פרשת ראה לאור המהר"ל: אסור שחילוקי הדעות יהפכו לחילוקי הלבבות

בפרשת ראה נאמר (דברים י"ד, א'): "בנים אתם לה' אלהיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם לָמת". את המונח "לא תתגודדו" מבאר רש"י: "לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושים". כלומר, הפסוק אוסר על אדם אבֵל לפצוע את עצמו בצערו על מתו, והטעם לכך הוא  כי "בנים אתם לה' אלוקיכם". מה פשרו של נימוק זה?

רש"י מבאר: "לפי שאתם בניו של הקב"ה, הרי שאתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים". הספורנו מבאר: "שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת, כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקוות הטוב, לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם הקיים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת". כלומר, תחושת הבדידות ואבדן הביטחון של אדם שקרובו מת, אינה ראויה אצל יהודי, שתמיד נשאר לו אביו שבשמיים הדואג לו בכל עת.

ברם, יש להבין: מה עומד מלכתחילה בבסיס הרצון של אדם לפצוע את עצמו בעת שהוא אבל על מתו? האם זה יצר של אובדנות שמתעורר אצל אדם אבֵל? אם זו אובדנות, הרי שנימוק רציונלי לא בהכרח מסייע.

איסור לא תתגודדו בחלוקת הקהל לאגודות שונות

חז"ל בגמרא במסכת יבמות דף י"ד עמ' א' דרשו את המונח "לא תתגודדו" מלשון עשיית אגודות. כלומר, זהו איסור על מחלוקת בין אגודות שונות בקהל "כגון שני בתי דין בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל". כך פוסק הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י"ב הלכה י"ד: "ובכלל אזהרה זו, שלא יהיו שני בתי דין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה, וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות, שנאמר "לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות".

הגמרא מציינת שם, כי אם חלוקים שני בתי דין המצויים בשתי ערים שונות הדבר מותר. מכאן כי אין המדובר בהענקת משקל מכריע לערך השלום, ואין כל פגם בכך שקהלים שונים ינהגו לפי פסיקה של בתי דין שונים. איסור המחלוקת הוא רק בין אנשים שמתגוררים באותה עיר, שבה ראוי שתשרור הוראה אחידה כדי שהקהל לא יתפצל לאגודות שונות.

הלכה זו טעונה ביאור, שהרי מחלוקות הלכתיות אינן אסורות והן דבר שכיח ומקובל. אדרבה, זו דרכה של תורה, שהיא פרה ורבה מתוך חילוקי דעות בין לומדיה, שיש ביניהם סיעור מוחות ואף מלחמתה של תורה. כך מצינו במסכת בבא מציעא דף פ"ד עמ' א' את צערו הגדול של רבי יוחנן כאשר נפטר ריש לקיש שכן כל דבר שאמר רבי יוחנן היה מקשה עליו עשרים וארבע קושיות, והיה רבי יוחנן נאלץ ליישב בעשרים וארבעה תירוצים "וממילא רווחא שמעתא".  

במסכת קידושין דף ל' עמ' ב' מצינו דרשת חז"ל על הפסוק בתהילים (קכ"ז, ה') "לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" כי האויבים בשער הם מי שלומדים תורה, ו"אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה לזה". אכן, התהליך אמור להסתיים בכך ש"אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה". אולם, תהליך הלימוד כולל מחלוקות עזות. מהו אפוא פשר האיסור של "לא תתגודדו"?

כיצד לומדים שני דברים שונים מפסוק אחד

המהר"ל בספרו "גור אריה" מוסיף על הקשיים האמורים קושי נוסף: כיצד ומדוע למדו מאותו פסוק, שני דברים שונים, שלכאורה אין ביניהם כל שייכות: האחד, איסור של אדם המתאבל על מתו לפצוע את עצמו בצערו, והשני איסור על קהל להתפצל לאגודות אגודות. המהר"ל מציין כי "לא תמצא בתורה שני דברים שלא שייכים זה לזה הנלמדים ממקור אחד". חייב אפוא להיות מכנה משותף בין שני הדברים הנלמדים מפסוק זה. מהו?

