עגלה ערופה: כדי שחיי אדם לא ייגמרו בצקצוק לשון

נכנסנו לאטמוספרת ימי התשובה, בהם נהוג להרבות במצוות ובמעשים טובים.

לכל מאן דבעי. ישנו קבינט קורונה בירושלים שאף אחד מהמוזמנים אליו לא הגיע. מי שיכול לשמח אפילו כמה דקות, זו מצוה גדולה.

אבל בינינו, כמה שנתלוצץ על הממשלה הזאת, ולא חסר על מה, הם הביאו בשורה.

כן, כן. שנה הבאה היא שנת שמיטה, ובקצב שראש הממשלה מעביר דברים לרע"מ, נראה כי עד השמיטה כל המדינה כבר תהיה שייכת לגוי...

אפרופו גוי. אמר לי חבר, שערבי אחד סיפר לו פעם: "היום אני לוקח את בני בן השתים-עשרה לבית מטבחיים, שיראה איך שוחטים פרות. אני רוצה שיראה דם, שיהיה גבר!"...

אחר כך שואלים, מנין באה להם האכזריות? כותב ה"אבן עזרא" (דברים כ"ג, י"ד): "כל דבר הנראה לעיניים, והוא מגונה, יוליד דמות גנאי בנפש". ואם אלו מושגי הגבריות שלהם, בטלו השאלות.

ומתוך אנקדוטה זו נזלוג אל פרשת השבוע.

* * *

פרשתנו עוסקת, בין היתר, במצוות "עגלה ערופה".

גופת אדם נמצאה ללא רוח חיים, והרוצח לא השאיר עקבות. הסנהדרין הוזעקו אל זירת הרצח כדי למדוד איזו עיר הכי קרובה אל החלל, וזקני אותה העיר הובילו עגלת בקר אל נחל שוטף, שם ערפו את ראשה לשם כפרה, ואחר שרחצו את ידיהם התוודו שידם לא הייתה בזה הרצח.

לדעת ה"חינוך" (מצוה תק"ל), מטרת הטררם סביב החלל נועדה לזעזע את לבות העם למראה שחיטת הבהמה, כדי שאם מישהו יודע דבר מה אודות הרוצח, שירוץ לספר כדי שיורשע.

וצריך להבין: א) סביר להניח, כי רוב הנוכחים במעמד לא ידעו דבר אודות הרוצח, אם כן לשם מה חשפו אותם חינם למחזה שחיטת הבהמה? ודאי לא לשם לחיזוק ה"גבריות"...

ב) מה אשם בעל הקרקע, עליה ערפו את העגלה, שאותו מקום "לֹא יֵעָבֵד וְלֹא יִזָּרֵעַ"?

ג) לשם מה התוודו הזקנים, וכי חשדום ברצח?

ד) מדוע אנשי העיר הקרובה הביאו קורבן, והרי לא הוברר שהרוצח אכן יצא מהם?

ה) מה כל זה קשור לימי התשובה?

* * *

אל הרבי מאפטא זיע"א הגיע יהודי ובקשה בפיו: "רבי, גנבתי חבל. המצא נא לי דרך תשובה".

הרבי התעניין האם החבל עודנו קיים, והלה השיב בחיוב. "הוא נמצא בחצרי", סיפר.

"אם כן", הורה הרבי, "השב את החבל לבעליו, והתנצל בפניו על עוגמת הנפש שגרמת לו".

האיש הנהן בשלילה. "יש בעיה, רבי", אמר, "החבל היה קשור לעגלה, וגם אותה גנבתי. גם היא נמצאת בחצרי. מה עלי לעשות?".

הרבי נזף באיש, והורה לו להשיבה מיד, יחד עם החבל, אל בעליה. הפעם הורה הרבי, שבנוסף להתנצלות יקרא גם כמה פרקי תהלים.

"ואם גנבתי גם את הסוס שהיה מחובר לעגלה?", הוסיף לשאול.

"גם אותו תשיב לבעליו!", פסק הרבי, "ומאוד מאוד רב חטאך, שעליך לקרוא גם ספר תהלים שלם מלבד תחנוניך לנגזל שימחל לך".

האיש השפיל מבטו ואמר: "כבוד הרב, אינני יכול להשיב את הגזלה לבעליה ולהתנצל, מאחר שרצחתי אותו כשהפריע לי לגנוב את עגלתו...".

כשסיפר זאת הרבי לחסידיו, זעק: "כמה שוטה האיש שבא לבקש סדר תשובה על גניבת חבל, בשעה שהוא רצח אדם. וכה טיפש האיש שלא מפנים, כי עיקר עוונו בחטאו הוא רצח אישיותו והפוטנציאל האדיר שגלום בו...".

* * *

לצערנו, אין כמעט יום שאיננו שומעים בו על יהודי שנרצח - בידי אחינו או בני דודנו.

ומהי תגובתנו? במקרה הטוב, צקצוק לשון...

הרגש קהה...

אבל כל יהודי הוא עולם מלא (סנהדרין לז), ורציחתו היא החרבת עולם ומלואו. את המסר הזה ביקשה התורה לחדד בעריפת העגלה.

עריפת העגלה נועדה לזעזע את הלבבות מפני רצח האדם. המטרה, שמי שיודע דבר על הרוצח, יספר, ומי שלא יודע - לפחות יחרד מהמחזה ויזהר להבא בכל הנוגע לרצח אדם.

לפיכך נגזר על האדמה, עליה נשחטה העגלה, שלא תיעבד - "שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיוודע ההורג, כדי שלא תיערף העגלה ולא תיאסר ארצו עליו לעולם" (מורה נבוכים, ח"ג פ"מ). במילים אחרות, שלא תסתיים פרשיית הרצח בצקצוק לשונו גרידא.

לשם חידוד המסר, רחצו זקני העיר את ידיהם לעיני הנוכחים והתוודו: "לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה" (סוטה מו). כלומר, ודאי שלא הם רצחוהו נפש, אלא שבאו הם ללמד, שאחריות הרצח מוטלת בעקיפין על כל הסובבים, שהרי הם לא דאגו למזונו ולווייתו של האורח שנקלע לעירם, ואילו עשו כן, לא היה איש מזיקו.

מזאת הסיבה נזקקו יושבי העיר לכפרה, כי "אילו היו מעמידים שומרים וסובבים בעיר, היה נודע מי הכהו, וכאשר לא עשו כן - התחייבו בעונש" (אמונות ודעות לרס"ג, מאמר ג' - עניין העשירי). דהיינו, חיי אדם לא היו חשובים מספיק בעיניהם כדי שהם יטרחו להגן עליהם...

מה זה קשור לימי התשובה?

כותב ה"שם משמואל" (פר' ויקהל, תר"ע): "כל איש נשתלח לעולם הזה לעבוד עבודת ה' יתברך - כל אחד לפי שורש נשמתו", ועל פי זה "נותנים את הכישרונות וכוחות הנפש וכל האמצעים למלאות את חלקו" (מכתב מאליהו, ח"ב עמ' 156).

אי מימוש הפוטנציאל שלנו הינו רצח, ואסור לנו להיות אדישים כלפי זה! שלא נצטרך לערוף פה איזו עגלה כדי להתעורר... 

לחזור בתשובה פירושו: להחיות את ה"אני" האבוד, לחזור אל ה' - ואל עצמנו!

לרכישת הספר "בכל לבי דרשתיך" על הימים הנוראים וחג הסוכות, מאת הרב אברהם יצחק, לחצו כאן.