איה קרמרמן מודה לקב"ה שהיא לא גרה בשכונה של עשירים

בעודי שוכבת במיטה ומריירת קנאת סופרים על תמונות שחברים שלחו מהטיול המשפחתי לאלסקה, אני תוהה אם הם מבינים כמה בני מזל הם על הזכות לטוס לחופשת חלומית. חופשה כזאת שלעולם לא נחווה, כי לרובנו היא פשוט יקרה מדי. אבל מרגש ומשמח לראות אנשים שמשקיעים כסף בזיכרונות משפחתיים, ולא במוצרים שיום אחרי שהאחריות עליהם תיגמר הם יתקלקלו בכיף על חשבונך. פתאום אני מקבלת מסרון: ״ערה? חייבת אותך דחוף״. לעיתים נדירות אני מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה, ועוד ב־12 בלילה. הילדים יודעים, אם הם שכחו משהו בשעה כזאת - אבוד להם. הם יצטרכו לחכות עד מחר.

מקרונים מצופים זהב

סמס בחצות מוציא כל פולנייה מנבאת אסונות כמוני מהמיטה. "מה קרה?", שאלתי כאילו הייתי אמא שלי. ״את לא מבינה מאיזה מקום יצאתי עכשיו", היא עונה, "נתתי הרצאה בבית של עשירים. טוב, את מבינה שמדברת איתך מישהי שגדלה בהרצליה, כן? אבל אלה עשירים שאנחנו לא מכירות. חכי, אני שולחת לך תמונות. יחסכו לי אלף מילים". ואז, ב־12 בלילה, קיבלתי זרם צילומי פריטים. קומקום, שולחן עץ עצום ממדים, סידורי פרחים ענקיים, פמוטים כסופים ובוהקים וקינוחים מפונפנים. הכול מהמקום הנכון, בצבע הנכון, בסידור הנכון. מלאכת מחשבת של חפצים סופר יקרים ומיותרים. הקומקום היה מליין אקסקלוסיבי של מעצב אופנה ידוע, במחיר הסביר של 5,000 שקלים. הפמוטים הכסופים - ניכר שהיו חדשים וטרם באו לידי שימוש. הכיבוד היה לא עוד עוגות בחושות שהכנו בצהריים כדי להעסיק את הילדים, מהיום רק מקרונים עטופים בזהב 24 קראט אכיל יהיו מנת חלקנו. אה, והיה גם פח. פח בעצם צריך, אבל לא חובה שהוא יעלה 2,500 שקל. נו, בכל זאת שימושי.

כמו הכסף שנשפך על הערב הזה, גם התיאורים של חברתי לא הפסיקו לזרום. היא יצאה מבולבלת והיא צריכה לסבר לעצמה את האוזן. בקול. ב־12 בלילה. טוב, זה מה שחברות עושות. "את יודעת מה בלבל אותך?", שאלתי. "הפח. זה הפח שרצית. הפח שחשבת שהוא שחור, יפה עם קווים נקיים, אבל יקר מדי. פתאום בכל העושר החומרי הזה, הראוותני, הנובורישי הזה, מצאת את עצמך". "איכס. פח דוחה. לא רוצה אותו יותר. פח של כתר זורם לי מצוין. לא צריכה את מה שהן צריכות. מה שהכי הדהים אותי, זה שככל שהייתי שם בתוך השפע הבלתי נתפס הזה, ככל שהסתכלתי על מי שהייתה סביבי, ככה הייתי בהודיה על מה שיש לי. את מסוגלת להבין את מה שעברתי? זה קרה לך פעם?".

ענייה של הרצליה פיתוח

כן, עניתי לעצמי. לפני עשור. נסעתי להרצליה פיתוח להרצות לפני קבוצת נשים, לכבוד יום הולדת של אחת מהן. ברגע שהגעתי לבית, או יותר מדויק, ברגע שנפרש מולי עושרו של הבית על תכולתו המוקפדת, כל מה שיכולתי לסנן מהלב היה "תודה, השם, שאני לא גרה פה". הבית היה מעוצב להפליא, באמת בטוב טעם. טוב טעם מדי. מדויק מדי. נכון מדי. כאילו לפני דקה עברה שם מעצבת הפנים והניחה הכול במקום הנכון. הבריכה זהרה בלילה, ספות הענק עם הכריות מסודרות בשלשות. השולחן באורך 10 מטר עמוס בכל טוב ואחותו. נשים יפהפיות, שממש לא מתלבשות כמו שהחברות שלי מתלבשות כשיש לאחת מאיתנו יום הולדת. הכול מכול כול היה שם "הנכון". השמלות. העקבים. התכשיטים. התיקים. הבוטוקס. בקיצור, חברות טובות שנפגשות לערב פטפוט, רק בליגה אחרת ממה שידעתי שקיימת בארץ המובטחת. "תודה, השם, שאני לא גרה פה", המשכתי לסנן לעצמי. אותי לימדו לא להסתכל בקנקן. גם כשהוא עשוי מקריסטל ויש בו השמפניה מהבציר הנכון. הערב היה מקסים. הנשים, כמו שנשים יודעות להיות, היו נפלאות. ברגע שדיברנו אמת, על החיים, על הילדים, הדברים שמאחדים נשים, הן התפשטו מכל החיצוניות, התפשטו רגשית. מהמילה פשוט.

