זהירות, כאן "עובדים": האם אימת הדין צריכה לבוא על חשבון בין אדם לחברו?

חודש אלול. שתי דמויות מהלכות לאיטן ברחובות ירושלים, סבא ונכד.

הסב - הרב אריה לוין זצ"ל, ונכדו. רבי אריה נעצר מידי פעם בפעם, מברך לשלום, לוחץ ידיים, מברך ומאיר פנים לכל אדם באשר הוא. הנכד מתפלא, כיצד סבו הרב עוצר ומברך בחום גם אנשים שאין כיפה לראשם, ומתעניין אצל הסבא בתום של ילד. תשובתו של הסבא הפתיעה אותו ונחרטה עמוק בלבו: "ברוך השם, הקב"ה ברא אותי נמוך, כך שאינני רואה מה חובש האדם על ראשו. אני רואה רק עד גובה הלב!...".

* * *

חודש אלול, אחת הישיבות בארץ.

הבחור שמולי פנה אלי, המנהל החינוכי שלו בישיבה, עם "שאלת תם" חכמה: "נכון שהכבוד הוא שלילי וצריך לברוח ממנו?"...

נכון, עניתי לו. המשנה במסכת אבות מביאה כאחד מקנייני התורה את "מתרחק מן הכבוד".

"אם כך," הוא ממשיך, "למה אני צריך לכבד את החברים שלי? אין בזה 'לפני עיוור'?...".

למה באמת?

ומהו בעצם הכבוד? האם דבר חיובי או שלילי?

התשובה טמונה בהבנה של המושג "כבוד", בשונה מהמקובל בשימוש במילה זו בעולם היום, והבנת ההבדל בין "כבוד" של העולם ל"כבוד" של התורה.

מהו הכבוד?

"כבוד" שהעולם נוהג - הכוונה לגינונים ונימוסים. זה לא "מכובד" לאכול בלי סכין ומזלג. לא "מכובד" לדבר בשפה "רחובית", ולא מכובד בכלל ללכת ברחוב בצורה בהמית וכדומה.

אך "כבוד" של התורה אינו כך. הראיה לכך היא הסעיף בשו"ע שמורה לנו עפ"י הגמרא במסכת ברכות, שאם אדם רואה את רבו ברחוב לבוש כלאיים, חובה עליו (!) להפשיטו ברחוב.

ואם נשאל- איפה "כבוד הבריות"? הרי זה "לא מכובד"? התשובה היא שלפי דעת תורה - זהו בדיוק הכבוד. לא לכבד את האדם - כלומר, את הבשר ועצמות שבו, אלא לכבד את ה"צלם אלוק ממעל" שיש בו. והכבוד של צלם אלוק זה לא להיות עם כלאיים, גם במחיר של להיות ערום ברחוב! זה הכבוד של התורה שלו אנו מחויבים. לכבד את צלם אלוק שנמצא בכל אדם ואדם כבריה של הקב"ה.

וממילא, מובן מאוד שאת השני אנו צריכים וחייבים לכבד. לא בגלל עושרו, כוחו וכדומה, אלא מצד ה"צלם האלוקי" שבו. מובן שככל שיש בו יותר תורה וקדושה, אנו מחויבים יותר לכבדו, כדין ספר תורה מהלך.

אך כשמכבדים אותנו - עלינו "לברוח" ממנו. ומדוע? כי מי נהנה מהכבוד? אנחנו. אנו נהנים מהכבוד בעצמנו, ולא צלם אלוק שלנו מתכבד, אלא האגואיזם שלנו. לכן, לכבד אחרים - זו חובה. אך לקבל כבוד - זה מיותר.

