מרקדנית מצליחה לעובדת הראשונה בערוץ הידברות: אביגיל הכימיאן בסיפור חיים שלא ייאמן

דווקא על המטוס בדרך לטיול בתאילנד, הבטיחה לעצמה אביגיל הכימיאן, אווילינה דאז, שהיא תשתדל לשמור שבת. בהמשך, במקביל לביקורים במקדשים בודהיסטים, היא החלה לפתוח סידור תפילה. מול החופים הפראיים ותחושת החופש המוחלט, הלב שלה ביקש משהו אחר. הילדה שגדלה ברוסיה הקומוניסטית, מקום בו שכחו כבר מזמן מהי יהדות, החלה לחפש משמעות. כשחזרה ארצה, הרעב הפנימי בתוכה המשיך לכרסם, והיא מצאה את עצמה מבטלת חתונה, ועוזבת את עולם הריקוד רגע לפני הפריצה הגדולה. את כל זה החליפה אביגיל בלימוד בשתי מדרשות בו זמנית וגם… הפכה לעובדת הראשונה בערוץ הטלוויזיה של הידברות.

רחוקים מיהדות, חולמים על ישראל

"נולדתי בסמרקנד, העיר השנייה בגודלה באוזבקיסטן", פותחת אביגיל את סיפורה. "כאות לחגיגה הגדולה על היוולדי, שחט אבי כבש, דבר שלא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו. היה זה כ-7 שנים לפני נפילת מסך הברזל, וכמו רבים שגדלו בחברה קומוניסטית, גם הוריי היו אז רחוקים מיהדות. אבי ניהל בית ספר למוזיקה, ואמי היתה מורה למוזיקה ומנהלת סלון כלות. אני למדתי בבית ספר גויי, ומלבד קריאות 'יהודיה מסריחה' שזכיתי להן מידי פעם, לא ידעתי דבר על יהדותי".

כיתה א' ברוסיה

בהקשר זה מסבירה אביגיל לגבי הקהילה היהודית באזור: "זו קהילה שהצליחה לשמור על עצמה ברמה מסוימת למרות גזירות הקומוניזם הקשות. יהודי בוכרה הקפידו להתחתן רק עם יהודים, שמרו על שחיטה כהלכתה ולא אכלו חמץ בפסח. עובדות אלה שמרו עליהם מפני היטמעות בחברה המוסלמית שהיתה מסביב, והגויים מצידם כיבדו אותם על כך מאד. עם זאת, אסור היה לדבר על כל עניין הקשור ליהדות, והפחד סביב זה הורגש באוויר באופן מוחשי".

את נוראות הקומוניזם, חוו במשפחתה הקרובה של אביגיל מקרוב. "סבתי הגיעה מהעיר ז'יטומיר באוקראינה, אשר לפני מלחמת העולם השניה היתה מלאה ביהודים", היא מספרת. "אולם עם התקדמות המלחמה לכיוון שלהם, ביקש מהם הצבא לארוז אוכל ושתיה לשלושה ימים ולעזוב את העיר. זאת בטענה שקרית שהם ישובו אחר כך לביתם. היהודים אכן עשו זאת, ויצאו לא פחות ולא יותר – לסיביר. הם מעולם לא חזרו מאז לז'יטומיר, אחיה של סבתי נאלץ לשרת בצבא, שם נעלמו עקבותיו, ואב המשפחה הישיש שנותר בעיר, כנראה נספה. סבתי, אמה ואחיותיה שרדו בסיביר בתנאים לא תנאים במשך חצי שנה, עד שנודע להן כי יש באפשרותן להגיע לאוזבקיסטן, בה הרעב אינו נורא כמו שם. כך הן הגיעו, כמו רבים מיהודי אשכנז, לחיק יהודי בוכרה, וסבתי נישאה בהמשך לסבי, שהיה מיושבי המקום".

אם בדורות שקדמו לקומוניזם חיו בסמקרנד יהודים שומרי מצוות, שלושה דורות אחר כך, כבר כמעט ולא נותר לזה זכר. "בדור של הוריי נתנו לכל ילד שם יהודי ושם גויי, אך בדור שלי גם זה נשכח, ואני קיבלתי רק את השם אווילינה. עם זאת, דבר אחד היה ברור ליהודי המקום, והוא - שיום יבוא והם יעלו לארץ הקודש. כאשר הגיע אבי לבקש מסבא שלי את ידה של אמי, התנה זאת סבא בהבטחה שהם יעלו לישראל. הרצון הזה פעם גם בליבו של אבי, והיה ברור לו שיום אחד זה יקרה".