לא תתגודדו - סדק בשלמות

המהר"ל מבאר כי יצר האדם האבֵל לפגוע בעצמו נובע מתוך הזדהות שלו עם המת שנלקח ממנו. הפציעה הפיסית של האבֵל מבטאת תחושה פנימית שלו כי משהו נשבר בתוכו וכי נגדע ממנו אבר מאבריו. האדם האבֵל מרגיש כי הוא עצמו, שבור, חצוי ולא שלם. ממילא ברור מדוע דומה הדבר לאיסור של חלוקת הקהל לאגודות אגודות, ואין אלו שני דברים שונים הנלמדים מאותו פסוק, אלא שני דברים הנובעים משורש אחד. זאת מכיוון שגם כאשר "נחלק בית דין בעיר אחת, חציים מורים כבית הלל, וחציים כבית שמאי, דומה הדבר לגופו של אדם מחולק". הציבור מבטא "גוף אחד" שיש בו הזדהות פנימית בין הפרטים. מחלוקת בין חברי הקהל שוברת את הסולידריות בין חלקיו השונים של השלם, סודקת את הגוף הציבורי המאוחד ומביאה לשבירתו. מחלוקות הלכתיות הן דבר מבורך, אך אסור שחילוקי הדעות יהפכו להיות חילוקי הלבבות. בסופו של יום חייבת להיות הכרעה אחת והנהגה אחת. השלמה זו בין החולקים היא חיונית, כדי שלא תיפגע השלמות של הקהילה וההזדהות ההדדית בין בניה.

מחלוקת מביאה למות האומה וחורבנה

המהר"ל בספרו "נתיבות עולם", בנתיב השלום פרק א' מוסיף ומבאר, כי כשם שהמוות מבטא שבר באדם, כך המחלוקת מבטאת שבר ומביאה למות האומה, שכן שלמות האומה היא נשמת אפה וסגולת קיומה וחייה. "אין ספק שהכלי שהוא שלם קשה לשבור אותו מחמת שהוא שלם. אולם, כאשר נבקע סדק ומתחיל בו שבר, אז הוא סופג עוד שבירה - כי דבק בו החיסרון".

בנים אתם לה' - הבן מקבל את תכונות האב

המהר"ל מבאר בהתאם להסבר זה את פשר האמירה של "בנים אתם לה' אלהיכם" המובא בתורה כנימוק לאיסור של "לא תתגודדו".

המונח "בן" משמעו תולדה הנובעת משורש מסוים. בניו של הקב"ה שואבים מתכונותיו כביכול, כפי שמצינו במדרש רבה דברים (פרשה א', י"ב) על הפסוק בתהילים קט"ו "כמוהם יהיו עושיהם" - "אם מי שעובד עבודת כוכבים הרי הוא כמותה, הרי  שמי שעובד את הקב"ה לא כל שכן שיהיה כמותו".

הקב"ה הוא מציאות אחת שלמה

הקב"ה הוא חיי העולמים, והוא מציאות אחת שאין בה סדקים ושברים, פיצול או חלוקה, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק א' הלכה ז': "אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד, שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם".

בדומה לכך כתב הרמח"ל בספרו "דרך ה'" חלק א' פרק א' "צריך שתדע, שמציאותו של ה' היא מציאות פשוטה בלי הרכבה וריבוי כלל, וכל השלמויות כולם נמצאים בו בדרך פשוט. פירוש - כי הנה בנפש ימצאו כוחות רבים ושונים שכל אחד מהם גדרו בפני עצמו. למשל: הזיכרון כוח אחד, והרצון כוח אחר, והדמיון כוח אחר, ואין אחד מאלה נכנס בגדר חברו כלל. אך הקב"ה איננו בעל כוחות שונים, אע"פ שבאמת יש בו עניינים שאצלנו הם שונים, כי הרי הוא רוצה והוא חכם והוא יכול והוא שלם בכל שלמות".

מאחדות נובעת שלמות שאינה מתיישבת עם התגודדות

בני ישראל, כבניו של הקב"ה השואבים מתכונותיו, מבטאים אפוא אף הם אחדות אלוקית.

אחדות זו אינה מתיישבת עם ההזדהות של החי עם המת ההולך ממנו ושואבת אותו למעמקים ולשבר האישיות. מכאן האיסור של "לא תתגודדו" במובן של פציעה של החי את עצמו עקב אובדן ואבלות.

אחדות זו גם אינה מתיישבת עם מחלוקות הסודקות את שלמות האומה ואת בסיס קיומה הנצחי. מכאן האיסור של "לא תתגודדו" במובן של אגודות אגודות ומחלוקת המפלגת את אחדות האומה.

הנה כי כן, אחדותו של הקב"ה מחייבת היצמדות של בניו אל מקור החיים הנצחי שמעניק לאדם כוח לאסוף את השברים אחרי אבדן ומוות - ולהמשיך לחיות. מאחדות זו נובעת גם שלמות האומה, שמחייבת הזדהות ואחווה בין חבריה כדי שייוותרו גוף אחד, על אף חילוקי דעות המתגלעים ביניהם.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט