איתי לוי ממשיך לדאוג לאמו ולרגש: "אם השלמנו עם האובדן, סימן שהדבר אבוד"

כולנו מכירים כבר את הקשר הקרוב והעמוק שיש לזמר איתי לוי עם אמו, קשר שעליו התבטא בעבר במספר פוסטים ואמר: "כל המילים שאכתוב לא יוכלו לתאר את האהבה שלי אלייך. את זה כולם יודעים, אבל לא כולם יודעים את אשר מתרחש בלבי בפנים, בחדרים החשוכים, הכואבים והעצובים שיש בתוכי. עצבות. כן, זאת המילה והתחושה שאני סוחב איתי כל כך הרבה שנים. כל מפגש איתך משמח אותי, ממלא אותי. אבל מנגד מפרק אותי ומעציב אותי, ושורף אותי חזק בפנים".

בפוסטים שלו נוהג לוי לשתף את עוקביו ומעריציו בקושי האדיר שלו לראות את אמו חולה וחסרת אונים, ובכל פוסט שכזה הוא מתאר כאב גדול לאור העובדה שהוא אינו יכול להתקשר לאמו סתם כך, כדי לשתף בחוויות שהוא עובר. אני מדמיין כל הזמן שאת עושה בשבילי כמו אמא רגילה, שכל ילד מרגיש. פעם הייתי שומע מישהו מדבר עם אבא שלו והייתי נקרע. היום אני שומע חבר שמחייג לאמא שלו ואומר לה 'אמא, תכיני, תכבסי לי, תגהצי לי' ואני נשבר לרסיסים. החוסר הוא ענק וללא יכולת להתמלא".

בערב תשעה באב פרסם לוי פוסט נוסף מרגש ומיוחד, שבו הוא מדגיש את חשיבות הבכי על דברים שחשובים לנו - כשחורבן הבית הוא העיקר.

לצד הפוסט פרסם לוי תמונות שלו עטור בטלית ותפילין, ומחבק את אמו בחום. "אם השלמנו עם האובדן, סימן שהדבר אבוד", הוא כותב בפוסט ומוסיף: "אולם אם אנו עדיין מבכים את האובדן, הדבר מלמד שאנו קשורים אליו. לא ויתרנו. הדבר עדיין קיים. מתחת לדמעות, מסתתר חיבור. וליתר דיוק, הדמעות מעידות על החיבור. אם אנו בוכים, הדבר מלמד שאנו מחוברים. הדבר מלמד שעוד נזכה במהרה לאורו. בבניין ירושלים ננוחם במהרה (יהדות, ט' באב)", הוא מסכם. 

בפוסט אחר שלו תיאר את אמו כ"נפש, רוח והלב שלי שפועם", וביקש ממנה סליחה על כך שהוא לא יכול לעזור לה ולהרים אותה על הרגליים. "ניסיתי כל מה שיכולתי, ומהדבר הזה פחדתי. שתגיעי לכיסא גלגלים. אבל כך רצה בורא עולם הגדול, אז אקבל את זה בקושי ובעצב אדיר. אני אוהב אותך חיים שלי, והלוואי והייתי יכול לתת לך את הרגליים שלי. סליחה אמא, ממני בנך האוהב ביותר".