אהבה – איך מעכלים אותה?

לבני אדם יש רגשות, אותם מרגישים בגוף ונותנים להם פרשנות. לא כולם מכירים את מנעד הרגשות, והכי לא מכירים את הרגשות בעצמם. פעמים מתביישים, פעמים גאים בהם. לרגש יש עוצמות, ובטיפול אנחנו עובדים גם על רגשות וגם על עוד רכיבים בנפש. אנחנו בעצם עובדים על המידות. מידת הכעס, לדוגמה - מהי מידת העוצמה של הכעס? מהי מידת העוצמה של האהבה? מהי מידת העוצמה של השמחה או העצבות? האם אנו מצליחים לווסת, או שהמידה היא אימפולסיבית ואין לנו שליטה עליה?

כשמדברים על רגשות שליליים, זה ברור שצריך לעבוד על זה, כדי לא לפגוע באחר וגם לא בעצמנו בצורה של הרס עצמי.

אבל היום נדבר על מידות טובות ונעימות, כמו אהבה.

אהבה היא מידה עצומה בחשיבותה. יש לה כוח ריפוי עילאי, היא מגדלת. באהבה יש כבוד הדדי, יש ראיה של האחר ואחריות.

העניין הוא שגם מידות טובות יש לדעת לווסת. יותר מידי חסד עלול להפוך לדין.

לא כולם יודעים מה לעשות עם האהבה שהם מקבלים, ופעמים רבות פוגעים במי שנותן להם, כי אין להם הדרך לעכל את האהבה.

לכולנו יש מערכת עיכול. כן, כן... ולכולנו יש גם מערכת עיכול נפשית ורוחנית.

כלומר, לכולנו יש אנרגיה נפשית מוגבלת ויכולת הכלה מוגבלת. אצל כל אחד הגודל שונה, גודל המיכל הנפשי.

כמו שיש אנשים שאלרגיים למזונות מסוימים, כלומר לא מצליחים לפרק ולהיות ניזונים מהוויטמינים ולשחרר את הפסולת החוצה, אלא הגוף מיד דוחה את החומר המזין ובטעות מפרש אותו כחומר מסוכן - כך יש אנשים שלא מצליחים לפרק חומרים נפשיים, כמו רגשות.

כשמדובר ברגש שלילי אז זה ברור, כי מי יכול לעכל אקונומיקה, לדוגמה?

אבל מה קורה כשמדובר, נניח, באהבה?

יש אנשים ששואבים אהבה בלי שהמערכת שלהם מפרקת וצומחת ממנה. הם זקוקים לאהבה, אבל היא גם מלחיצה אותם, מפני שהם לא אוהבים את עצמם. אולי פעם בילדות מי שהיה אמור לאהוב אותם פגע בהם מאד, ואז הם חוששים מאהבה, באופן לא מודע.

יש אנשים שלגמרי התנתקו מהעצמי האמיתי שלהם, כמו נרקיסיסטיים, והאהבה נופלת לתהום העצמי הכוזב שהם בנו לעצמם, ונשמטת. המערכת הנפשית לא מצליחה לעכל, לא מצליחה לקבל את ה"וויטמינים". האהבה פשוט נופלת ונופלת אל תוך ריק, ואז צריך לשאוב עוד מאנשים בסביבה.

אם אתם כאלה שנותנים אהבה בלי גבול, אולי כדאי שתחשבו פעמיים למי אתם נותנים.

שימוש טוב באהבה מצמיח את המקבל, אך גם את הנותן.

בספר דברים ט"ו פס' י"א כתוב "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ...". תמיד נהיה אביונים במשהו, אביונים בנפש, כלומר תמיד נהיה חסרים במשהו עד בוא הגואל, כך שגם נוכל בעקבות כך לזכות להיות נותנים, הרי איך ניתן למי שאינו חסר?

לכן אהבה מגדלת ומעצימה הן את הנותן והן את המקבל.

כשאנחנו נותנים למישהו לא לפי מידתו או מידתנו, אנו חוטאים למטרה. הנתינה הופכת לרועץ, מפני שאם ניתן לאחר שלא לפי מידתו - הוא יהיה מוצף, ואז או ישליך עלינו את ההצפה שלו, או שיעשה מעשה הרסני.

כשאנו נותנים לא לפי מידתנו, אנו נעשים מותשים ומרוקנים. לשמחתנו, המאגר הזה מתמלא.

כמו במערכת העיכול הגופנית, אם אנו משכנעים מישהו לאכול שלא כפי מידתו, אנו עלולים להזיק לו. גם אם האוכל שאנו נותנים בריא מאד ולא משמין, המקבל עשוי להקיא, לא להרגיש טוב או להאשים אותנו בהעמסה מיותרת. אם נתנו שלא כפי מידתנו, נשארנו עם מקרר ריק, עד שנוכל למלאו בשנית.

בנפש, ה"מקרר הריק" לא מתמלא מהר כל כך, בדרך כלל, בפרט כאשר הריקון נעשה לעיתים קרובות.

כאשר לעתים קרובות ניתן אהבה לא מתאימה, או לאדם הלא מתאים, שני הצדדים יינזקו.

לכן, קוראים וקוראות יקרים, יש לדעת גם איך להשתמש ברגשות ובתכונות הטובות. צריך לשים לב ולווסת, מפני שלא לכל אחד יש מערכת עיכול טובה. יש אנשים "אלרגיים", שצריכים מינון קטן, וזה הכי טוב להם.

עליכם גם לשמור על הגבולות שלכם, בלי להרגיש אשמה, כי אם תשמרו על גבולות - תהיה לכם אספקה להרבה זמן, ולמי שיידע לעכל ולעשות עם זה שימוש לצמיחה.

ד"ר עדה מיכל ויינשטיין היא מטפלת מוסמכת בפסיכודרמה, מתמחה בנרקיסיזם ועובדת, בין השאר, עם נפגעי נרקיסיסטים.