פרשת שופטים: האם אתה מאמין שה' יתן לך כוח לשוב בתשובה?

תכונת הפחד מסוגלת מצד אחד להניע ולקדם, ומצד שני היא עלולה להניא, לשתק ולעצור. ניהול הפחד באופן נכון ובאיזון מתאים זו אומנות גדולה.

בפרשתנו מוזכרים דיני מלחמה. אחד הדינים הוא הציווי לא לירא מפני האויב: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי השם אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים כ', א'). "אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם, אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ..." (ג').

ידוע הדבר, שניצחון במלחמה תלוי, בין היתר, גם באמונה של החיילים ביכולת שלהם לנצח. כשהחיילים עצמם חוששים ומלאים ביראה, הפחד הזה עלול להוביל להפסד.

לפני יציאת בני ישראל למלחמה, שוטרי וכהני ישראל העבירו מסר ברור, שמי שמפחד אין מקומו במלחמה ועליו לשוב לביתו (דברים כ', ה'-ח'). התורה מפרטת שני סוגים של פחד: הסוג האחד - איש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו (כלומר, עדיין לא נהנה מפירותיו) וארש אישה ולא לקחה. זהו סוג פחד של חשש מפני פספוס כלשהו – חשש למות במלחמה מבלי ליהנות מפרי העמל. החשש הזה גורם שחלק ניכר מלב הלוחם נמצא בביתו, והוא עלול להסיט מהלוחם את תשומת הלב הנדרשת במלחמה. הסוג השני הוא הירא ורך הלבב, כלומר, פחד במובן הפשוט של המילה, או לדעה אחרת - פחד מפני עבירות שבידו (רש"י, פסוק ח').

המסר המרכזי הוא סילוק הפחד והעמקת הביטחון והאמונה בבורא עולם בעת מלחמה.

בשיבה הביתה של הנוטע, הבונה והמארש, טמון עומק נוסף, חשוב מאוד.

קיימת חובה לשמור על רעננות והמשכיות החיים גם בעתות מלחמה. מלחמה, קשה ככל שתהיה, לא אמורה להשבית את ליבת החיים. כאשר רואים אצל האויב "סוס ורכב, עם רב ממך", הפחד עלול לגרום להתגייסות לא מאוזנת נגד האויב ולזניחת החיים בעצמם. עם ישראל בוטח בבורא והוא משאיר את כוחות הבניין והפיתוח על מקומם גם בעתות לחץ. התורה מצווה לשים לב לכוחות היצירה, הפריחה והבנייה שמלבלבים באומה - את הבונה, הנוטע והמארש, ולהשיבם לביתם. תיקון ובניית העולם לא יכולים להיעצר. לכן, מי שעסוק באמצע הבניה, עליו לשוב לביתו ולהמשיך אותה.

דוגמא לכך ניתן לראות בדברי מרים הנביאה לאביה – עמרם, כשפרעה גזר על הריגת הזכרים היילודים: "עמרם גדול הדור היה. כיוון שראה שאמר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר, לשווא אנו עמלין (מקימים משפחה ומולידים ילדים), עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא... עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן" (סוטה יב ע"א).

מרים אמרה לאביה שאי אפשר לכבות את כוחות החיים ואת בניית האומה אפילו במצב קיצוני ביותר. ואכן, עמרם הסכים עם בתו, החזיר את אשתו וכך גם עשו כולם, ועם ישראל התרבה במצרים באופן נסי.

כיצד כל ענייני המלחמה הללו קשורים אלינו, לחיי היום יום?

כל ענייני המלחמה המוזכרים בתורה, מתפרשים בדברי רבותינו גם כמשל למלחמת היצר. "כי תצא למלחמה - לא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע" (ילקוט שמעוני רמ"ז, תתקכ"ד. זוהר חדש, כי תצא ג', ע"ב. ראה "אור החיים" על פסוקים אלו). מה שמדהים הוא, שדווקא הצדיקים הם אלו שיצאו למלחמה, שהרי בעלי העבירות חששו ולא יצאו, כך שההקבלה למלחמת היצר היא מעניינת מאוד.

הבונה, הנוטע והמארס מכוונים כנגד שלושת התאוות המרכזיות שבאדם: הבונה כנגד תאוות הממון, הנוטע כנגד תאוות האכילה, והמארש כנגד תאוות נשים.

כמו במלחמה הממשית, גם במלחמת היצר, אחד המעכבים המרכזיים של הניצחון הוא החשש של האדם שהוא לא מסוגל לנצח את היצר הרע. במילים אחרות - הייאוש. ההצלחה בניצחון תלויה הרבה בביטחון הפנימי ובידיעה הברורה שהיצר הרע מנוצח. "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אין יכול לו" (קידושין ל ע"ב). היצר הרע נראה כבעל כוחות עצומים - "סוס ורכב, עם רב ממך", הוא נראה גדול למידתנו, אולם האמת היא שבמלחמת התשובה האדם אינו עומד לבדו מול היצר הרע, אלא: "כִּי השם אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ', ד').

אדם לא עומד לבדו במלחמה מול יצרו הרע. הקדוש ברוך הוא נמצא אתו במאבק מול עם רב וחזק והוא מבקש דבר אחד - "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (שיר השירים רבה ה', ב'). וכך כותב ה"אור החיים" הקדוש: "...ואמר 'לא תירא מהם', והטעם הוא, 'כי השם אלהיך עמך'. פירוש, הן אמת, אם היית בא למלחמה בכוחך, אין בך כוח לעמוד במלחמה זו, אבל כיון שהשם אלוקיך עמך, כוחו גדול להצילך, כי כשבא אדם ליטהר, ימינו יתברך מקבלתו ונדבק להשם והוא יכניע מציריו (מי שמצר עליו)...

וגמר אומר "המעלך מארץ מצרים", כי זה מופת חותך כי השם מפרק הקליפה מן הקדושה ומבררה, והוא סוד העלאת ישראל ממצרים כידוע ליודעי חן, וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה. וכן הוא אומר "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (תהלים ל"ז, ל"ב), "השם לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ" (ל"ג), ואמרו זיכרונם לברכה (קידושין ל ע"ב) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם והשם עוזרו ומצילו מידו" ("אור החיים", דברים כ', א').

ה"אור החיים" כותב, שהסיבה שהתורה מזכירה את יציאת מצרים בתוך הציווי לא לירא בעת מלחמה, היא בגלל שיציאת מצרים היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מוציא את האדם מתוך שיא הטומאה, ומעלה אותו לרום המעלה, בדיוק כפי שהיה עם בני ישראל.

כהמשך להקבלה בין המלחמה למלחמת היצר, מגיעה כאן נקודה חשובה: כאותה מלחמה, גם בתהליך התשובה, עלינו לשים לב לניצני הלבלוב הפנימי ולתהליכי הבנייה של הטוב אשר בתוכנו.

אדם עלול לחשוב שכל מה שהוא עושה ופועל בתוך תהליך התשובה לא שווה הרבה. אדם חושב ש"או הכל או כלום", "אני בין כה וכה נופל שוב ושוב". עלינו לדעת שתהליך התשובה לוקח זמן, ועלינו לשים לב לתהליכי הצמיחה ולניצני הפירות המתרחשים בתוכנו. אדם צריך לתת מקום וכוח למה שכבר התחיל לנבוט בתוכו ולא להתעלם מכל זאת. אין לזלזל בשום נקודה טובה ובשום התקדמות ולהיפך – לייקר כל התקדמות. כל דבר טוב שאדם עשה, עליו לתת לו להבשיל.

תהליך התשובה אינו כולל מחיקה של כל עיסוק קודם במציאות. אדם לא צריך לעזוב את כל מה שהוא התחיל לפני שהוא החליט לצאת למלחמת היצר. עלינו לבטוח שהשם ברחמיו יכול לתת לנו מספיק כוחות "לחנוך בית", "לחלל כרם" ו"לשאת אישה", ויחד עם זאת גם לנצח במלחמה.

צריך להילחם ולא להירדם בשמירה, אך יחד עם זאת, בתוך המלחמה התמידית, יש זמנים שצריך "לשוב הביתה" ולתת דגש על מה שכן נבנה בינתיים, על ההתקדמויות הקטנות וההישגים שהושגו עד כה, והסיפוק הזה נותן כוח להמשיך במאבק התמידי של האדם מול יצרו הרע.