פרשת ואתחנן לאור המהר"ל: למה דווקא "זכור" ו"שמור" נאמרו בדיבור אחד?

בפרשת ואתחנן מופיעות "עשרת הדברות" ונאמר (דברים ה', י"ב): "שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציווך ה' אלהיך".

עשרת הדברות מופיעות קודם לכן בפרשת "יתרו" ושם נאמר (שמות כ', ח'): "זכור את יום השבת לקדשו". פעם נאמר "זכור" ופעם נאמר "שמור", כאשר עשרת הדברות נאמרו לבני ישראל רק פעם אחת. על כך אומרת הגמרא במסכת ראש השנה דף כ"ז עמ' א': "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע". כלומר, הקב"ה אמר בהר סיני לבני ישראל באותו דיבור עצמו גם "זכור" וגם "שמור".

המילה "זכור" היא היגד חיובי ו"מצוות עשה" לזכור את יום השבת. כאן נלמדת המצווה לעשות "קידוש". המילה "שמור" היא היגד שלילי שעניינו מצוות "לא תעשה" להישמר ולא לעשות מלאכה ומעשים שיש בהם חילול שבת. שני ההיגדים הללו נאמרו ביחד ומכאן למדו חז"ל במסכת שבועות דף כ' עמ' ב', כי גם אישה שפטורה ממצוות עשה שהזמן גרמה חייבת במצוות עשה של "זכור את יום השבת", שהרי באותו דיבור נאמרה גם מצוות לא תעשה של "שמור את יום השבת" שחלה כמובן גם על נשים.

ברם, שהמהר"ל בספרו "גור אריה" מעורר שאלה בסיסית: לשם מה היה צורך לחולל נס ולומר את שני ההיגדים בדיבור אחד? למה לא כתב הפסוק את שני ההיגדים בזה אחר זה "זכור ושמור את יום השבת"? הן גם באופן זה יש ללמוד כי כל מי שמצווה בשמירת השבת מחויב גם בזכירתה.

מה נשתנה "זכור ושמור" משינויים אחרים בנוסחי הדברות

המהר"ל מוסיף ומקשה מדוע הסיקו חז"ל כי זכור ושמור נאמרו בדיבור אחד, כדי ליישב את השוני בין נוסח עשרת הדברות בפרשת "יתרו" לבין נוסח עשרת הדברות בפרשת "ואתחנן", הן יש שינויים רבים בין שני נוסחי עשרת הדברות, מלבד שינוי זה. כך למשל:

בפרשת יתרו נאמר כי טעמה של מצוות השבת הוא (שמות כ', י"א): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". כלומר, שבת היא "זכר למעשה בראשית" ונובעת מכך שה' ברא את העולם בשישה ימים ואילו ביום השביעי "שבת וינפש". לעומת זאת, בפרשת ואתחנן נאמר כי טעמה של מצוות השבת הוא (דברים ה', ט"ו): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן ציווך ה' אלהיך לעשות את יום השבת". כלומר, השבת היא "זכר ליציאת מצרים".

ביחס לשוני זה לא אמרו חז"ל כי הדברים נאמרו בשני הנוסחים "בדיבור אחד".

מה הטעם אם כן שדווקא לגבי "זכור" ו"שמור" ציינו חז"ל כי הם נאמרו בדיבור אחד?

זכור ושמור כאחד יוצרים את דמות השבת

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר כי דמותה של השבת מעוצבת ממכלול הנובע הן מ"שמור" והן  מ"זכור" ואין היא מתקיימת בהעדר אחד מהם.

כלומר, ב"שמור" – שזו שלילת מלאכה, לא די כדי לשרטט את דמותה של השבת, שהרי פעמים רבות אדם שובת ממלאכה סתם כי אין לו כוח או שהוא עצל, או כי אין לו מלאכה לעשותה, או כי יש לו מי שיעשה את המלאכה עבורו. ממילא, אי עשיית מלאכה כשלעצמה אינה יוצרת היכר שזוהי שבת. כמו כן, בזכירה של יום השבת כשלעצמה אין כדי לשרטט את דמות השבת, שהרי מה תועלת יש בכך שאדם עושה קידוש ומזכיר את קדושת השבת, שעה שהוא נוהג בה מנהג חול ועושה בה מלאכה? עשיית המלאכה בשבת הופכת את דיבורו לחלול וחסר משמעות.

נמצא כי "זכור" ו"שמור" הם שני מרכיבים של דבר אחד, ורק מכוח הצירוף שלהם כאחד נוצרת דמותה של השבת וממילא "זו הסיבה שזכור ושמור נאמרו בדיבור אחד".

