חברות הלהקה החרדית: "אין לנו חלומות גדלות, הקב"ה הוא זה שמוביל אותנו"

לפני כחודש, כשעלתה להקת 'בראשית' לבמה, במופע משותף עם רות בנאי (אשתו של אביתר), חשו שלוש חברות הלהקה התרגשות גדולה בלב.

אמנם זו לא הפעם הראשונה בה הן מופיעות יחד, אך היה בהופעה הזו משהו אחר שלא היה בהופעות הקודמות שלהן. "קודם כל מדובר בהופעה כמעט ראשונה אחרי הקורונה", מסבירה קרן משה, מחברות הלהקה, "אבל זה לא רק זה. צריכים להבין שאנחנו מופיעות כבר שלוש שנים, ובהופעה הזו רצינו לתת לקהל משהו שלא הצענו עד אז. חיפשנו משהו מחוץ לקופסה, ואז הגענו לרות בנאי ויצרנו מופע ייחודי ומעצים. ההצלחה בסופו של דבר הייתה גדולה מאוד. רות סיפרה את סיפור חייה כגיורת שהצטרפה לעם היהודי, אנחנו ליווינו אותה בשירים שכתבנו, דיברנו הרבה על חיפוש, על הקשר עם הקב"ה וגם על הסיפורים האישיים שלנו, כלהקה ששתיים מחברותיה חוזרות בתשובה. באופן אישי כל כך נהנינו מהמופע, ולבסוף כשראינו נשים יוצאות נרגשות ונפעמות, הרגשנו שעשינו את זה בגדול, והצלחנו לחדור אל הלבבות".

הכל לפי ההלכה

להקת בראשית שונה מכל להקה אחרת שאתם מכירים. היא כוללת הרכב מוזיקאלי של שלוש נשים חרדיות, שלצד המטרה להביא שירה איכותית ונשית, הן החליטו באופן עקרוני מאוד – ללכת לפי כל כללי ההלכה באופן המחמיר ביותר, מה שאומר לא להופיע בשום אופן לפני גברים, ובנוסף – לא לחשוף את פניהן בשום מדיה שהיא, משום שהפסיקה שהן קיבלו הורתה להן שעלולה להיווצר בעיה אם גבר ייחשף לאחד השירים, בזמן שתמונתן מפורסמת והוא ידע מי עומד מאחוריהם. זו הסיבה שגם בכתבה זו הן התעקשו שלא לחשוף את פניהן כלל. "זה עקרוני אצלנו", הן מסבירות.

קרן משה היא כאמור אחת משלוש חברות להקת 'בראשית'. שתי השותפות שלה הן יעל אלקיים ורחלי ברגמן – כולן תושבות שכונת רמות הירושלמית, שהכירו זו את זו למרבה האירוניה, דווקא בגינת השעשועים, כשהן יצאו בצהריים עם ילדיהן הקטנים.

קרן היא הסולנית הרשמית של הלהקה, וגם ה'פרקשניסטית' (אחראית על כלי הקשה). "גדלתי בבית מרוחק מן הדת, במבשרת ציון", היא מספרת, "כשהייתי בכיתה ה' גילו הוריי שאני יודעת לשיר, ואז הם רשמו אותי למקהלה מאוד מפורסמת שמייצגת את ישראל בארץ ובחו"ל. הייתי שם במשך שנה, וזה דרש ממני השקעה גדולה מאוד. החזרות היו ממש אינטנסיביות. אמנם למדתי לנגן על פסנתר והתפתחתי מבחינה מוזיקלית, אך אחרי שנה לא הייתי מסוגלת להמשיך. ביקשתי להפסיק והרגשתי שנוצר אצלי סוג של טראומה. במשך זמן רב לאחר מכן לא רציתי לשמוע על מוזיקה". 

הפעם הבאה בה נתקלה קרן בחיבור למוזיקה הייתה כשהיא התקבלה ללהקה הצבאית. שם היא כבר הבינה עד כמה שהיא מחוברת לנושא, ושם גם התקבלה בליבה ההחלטה ללמוד את השירה באופן מקצועי ולאחר מכן הרצון החזק – להוציא אלבום משלה. 

