה' הייתה זאת, והחל להתוודות בדמעות שליש. לאחר מכן השכיבו השר על הארץ, הניף את חרבו אל-על ו...

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָאאאאאד"...

לפתע חש השל"ה נשיקה על מצחו.

הוא פקח את עיניו בהפתעה, והבחין בשר רכון מעליו ומחייך.

"שב, מורי ורבי", אמר השר, "ואנא ממך, מחול לי על מה שעשיתי לך".

"מי אתה?", קרא השל"ה בחרדה.

"אני תלמידך פלוני", השיב השר, "אחר שדחקת למצוא את הגנב שגנב מביתך את כפיות הכסף, נחשפתי בקלוני, ומתוך הקושי להכיל את הבושה, המרתי את דתי.

"מכיר אני במעשיך כי צדיק גמור אתה", המשיך השר בדבריו, "ועתה כשראיתי כי באת ארצה כדי למסור את נפשך לה' יתברך, סברתי כי חבל שמעשה זה, שהמרתי את דתי מחמת שגרמת לבזיוני, יכתים את מעשיך הנעימים, לכן צערתיך - אך לא בעבור נקמה! רק כדי לכפר לך על אותו מעשה, שעבורך אולי נחשב לחטא בשמים. אנא מחול לי, כי אתה רבי ואדוני".

וישק על רגליו, וישלחהו בכבוד גדול. 

* * *

סיפור זה סיפר ה"בן איש חי" בספרו הנפלא "בן יהוידע" (בבא מציעא כד), ומסר עצום יש בו - כמה זהירות יש לנהוג באדם שנתפס בקלקלתו.

חז"ל (אבות ד', י"ח) אמרו: "אַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ (את חברך) בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ".

ומדוע?

"לפי שהוא מתבייש באותה שעה" (מגן אבות לרשב"ץ, שם), "ושמא בזה יוסיף קלקלה על קלקלה ... שיאמר: כבר ידעו חבריי שהתלכלכתי בקלקלה, ואיני יכול לעמוד בפניהם מפני הבושה" (מרכבת המשנה, שם).

ואם ככה בחברינו - על אחת כמה וכמה בחינוך ילדינו!

לרכישת הספר "בכל לבי דרשתיך" על הימים הנוראים וחג הסוכות, מאת הרב אברהם יצחק, לחצו כאן.