ברם, שהיסק זה עדיין טעון ביאור, שכן הסבר זה מבאר מדוע היה צריך את שני ההיגדים של "זכור" ושל "שמור" אך אין בו כדי לבאר מדוע לא נאמרו שני ההיגדים הללו בזה אחר זה "זכור ושמור את יום השבת". מדוע היה צורך לומר את שני ההיגדים בדיבור אחד דווקא? לשם הבנת נקודה זו יש אפוא לעמוד על היבט נוסף של "זכור ושמור". היבט זה הנוגע למהותם של דברים והמהר"ל משרטט בעניין זה מהלך מרהיב כדלהלן.

זכור ושמור – בתורת הסוד

הרמב"ן על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" מביא את מדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ב"ספר הבהיר" אות קפ"ב, בו צוין כי יש "סוד גדול בזכור ושמור" בכך שזכור מתייחס לחלק מן השבת (היום) המבטא אהבה וחסד ואילו "שמור" מתייחס לחלק אחר מן השבת (הלילה) ומבטא דין ויראה. במונחים קבליים חסד משפיע על הזולת ונקרא "זכר", ואילו דין סופג אל תוך עצמו ונקרא "נקבה". לכן בליל שבת אנו אומרים "בואי כלה, בואי כלה" לשון נקבה, וכן בתפילה אומרים אנו "וינוחו בה" בלשון נקבה, ואילו בשבת בבוקר בתפילה אומרים אנו "וינוחו בו".

לדברים אלו, שיסודם בתורת הסוד יש גם הסבר בתורת הנגלה והוא מבואר ברמב"ן שם כדלהלן.

זכור ושמור - אהבה ויראה

ההבחנה בין זכור ושמור, היא הבחנה בסיסית בין מצוות עשה (זכור) למצוות לא תעשה (שמור).

מצוות לא תעשה נובעות מרגש של יראה כלפי האדון. יראה היא כוח מרתיע ומשתק.

לעומת זאת, מצוות עשה נובעות מרגש של אהבה כלפי האדון. רגש האהבה מדרבן אדם לפעולה. מצוות עשה מקרבות את האדם לקב"ה ואילו מצוות לא תעשה מונעות ממנו התרחקות.

על כן, המונח "זכור" המציין מצוות עשה "הוא היוצא ממידת האהבה והרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת "שמור" היא מצות לא תעשה, והיא נובעת ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו".

ובכן, באותו דיבור נאמר ציווי שמחייב יראה וציווי שמחייב אהבה. וזה לא דבר פשוט, כפי שנראה מיד.

יראה ואהבה כגורמים סותרים

המהר"ל בספרו "גור אריה" על דברים י', י"ב עומד על שוני חריף בתכונות הנפש בין אהבה ויראה.

אהבה היא רגש שמחמתו אדם מבקש לחוש דבקות ולהתקרב אל נשוא אהבתו. לעומת זאת, יראה היא רגש שמעורר ריחוק ורתיעה. שני הרגשות הללו, של אהבה ויראה, סותרים זה לזה ומבטלים זה את זה. היראה ניזונה מתחושת ריחוק והגבלה (דיסטנס) ומשנוצרת אהבה בטל הריחוק – ונופלת תחושת היראה. כך למשל, מי שרואה מלך וחש לגביו אהבה, יבקש להתקרב אליו כשהאהבה מבטלת את היראה מפניו.

במסכת סנהדרין דף נ"ב עמ' ב' מצינו כי יחסו של עם הארץ לתלמיד חכם הינו כאל כלי של זהב. אולם אם לא נשמר המרחק המעמדי ביניהם נאבד יחס הכבוד ביניהם. אם תלמיד חכם נעמד לשוחח עמו הרי שהוא דומה על עם הארץ לקיתון של כסף. נהנה ממנו - דומה לקיתון של חרס".

בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט' הלכה ה' מצינו "עבוד את ה' מאהבה ועבוד את ה' מיראה. עשה מצוות מאהבה משום שאם תבוא לשנוא את ה' (כפי שקורה למי שירא ממישהו) דע לך כי אתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד את ה' מיראה, שאם באת לבעוט - דע שאתה ירא ואין ירא בועט". מכאן רואים אנו כי יש מי שאוהב את ה' ומתוך כך בועט בעיטה של זלזול, ויראת ה' נחוצה כדי לשמור על יחס הריחוק והכבוד הנובע ממנו.

אהבה ויראה הם רגשות סותרים ומנוגדים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת בו זמנית.

זכור ושמור כאחד - הכיצד?