השלב הבא היה כבר בארה"ב. "טסתי לשם בעיקר כדי לחסוך כסף", היא מסבירה, "מידי יום הייתי סופרת את הכסף שהרווחתי ומתכננת איך אפיק את האלבום, אלא שבאותם ימים גם חזרתי בתשובה, ואז החלטתי שאני שמה את המוזיקה בצד. מבחינתי היה מאוד ברור לי שהמוזיקה אינה יכולה לחזור בתשובה יחד איתי. זה כאב לי והיה קשה, אך לא היו לי בכלל ספקות.

"למעשה, רק לפני כמה שנים התחלתי לחזור לעולם המוזיקה האהוב עליי כל כך. זה התחיל כשבעלי קנה לי פסנתר ליום ההולדת, ואז התחלתי לצאת לערבי נגינה, לפעמים בתוספת סיפור החזרה בתשובה האישי שלי. כשילדתי את בני הרביעי הרגשתי שאני לא יכולה עוד לצאת בערבים, כי זה דורש ממני הרבה, גם שעממתי את עצמי קצת ותמיד דמיינתי את עצמי מנגנת כחלק מהרכב, ולא כיחידה. עד היום בו ירדתי לגינה עם הקטנים שלי, ואז גיליתי את רחלי, ותוך כדי דיבור הבנו ששתינו אוהבות  מוזיקה. כששוחחנו העלינו את הרעיון שננגן יחד, וכבר במפגש הראשון בו התחלנו לנגן - הבנו שאנחנו משדרות באותו גל, ואז החלטנו לצאת יחד במופע, אחר כך הצטרפה יעל וזה הפך למושלם ממש".

הצלע השנייה בלהקה היא רחלי ברגמן, שגדלה ברמת גן, בבית חרדי. בילדותה היא למדה נגינה על פסנתר בקונסרבטוריון תל אביב, אך בהמשך עברה לעסוק דווקא במחשבים. למי שזה נשמע כמו דבר והיפוכו, מסבירה רחלי: "האמת היא שמבחינה מסוימת לעשות מוזיקה קשה הרבה יותר מפרויקטים במחשבים, כי זה מאתגר ומאוד מורכב. רק כשנכנסתי ללהקה התחלתי להבין שלצד הקושי יש גם הרבה יצירה וסיפוק, וזה שווה את זה. אני בעיקר חובבת את המוזיקה הקלאסית, והלימודים שלי במשך השנים הובילו אותי להאזין ברגישות למוזיקה ולבנות משפטים מוזיקאליים בצורה מדויקת. אלו הם הדברים שאני משתדלת להביא ליצירה המשותפת שלנו".

למעשה, החלק העיקרי של רחלי בהרכב של הלהקה הוא כפסנתרנית. "אני בעיקר נהנית ליצור עיבודים – אני לוקחת שירים שאני אוהבת ונותנת להם את הפרשנות שלי, והופכת אותם למשהו אחר. בנוסף אני גם מנגנת בחלילית, וכמובן – שרה".

יעלי אלקיים משלימה את שתי חברותיה. "גדלתי ברעננה במשפחה שאינה דתית, התחנכתי במסגרות חילוניות ובילדותי למדתי לנגן בפסנתר", היא מספרת, "בהמשך למדתי גם לנגן על גיטרה, וכבר אז ניגנתי כחלק מהרכב של שלוש חברות. גם בצבא המשכתי לנגן, התחתנתי בגיל 25 ואז התחלתי לחזור בתשובה יחד עם בעלי. מאז כמעט לא עסקתי במוזיקה. אמנם היה לנו פסנתר בבית וגם גיטרה, הילדים קצת ניגנו, אבל לא הרבה מעבר לזה. בעיקר התמקצעתי בתחום היצירה ועסקתי הרבה בציורי יודאיקה.

