מיומנה של טלפנית: האם יש כאן מישהו שעדיין מסרב לסלוח? כדאי שיקרא את הסיפור הזה

כשפנתה סיון להידברות, זה היה לאחר אכזבות רבות והחלטה נחושה שרק אצלנו תמצא פתרון. היא דברה בכאב בלתי מוסתר, וקולה העיד על גוש שחונק את גרונה. כשהבנתי שהיא זקוקה דבר ראשון לאוזן קשבת, קטעה אותי והסבירה שרק הרב זמיר יוכל לעזור. עניתי, כמו שאני רגילה לענות, שהרב זמיר עמוס מכדי לענות לכל בעיה. לכן יש לנו מחלקה לייעוץ רבני בתחומים שונים, ואשמח להעביר את פרטיה כדי שיחזרו אליה.

"רק הרב זמיר יוכל לעזור. אני כבר הייתי אצל יועצים ואחרים שמכירים את הבעיה, ואין פתרון", היא אמרה. וכאן היא גוללה את הסיפור.

"אנו 3 אחים. אחותי הגדולה, אחי ואני. כולנו כבר הורים לילדים בוגרים. גדלנו אצל אבא קשה, אבל שרדנו. השתדלנו לכבד אותו גם כשהוא רמס אותנו ופגע בנו רבות. הפתיל שלו היה קצר, והכעס היה חלק בלתי נפרד ממנו. היום אני מנסה להבין אותו יותר, אבל רק מי שחווה מה זה לגדול אצל אבא שהוא נוח לכעוס וקשה לרצות מבין על מה אני מדברת.

כבר 20 שנה שאבי לא מדבר עם אחותי הגדולה. המריבה החלה בדברים קטנים, אבל פה אני רוצה לציין שאחותי ירשה מעט את העקשנות, ועמדה על דעתה גם כשאבי חשב אחרת. לאחר זמן קצר אחותי ביקשה את סליחתו, אבל אבי עומד בעקשנותו כבר 20 שנה. אף אחד לא הצליח לבקוע  את לב האבן, גם מול דמעותי ותחנוני. הוא פשוט לא מוכן לראות את פניה.

"לפני שנה עבר אבי התקף לב שדרדר מאוד את מצבו. כעת הוא מאושפז, והרופאים לא נותנים הרבה תקוות. אני משתדלת לתת לו תמיכה".

"ובמצב זה הוא לא מוכן להתרכך? מן הסתם אולי הוא רואה את הדברים אחרת", שאלתי, ולא הבנתי כי בהנחות הייסוד שלי לא קיים דבר כזה.

"לא. הוא לא מוכן להתרכך כלל. הוא נחוש לא לסלוח ולא לדבר על זה כלל, וגם, אם כבר אני מכריחה אותו לגעת בנקודה האמיתית, אז אני מרגישה סחרחורת מהתשובה שלו, "היא רוצה רק את הכסף שלי". אני מתחננת שיסלח לה, כי אין לה שום בקשות ויש לה כסף משלה. היא רוצה רק דבר אחד, לא להרגיש יתומה חיה.

"היא רוצה להרגיש שיש לה אבא, גם אם האבא הזה קשה, גם אם הוא לא ידע לתת אהבה. קשה לה הברוגז האכזרי והבלתי מובן".

"אולי מישהו עם כוח שכנוע יוכל לשכנע אותו?".

"כל מי שניסה - התאכזב, יש בן אדם אחד שאבא מעריץ, וזה הרב זמיר".

"אם הוא הוא מעריץ את הרב זמיר, איך זה שהוא לא הפנים את הדרשות שלו על הכעס, הענווה, הסליחה וכו'?".

"הוא לא חש כלל שיש קשר. לדעתו הוא אבא טוב, והקצר הבלתי הפיך שנוצר בינו לאחותי הוא הכי צודק מבחינתו".

"אני מבטיחה לנסות להשיג לך את הרב זמיר". הייתי המומה מהסיפור, ונמלאתי רחמים עליה יותר מהכל. היא נושאת את העול על כתפה ועל מצפונה.

לכאוב את הכאב של אחותה שמתחננת לסליחה, לדאוג לאבא שלה כי אין מישהו אחר שיעשה זאת, לחבר בין אבא עם לב של אבן לבתו שהרבה שנים לא זוכה לסליחה. לנסות לעשות שלום בין אבא לבת. אבל שלא כמו בגן ילדים, הילדים פה כבר גדולים. הגננת היא הבת של הילד העקשן, ואי אפשר להעמיד אותו בפינה. היא מנהלת מלחמה עם הלב המבוצר, ומנסה לסדוק את מחיצת הברזל ללא כלי מלחמה, כי יש לכבד את אבא.

בשיחה הבאה היא סיפרה שיש התקדמות, ובקרוב יתנו לה זמן של חסד לדבר עם הרב זמיר. מלחמת ההתשה שלה ראויה לציון. היא ממשיכה לעשות כל מאמץ כדי להשיג את המטרה לפני שיהיה מאוחר.

אנו עומדים לקראת חודש הרחמים והסליחות. האם יש עדיין מישהו שמסרב לסלוח? אם כן, יקרא שוב את הדברים שמדברים בעד עצמם. מי שלא עושה מאמץ לתקן את מידותיו, יכול להגיע למצב הזה ולחשוב שהוא ממשיך להיות צודק וחכם.