לכן גם "כל הבורח מהכבוד - הכבוד רודף אחריו" (המקור לכך מהגמ' עירובין יג: "כל המחזר אחר הגדולה, גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו") - כי התפקיד של כל אחד ביחס לעצמו זה לברוח מחד, אך לרדוף אחרי הכבוד של השני, וסוף הכבוד ממילא לבוא, כי בכך מי שיקבל בסוף את הכבוד יהיה אכן החלק האלוקי שבאדם, כי הוא עצמו "בורח" ממנו (ב"נובהרדוק" שאלו, מתי בעצם האדם ייפגש כברעם הכבוד? הרי או שהוא רודף אחריו, או שהוא בורח ממנו? וענו במליצה, שבסוף ימיו של האדם, כשהוא זקן וכבר אין לו כוח לברוח - אז הכבוד משיג אותו...).

להיות כמו עץ בשדה

רמז נוסף לכך נוכל לגלות בפרשת השבוע, מפסוק בפרשה המשווה את האדם לעץ: "כי האדם עץ השדה".

אחד מהלימודים וההשוואות שבין אדם לעץ הוא שבעוד העץ לעצמו ניזון רק מזבל ומים, הרי שלאחרים הוא מוציא צל, פירות ונוי. דווקא זה שהוא ניזון כך, זו בדיוק הסיבה שהוא מוציא פירות, כי כך צורת הגדילה שלו בטבע.

גם צורת הגדילה של האדם צריכה להיות מבוססת על כלל זה. כלפי עצמו להסתפק במועט, לעבוד ולכבוש את מידותיו הרעות ולברוח מן הכבוד לדוגמא, אך לגבי הזולת - צריך להוציא פירות. לתת, לכבד ולהיות מעורב עם הבריות, לא לתלות שלט על עצמך "זהירות כאן 'עובדים'...", גם בזמני עליה וחיזוק. ה"עולם" אינו צריך להיות מעורב בעבודת המידות האישית המסוגפת שלך ולסבול מכך.

הגר"י בלזר מביא ציטוט מהספר אור ישראל להגרי"ס זצ"ל, שכתב כי בערב יום כיפור אחד, בדרך לתפילת כל נדרי, פנה בשאלה למכרו, והלה, מפני חרדת הדין ויראת היום - לא ענה לו בכלל. אמר הגרי"ס זצ"ל: מדוע אני צריך לסבול מפני חרדת הדין שלו? אדם צריך לקיים ביחד עם חובותיו למקום גם את חובותיו בבן אדם לחברו, וגם בערב יום כיפור צריך לקיים את הציווי של "והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" ללא שום סתירה ל"אימת הדין", כיוון ששניהם חלק בעבודת הי"ת. וכאמור בחובת בלבבות על דרך החסיד, ש"צהלתו על פניו ואבלו בלבו".

סבר פנים יפות - מעיקר הדין

"שמאי אומר... והווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" (אבות א', ט"ו). המעלה הגדולה של הסברת פנים מבוארת ב"שפתי חיים" להגר"ח פרידלנדר זצ"ל: "עם סבר פנים יפות נותן האדם לחברו את לבו, ולזה זקוק חברו, לתשומת לב" (ידוע שהרב פרידלנדר זצ"ל היה מחייך גם כאשר היה משוחח בטלפון, והסביר, "כשאדם מחייך הקול שלו חביב יותר").

ומדייק מכאן ה"מכתב מאליהו", מכך שדווקא שמאי הוא ה"מרא דשמעתתא" של משנה זו, ולומד מכך שלכבד ולקבל את רעהו בסבר פנים יפות זה לא מילי דחסידות, אלא דין, שכן מידתו של שמאי מידת דין, ולא כהלל שמיקל לפנים משורת הדין.

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", אמרו דורשי רשומות: תחילה תהיה שופט ושוטר לך - על עצמך, רק לאחר מכן תוכל גם להיות אולי שופט על "כל שעריך" - גם על אחרים הבאים עמך במגע.

אמנם יש מקום לפחד ויראה מאימת ימים אלו, אך שומא עלינו לשים לב כי זה לא בא על חשבון עבודת בין אדם לחברו, כדברי הגרי"ס זצ"ל, ולהקפיד לראות את הזולת בגובה הלב, ולא בגובה הכיפה.

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה. להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com