"לפני מספר שנים עברתי סדנת כתיבה אצל אתי אנקרי, וזה פתח לי לפתע את המקום של הכתיבה, ויחד עם כתיבת השירים הגיע הרצון החזק להלחין. בשלבים הראשונים נועדו היצירות בעיקר למגירה, והיו גם קצת חברות שהקשיבו והשתתפו. עד שבאחד הימים הגעתי להופעה שקרן ורחלי ארגנו לכבוד חודש אלול. כשהמופע הגיע לסיומו ניגשתי אליהן וסיפרתי איך שנהניתי והתפעלתי מהמקצועיות, ואז הן סיפרו לי שהן מחפשות מישהי שמנגנת בגיטרה שתצטרף אליהן. בתחילה לא היה לי ביטחון עצמי, אך הן צירפו אותי בכל זאת. כך למעשה התחילה לקום להקת 'בראשית', עם הרבה עומק ורבדים בתוך הלהקה".

"לתת לנשים כוחות"

המופע המשולב הראשון שלהן היה לפני שלוש שנים, בעשרת ימי תשובה. "ערכנו אותו בשכונה שלנו, דרך המנהל הקהילתי 'מעלה רמות'", מספרת רחלי, ואילו יעלי מתערבת ומוסיפה: "ייאמר לזכותה של רכזת התרבות שהיא ממש זרמה אתנו והלכה על זה בלי להכיר אותנו ובלי לדעת לאן נוביל". באותו מופע הן גם בחרו את השם 'בראשית'. "זה היה ממש ברגע האחרון", הן נזכרות בחיוך, "לפני הפרסום הרכזת אמרה לנו – 'אתן חייבות שיהיה לכן שם', אז הצענו לה שלוש אפשרויות, ומתוכן היא בחרה את 'בראשית' – שם שמלווה אותנו עד היום".

מאז הן עברו לא מעט הרפתקאות, כשהן מופיעות בכל רחבי הארץ, לפני פורומים שונים – החל בערבי יום הולדת קטנים של נשים, ועד למופעים בהיכל התרבות ובאולמות ענק.

רחלי נזכרת באחד המופעים בחיוך: "הזדמן לנו להיות שותפות לתכנית 'יוצרות במה' של שרון רוטר ויעל קבסה – מדובר בקבוצה מכובדת של נשים יוצרות, שמופיעות יחד. אנחנו התקבלנו להופיע בקבוצה הזו ומאוד שמחנו, אלא שאני הייתי בהיריון והתברר שהיום בו נקבע המופע היה בדיוק בשבוע של הלידה הצפויה. החלטנו שאנחנו לא דוחות ונערכנו להופיע בהרכב זוגי או משולש, בהתאם למצב".

יעלי עוצרת לרגע, לפני שהיא ממשיכה בחיוך גדול: "הגיע יום המופע, אני עדיין לא ילדתי, למרות שהתאריך המשוער כבר עבר, ובהחלטה של רגע החלטתי לקחת את הסיכון ולנסוע יחד עם חברותיי להופיע. במשך כל הדרך הרגשתי שהלידה ממש מתקרבת, לא ידעתי אם אצליח בכלל להופיע בכזה מצב. שמחתי כל כך שלקחתי את התיק הרפואי איתי, למקרה שהלידה תתרחש רחוק מן הבית. בסופו של דבר הספקנו להופיע ויצא מקסים, חזרתי הביתה וכעבור שלוש שעות ילדתי את בתיה המתוקה שלי. אגב, בהופעה שרנו את השיר של קרן שנקרא 'בתי', והוא כל כך מתחבר לי עם שמה של הילדה, שפשוט חיכתה עוד כמה שעות, כדי לתת לי הזדמנות להגיע".

במופעים שלכן יש שירים קבועים?

"אנחנו לא חוזרות בקביעות על אותם שירים, אלא כל הזמן יוצרות מחדש, כל השירים הם מקוריים שלנו – אנחנו כותבות ומלחינות אותם", מסבירה יעל, "כדי ליצור אנו נפגשות הרבה מאוד, בעיקר בשעות הערב, עושות המון חזרות ומשתדלות להביא לקהל את החומר הטוב והאיכותי ביותר".

ואיך מתחלקת העבודה? מי שרה ומי מנגנת?