ראינו כי "זכור" מבטא "אהבה", ו"שמור" מבטא "יראה". כמו כן ראינו, כי אהבה ויראה הן תכונות נפש סותרות. נמצא כי כאשר מצווים על האדם "זכור" ו"שמור" כאחד, אין המדובר רק בשני ציוויים שונים ובהיבטים נפרדים של מצוות השבת (עשה ולא תעשה) אלא מדובר בהלכי נפש סותרים שאינם מתיישבים זה עם זה. הכיצד ייתכן אפוא לצוות על שני הדברים כאחד?

אין זאת אלא שהשבת היא מצווה מיוחדת, שיש לה מהות המורכבת משני ההיבטים כאחד.

ראיית המכלול של מצווה זו, הכוללת היבטים שונים, מביאה לכך שהאדם יוכל להכיל את שני הציוויים של אהבה ויראה כאחד, בלי לחוש סתירה ביניהם.

אך כיצד מתיישבים הלכי הנפש הסותרים?

אין סתירה בין יראה ואהבה ביחס האדם לאלוקיו

האדם מסוגל "ליישב" סתירה בין יראה ואהבה במקום אחד - ביחסו אל אלוקיו.

לגבי הקב"ה מצינו בדברי חז"ל בספרי פרשת ואתחנן ל"ב "אין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במידת הקב"ה בלבד". לקב"ה יש מידת הדין ומידת הרחמים ואנו מאמינים כי "ה' (רחמים) אלוקינו (דין) - ה' אחד".

הכיצד אפשרי הדבר?

יש אמרה לפיה "גבאי אינו חסיד". כלומר, מי שנמצא עם רבו בכל המצבים, חדל להעריץ אותו. אבל, אם הרבי גדול מאוד מאוד, נמצא כי הגבאי הוא דווקא גדול המעריצים. האדם יכול לאהוב את אלוקיו ועם זאת אינו חדל להעריצו, שהרי הקב"ה הוא נשגב וקדוש וממילא המרחק נשמר.

יתירה מכך, גם מידת הדין האלוקית אינה גורעת מיחס האהבה אל הקב"ה, ולו מכיוון שהאדם מבין כי הקב"ה הוא בו זמנית גם אבינו וגם מלכנו, וממילא אף לאחר שלקה ממידת הדין הוא מתרפק על אלוקיו, כי אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. על כן, נמצא כי אדם מתיירא מהקב"ה שהוא המלך ובורח ממידת הדין - אל חיקו של הקב"ה שהוא גם אבינו יוצרנו. כך כותב הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת ראש השנה פרק ד' משנה ו': "שלא היו קוראים הלל בראש השנה וביום הכיפורים לפי שהם ימי הכנעה ופחד ומברח ומנוס אליו". כלומר אדם נס ובורח ממידת הדין האלוקית – אל חיקו החם והמכיל של אותו אלוקים, שהוא אב רחום וחנון. בדומה לכך כתב רבי שלמה אבן גבירול בפיוטו הנודע "כתר מלכות": "לכן אם תקטלני - לך איחל, ואם תבקש לעווני - ממך אליך אברח".

מצוות "וגילו ברעדה"

נאמר בתהילים (ב', י"א): "וגילו ברעדה" ובגמרא במסכת ברכות דף כ"א עמ' א' מבואר כי הציווי הוא לעבוד את ה' בו זמנית בשתי התכונות יחד "במקום גילה שם תהא רעדה". הכיצד? הרי אם אדם שמח אין הוא רועד מפחד, ואם הוא רועד מפחד אין הוא שמח. איך ייתכן לעבוד את ה' בגילה וברעדה בו זמנית? רבינו יונה בפירושו על הרי"ף שם מבאר: "אף על פי שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו, שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג. אבל (יחס האדם אל) הקב"ה אינו כן. אדרבה, כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו, ישמח ויגיל באותה יראה עצמה, מפני שבאמצעותה מתעורר לקיים את המצוות ושש ונעלס בקיומה של תורה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו". כלומר, יחס האדם אל הקב"ה מאפשר להכיל שתי תכונות נפש סותרות בו זמנית, שכן מדובר בהיבטים של אחדות אחת הכוללת דין ורחמים, והדבר מאפשר לאדם לחוש יראה ולשמוח ברגש זה עצמו.

השבת היא מעין עולם הבא

המהר"ל בחידושיו על מסכת שבת דף י' עמ' ב' מבאר את דברי הגמרא כי הנותן מתנה לחברו - צריך להודיעו, ועל כן "אמר הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש לתת אותה לישראל - לך והודיעם". הגמרא מבארת כי יש מתנות שאין צורך להודיע את דבר נתינתם (כמו משה שקרן אור פניו בלא שידע מכך) אך זאת מכיוון שהמקבל יגלה ממילא את דבר המתנה שקיבל. לעומת זאת, שכרה של השבת הוא דבר שהמקבל אינו מודע לו. מבאר המהר"ל כי "שבת המתנה עצמה היא - עולם הבא". אדם לא מכיל את מהות השבת בעולם הזה, שכן שבת היא מעין עולם הבא, שהוא עולם שעליו נאמר כי הוא "יום שכולו שבת".

מעין עולם הבא – הוא קרבת אלוקים

מה פשר היותה של השבת זמן שהוא מעין עולם הבא?

השבת היא מעין עולם הבא, שהוא "יום שכולו שבת", שכן בשבת יש קרבת אלוקים מיוחדת.

השבת היא תמהיל אלוקי המשולב משעות של דין ושעות של רחמים, ועם דמדומי השבת ושיאה נהנה האדם אף משעות שבהן הדין (הנוהג בשעת המנחה) נהפך לשיא של רחמים "רעווא דרעווין" (רצון הרצונות).

קרבת אלוקים מבטלת את ההבחנה בין דין לחסד

הגמרא במסכת תענית דף ל"א עמ' א' מבארת כי "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר (ישעיהו כ"ה, ט'): 'ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קיווינו לו ויושיענו, זה ה' קווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'". כלומר, בעולם הבא יראה כל אדם את מסכת התלאות של חייו כישועה שיש לשמוח בה. במסכת פסחים דף נ' עמ' א' אף מצינו כי "לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא - כולו הטוב והמטיב".

כלומר, ככל שהקרבה אל הקב"ה גדלה יותר, כך נעלמת הסתירה בין דין לחסד, והאדם מכיל את הדין האלוקי ורואה את החסד שבו. קרבת אלוקים של השבת שהיא מעין עולם הבא, מאפשרת לאדם להכיל את מידת הדין ואת מידת החסד כאחד, וזו הגדולה של השבת כיצירה אלוקית.

השבת מעידה על אחדות הבורא

המהר"ל מבאר כי לא ניתן היה לומר "זכור ושמור" כשני היגדים הנאמרים נפרדים, בזה אחר זה "זכור ושמור את יום השבת" שהרי אלו היגדים סותרים, של אהבה ויראה. אבל, שמור וזכור נאמרו בדיבור אחד, במובן זה שהשבת היא יצירה אלוקית וביחס לאלוקות האדם מסוגל להכיל בקרבו שני רגשות סותרים אלו כאחד. ואכן, יושם אל לב כי הגמרא במסכת ראש השנה דף כ"ז עמ' א' מבהירה כי "זכור ושמור נאמרו ע"י הקב"ה בדיבור אחד מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע". אין הכוונה רק לנס פיסי של אמירת ושמיעת שני ההיגדים בבת אחת. אלא הכוונה היא ששני ההיגדים סותרים זה לזה במהותם ואין האישיות של האדם יכולה להכיל שני רגשות סותרים כאלה בו זמנית. רק מכוח אחדות הבורא, הכולל בתוכו יכולות ותכונות שונות, ניתן להכיל את שני הדברים כאחד.

השבת מעידה על הקב"ה שהוא אחד

תוספות במסכת חגיגה דף ג' עמ' ב' מביאים את דברי חז"ל במדרש כי "שלשה מעידים זה על זה: ישראל ושבת והקב"ה. ישראל והקב"ה מעידים על השבת שהוא יום מנוחה. הקב"ה ושבת מעידים על ישראל שהם יחידים באומות. וישראל והשבת מעידים על הקב"ה שהוא אחד".

ובכן, במקורות מצינו שעם ישראל מעידים שה' אחד. אבל, היכן מצינו שהשבת מעידה על אחדותו של הקב"ה?

אין זאת אלא שמהות השבת כציווי אלוקי שיש בו אמירה כפולה של זכור ושמור כאחד, מאפיינת את התכונה האלוקית שהיא אחדות אחת. נראה כי כעת מקבלים משנה תוקף דבריו של המקובל האלוקי רבי שלמה אלקבץ, בפיוט "לכה דודי": "שמור וזכור בדבור אחד. השמיענו אל המיוחד. ה' אחד ושמו אחד".

הנה כי כן, זכור ושמור הם שני ציוויים סותרים, שכן הם מצווים על רגש של אהבה ועל רגש של יראה שאדם לא יכול להכילם בו זמנית. רק כלפי הקב"ה יש אפשרות לחוש את שני הדברים כאחד. שבת היא מעין עולם הבא ויש בה קרבת אלוקים מיוחדת. היא מעידה על כן על אחדות הבורא שיש בו מידת הדין ומידת החסד בו זמנית. על כן נאמרו שני ההיגדים הללו של זכור ושמור ע"י הקב"ה בדיבור אחד, שכן הם מבטאים את ייחודו ואחדותו.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט