האדם במעגל השנה: מה חשוב יותר, בין אדם למקום, או בין אדם לחברו?

ישנם החיים בתחושה שאם הם מתוקנים במצוות שבין אדם לחברו, הרי הם כבר מושלמים במעשיהם, ומה בכך שאינם מדקדקים במצוות שבין אדם למקום.

ואינם מודעים לעובדה שאפילו במצוות שבין אדם לחברו, אשר בטוחים הם כי מבינים בשכלם את טעמיהן, לאמיתו של דבר אין הנראה לעין אלא בבחינת קצה הקרחון הנראה מעל פני הים, בעוד הר ענק מסתתר מתחת המים. אף טעמי המצוות עמוקים הם עד אין קץ. וכל אדם העומד בענוה לפני מלך העולם מבין מיד, כי בכל הוראה שנתן לנו טמונים רבדים רבדים של עומק, והרי הוא מקיים את מצוות ה' בכל כוחו, הן במצוות שבין אדם לחברו ובין במצוות שבין אדם למקום.

זאת ועוד, הנוטה להקל ראש במצוות שבין אדם למקום ונזהר רק בבין אדם לחברו, יתן דעתו להבדלי דינים אחדים המלמדים את התייחסותו של מלך העולם לאדם המיקל ראש במצוות שבין אדם למקום. שהנה עונש הגנב אשר נכשל בבין אדם לחברו, הוא לשלם כפל מסך הגנבה, ככתוב: "אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם". ואילו מחלל שבת אשר נכשל בבין אדם למקום, עונשו במיתת בית-דין! ככתוב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת". והרי דרגת העונש מלמדת על חומרת הדבר בעיני המחוקק העליון, בורא העולם יתברך, אשר ודאי דעתו היא הקובעת, ולא דעת האדם.

ויש להיפך

ומאידך, יש המדקדקים במצוות שבין אדם למקום ומזלזלים במצוות שבין אדם לחברו, כגון כבוד הזולת, והונאת דברים, וכל כיוצא בזה, בהרגישם כי זהו עניין של מה בכך - שהלא הזולת הוא בסך הכל בן אדם ולא בורא עולם. ולכן אינם זהירים בכבוד ובממון הזולת, ומזלזלים במעשי צדקה וחסד.

ובאמת, אלה כמו אלה טועים הם. שהרי מלך העולם הוא שציווה גם על המצוות שבין אדם לחברו, והן חלק בלתי נפרד מן התורה ככל התורה כולה. וממילא בכל עבירה שבין אדם לחברו, כלולה עבירה בין אדם לבורא העולם אשר ציוה על הדבר. ופעמים שעונשו של זה חמור מזה, וכמו שגילו לנו רבותינו ז"ל שהמלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.

וכבר כתב הרמב"ם שעבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייס את חברו.

דרכי נעם

זאת ועוד. בתלמוד מוכח שהנאמר על התורה בכללותה: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם", אינו ענין מליצי אלא הלכתי, כמבואר במסכת סוכה שצמח ששמו 'הירדוף' ודאי שאינו 'ענף עץ עבות' האמור בתורה לגבי ארבעת המינים שבחג הסוכות, שהרי דרכי התורה דרכי נועם, ואילו ראשי העלים של צמח זה חדים כמחט העלולים לפצוע את ידי הנוטלם, ולכן ודאי שלא אליו כיוונה התורה. הרי לנו שהרגישות לזולת היא יסוד שעליו עומדות מצוות התורה – גם המצוות שבין אדם למקום.

וכן כשראו חכמי דור דעה, מרן הבית יוסף, המבי"ט, ועוד ענקי הרוח, שעקב חומרא שאינה מעיקר הדין נגרם ריחוק בין יהודים ואלה נמנעים מלאכול אצל אלה, גזרו גזרת נידוי חרם ושמתא על מי שיחמיר באותה חומרא.

עבודת אלול

לפיכך, בחודש אלול, טרם יגיעו הימים הנוראים, מוטל על כל אדם לערוך חשבון נפש עם עצמו, ולבחון ולבדוק אם טוב ומתוקן הוא גם במצוות שבין אדם למקום, ובכלל זה אם מנצל הוא כל רגע פנוי ללימוד תורה, וגם במצוות שבין אדם לחברו. ויפשפש במעשיו לסלק את הרגליו הרעים, ויעשה עליהם תשובה, וגם ימשמש במעשיו הטובים לבחון ולראות במה עליו לשפרם עוד, ובכך יגיע נקי ומתוקן ושלם ליום הדין – הוא ראש השנה, וליום הטהרה – הוא יום הכפורים.

מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "האדם במעגל השנה". לרכישה לחצו כאן.