הן צוחקות. מסתבר שכל אחת מאיתן גם מנגנת וגם שרה, אם כי באופן רשמי קרן היא הסולנית העיקרית. "הדבר המיוחד אצלנו הוא שגם כאשר מישהי אחת שרה, האחרות משתלבות יחד איתה בקולות נוספים, כך שאי אפשר לומר ששומעים מישהי אחת, אלא יש כאן הרכב של שלוש נשים", מסבירה רחלי, "גם המוזיקה שלנו היא סוג של שילוב – אני מנגנת בפסנתר ובחלילית, קרן שולפת בשלב מסוים מפוחית, ובמופע הקרוב לצורך הדוגמה אנו עומדות לארח אמנית חדשה - חנה רחמים שמנגנת בסקסופון, מה שיוסיף הרבה מאוד צבע לשירה שלנו".

יש גם קושי במופעים האלו, או רק חוויה גדולה?

רחלי: "אני מרגישה שהאתגר העיקרי שלנו הוא להצליח לשמור על האוטנטיות, להישאר מדויקות ומכוונות, וגם לא לאבד את הכיף".

קרן מתחברת לסופו של המשפט. "אנחנו באמת משתדלות לעשות את הכל מתוך הנאה, לכן אם מישהי מאתנו נכנסת לפעמים ללחץ, אנחנו מזכירות לה שלא באנו לכאן בשביל להילחץ ולאבד את הכיוון, אלא באמת כי אנו רוצות ליהנות בעצמנו ולגרום גם לאחרות ליהנות. אסור לנו לאבד את הרצון הפשוט והאמתי הזה".

ואילו יעל משלימה אותן: "אנחנו כבר לא צעירות, כולנו עברנו את גיל ארבעים, ובאנו למופעים האלו מתוך מקום מאוד בשל. אנחנו לא מנסות לטרוף את העולם, אלא עושות את זה באמת מתוך רצון להוציא את היצירה שלנו החוצה ולשמח אנשים, לא מתוך חלומות גדלות או משהו בסגנון. אני חושבת שזה מתבטא בשטח וניכר גם בתגובות של הקהל, כי אנו מצליחות להתחבר לנשים מכל הסוגים".

יד ביד עם הקב"ה

את המופע הבא שלהן הן עומדות לקיים בעזרת ה' בהיכל התרבות בתאריך י' אלול, וכשהן מספרות על כך ניכרת ההתרגשות בקולן. לדבריהן, גם ההופעה הזו תשלב את רות בנאי, אך בסגנון שונה מהמופע הקודם, עם קטעים ושירים חדשים ובלתי מוכרים.

"יש משהו כל כך יפה בקהל הנשי, בחיבור המיוחד הזה של הנשים, שאי אפשר לקחת אותו בשום צורה אחרת", מבהירה קרן לסיום, "כשאנחנו כותבות שיר אנחנו ממש יכולות להרגיש איך הוא עומד להתקבל בקהל הנשי. לדעת עד כמה הן יבינו את המילים ואת הקונספט, כי זה בא מתוך נקודת מבט וכתיבה נשית".

ואיפה אתן רואות את עצמכן בשנים הבאות? לאיזה כיוון הייתן רוצות להתפתח?

רחלי: "היינו שמחות להגיע לקהל של כמה שיותר נשים, לגעת בלב של כל אחת ולהרגיש את הפידבקים של הקהל, אבל לא במחיר של איבוד המקום הפשוט והתמים שלנו".

קרן: "אני שואפת להתפתח ולהתקדם, אבל מרגישה לפעמים קטנה לעומת התכניות של בורא עולם. אני מעדיפה לתת לו להוביל אותי".

"אנחנו עושות את ההשתדלות", מסכמת יעלי, "ושמחות מאוד כשהשער נפתח, אבל גם ברור לנו שהקב"ה הוא היחיד שנתן לנו את היכולת לשיר ולנגן. אז אנו מתקדמות אתו יחד, מנסות לעשות מה שהוא רוצה, לגעת בלב של כמה שיותר נשים, ולעורר את עצמנו ביחד איתן".

ליצירת קשר: Bereshitband03@gmail.com