כרגיל אחרי ההרצאות, הדרך חזרה לאוטו הכי מעניינת. פעמים רבות היא אורכת לא פחות מזמן ההרצאה עצמה. שעה ארוכה הקשבתי לכל אחת מהן. היה חשוב להן שאראה מעבר למסך החיצוניות שהן כה עמלו להגיע איתו לערב הזה. "אל תראי אותי ככה, אני מבית דתי", "אני מדליקה נרות שבת, באת לי בול בזמן". הייתה גם אחת שתוך עשר דקות שמעתי את כל סיפור חייה. בעלה עזב אותה ועכשיו היא נאלצת להתמודד עם תקציב מצומצם, כלשונה. בדמעות היא לחשה לי: "יש חודשים שאני אפילו לא יכולה לשלם לעוזרת, כי הוא לא מעביר את הכסף בזמן. את יודעת איזה מביש זה?". "איפה את גרה? היית צריכה לעבור דירה אחרי הגירושין?", שאלתי. "לא. קיבלתי את הבית. פה, בפיתוח. אבל הוא ענק, אני לא יכולה לנקות אותו לבד". הלב שלה היה פרוס מכנות כואבת.

הסתכלתי עליה, והלב שלי התכווץ. לא בגלל שהיא בכתה לי. לא בגלל שהיא חיפשה איזו תקווה ולא הצליחה למצוא אותה. בגלל העיוורון. הסתכלתי עליה. היא הייתה מכוסה בזהב וביהלומים נוצצים. בהערכה גסה הצטופפו על זרועותיה, צווארה ואוזניה מאות אלפי שקלים. קל. והיא עדיין לא הצליחה לראות איך היא פותרת את הבעיות הכלכליות בחייה. כשחזרתי הביתה אמרתי לבעלי: "תודה לה׳ שאני לא גרה בבית הזה". זה כל מה שהצלחתי להוציא מהפה. הראש שלי היה מסוחרר. מלא רשמים. מלא מחשבות. מלא בהירות. מלא הודיה. תודה על חברות שקופצות לקשקש בפיג׳מה. תודה שאין לי צרות של עשירים.

עושר אינו אושר

לפעמים אנחנו ממלאים לוטו. ככה, בשביל הספורט, אנחנו מפנטזים מה נעשה בכסף הגדול. קל לנו לדבר ולפנטז, אנחנו לא נאלצים להתמודד עם הדילמות האמיתיות שמגיעות עם כסף גדול. יאללה, בטח אתם מסננים, רק תני לי את הכסף. תראי איך אני מתמודד עם זה מעולה. אז הנה כמה מחקרים מעניינים שליקטתי לכבוד הטור:

1. רוב הזוכים בלוטו האמריקני הצליחו להפסיד את כספי הזכייה במהלך חייהם, וחזרו לעניותם. מתברר שלזכות בלוטו זה כמו לשפוך דלי מים על מישהו שצמא לכוס שתייה. הכול נשפך לכל הכיוונים כשאין את הכלי להכיל ולהחזיק בשפע הזה, שעלול להטביע את מה שעומד בדרכו.

2. חקרו את רמת האושר בקרב מיליונרים "בינוניים" בארצות הברית, כאלו שיש להם בעו"ש ״רק״ כמה מיליונים בודדים. מתברר שהם מתוסכלים מאוד מהמצב הכלכלי שלהם, וחלק חווים תחושת עניות. זנב לאריות? זה יצר אצלם תחושה קשה שאין להם מספיק. מישהו אמר "יש לו מנה רוצה מאתיים"?

3. שאלו 21 מיליארדרים אם כסף עושה אנשים מאושרים. התשובה הגורפת היא לא. העומס והאחריות הכלכלית כבדים. הם לבד בהחלטות הקשות. מה שעושה אותם מאושרים זו המשפחה שתומכת ומתפקדת כמצע גידול פורה ומחבק. מסקנת המחקר הייתה שכסף מאפשר לחוות חוויות גדולות מהחיים, אבל זהו. אדם חסר אושר בבסיסו יהיה עשיר נטול אושר. מישהו אמר "איזהו עשיר השמח בחלקו"?

בתואר בפסיכולוגיה למדנו על פירמידת הצרכים של מאסלו. מכירים? אם לא אז תגגלו. אני בספק אם קומקום ב־5,000 שקל ימצא את מקומו באחד השלבים שלה. אולי זה באמת משהו רוחני שאין לי בו השגה. כשהתבוננתי באותה אישה עמוסת יהלומים שמרגישה לכודה במחסור תקציבי, ריחמתי עליה. היא באמת חווה צורך קיומי בתכשיטים הללו ובבית בגודל 400 מטר ליד הים. אלו החיים שאליהם התרגלה, זה הסטנדרט של החברה שבה היא נמצאת. החוסר שלה במאות אלפי שקלים בכל חודש אמיתי וכואב כמו חוסר של מישהו אחר במאתיים, אלפיים או עשרים אלף נוספים בחודש. אז תודה ה' שאני לא גרה בבית הזה, שלא חסרים לי יהלומים במאות אלפים וקומקומי עתק. פח כן. אבל נראה לי שלשלם 2,500 שקל על פח זה לזרוק כסף לזבל.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".