עם החברות בכיתה

מתי באמת זה קרה? 

"מיד ברגע בו נפתחו מעט השערים, ההורים שלי החליטו שזה הזמן. הם מכרו את כל מה שהיה להם, אך מכיוון שאסור היה להוציא רכוש מהמדינה, החביאו את הכסף שהיה ברשותם בתוך שמיכת פוך גדולה שפרמו. הם חשבו לטוס מיד לישראל, אך אז פרצה מלחמת המפרץ והם חששו לצאת אל תוך התופת. כך מצאנו את עצמנו טסים למוסקבה, ואחרי חניה של שבוע, המשכנו משם ברכבת לאוקראינה וממנה להונגריה. רגע לפני העליה ארצה, עוד פנו אלינו סוכני ג'וינט וניסו לשכנע אותנו לעבור לארה"ב, אך מנגד עמדו מולם אנשי הסוכנות היהודית והסבירו לנו כי מקומנו בארץ ישראל. הוריי לא התבלבלו, והכיוון היה ברור עבורם. כך הגענו לבסוף לאדמה הנכספת".

ההתחלה בארץ ישראל לא היתה קלה. "לא ידענו מילה בעברית ולא הכרנו כאן דבר", היא נזכרת. "אבי נאלץ לעבוד בשלושה מקומות שונים כדי להביא מעט כסף הביתה, ואמי עבדה בניקיון עבור סכומים זעומים, ומשם המשיכה לעבודה במפעל של חוטים. בהמשך הם התקדמו לעבודות מכניסות יותר, אבל התקופה ההתחלתית הזו לא היתה קצרה. אני הייתי אז בת 7, ולא הבנתי מה קורה פה, כי "כי היינו פה עולים חדשים, ולא כולם האירו לנו פנים". ובכל זאת, למרות כל הקשיים, היה ברור לנו כי מקומנו הוא בארץ ישראל".

עם המורה בכיתה א'

אחת העובדות המפתיעות, היא כי על אף היותם רחוקים משמירת תורה ומצוות, בחר אביה של אביגיל להכניס אותה דווקא לבית ספר ממלכתי דתי. "בפעם הראשונה בה הגיע אבא שלי לבקר בבית ספר חילוני, הוא ראה ילדים יושבים על שולחנות ומתנהגים באופן חסר גבולות", היא מסבירה. "כמי שגדל בחינוך קומוניסטי מוקפד ושמרני, היה לו קשה לשאת את זה. היתה לו מסירות לחיי משפחה ולשמירה על כבוד האישה וצניעותה, גם בלי שיגדיר את עצמו דתי. לכן החליטו הוריי לשלוח אותנו למקום, אשר יהיה תואם יותר לקו שלהם. בפועל, ידעתי שלבית הספר הולכים עם חצאית, אך כל נושא הדת היה עדיין מנותק מחיי. עם זאת, החינוך השמרני שקיבלנו בבית, יחד עם מסגרת שהיתה עדינה ומוגנת יותר, סייעו בכך שלא הגענו למקומות נמוכים, ובהחלט היו כאלה סביבנו".

החיים מושלמים והלב מחפש

כשבגרה, פנתה אביגיל ללימודי תואר, כיאה לבת להורים מלומדים. "בגיל 17.5 התחלתי בלימודי תואר ראשון בחינוך מיוחד וספרות, ובמקביל התנדבתי בבית החולים 'גהה', המיועד לחולי נפש. תחום נוסף שנכנסתי אליו באותה תקופה, היה לימוד ריקודי סלסה. השקעתי בזה הרבה מאד, עד שהגעתי למצב בו אני עצמי יכולה ללמד". כך, בגיל 20 הרגישה אביגיל שהיא כבר סימנה "וי" על כל מה שבחורה צעירה צריכה לסמן. "סיימתי תואר, רקדתי, נהניתי, ואפילו מצאתי זמן כדי לתת מעצמי לאחרים. החברות סביבי עדיין תהו מה הן עושות עם עצמן, ואני לעומתן, הייתי עם כל כך הרבה ביד. לא ידעתי לאן עוד לשאוף, ולכן נרשמתי ללימודי תעודה בעיתונאות ותקשורת. במקביל, החלטתי לטוס ולראות קצת עולם אחר בתאילנד. הדבר המעניין הוא, שדווקא בטיסה בדרך לשם, גמלה החלטה בליבי לשמור שבת ברמה בסיסית ולאכול כשר".

איך את מסבירה את ההחלטה הזו?

"עוד קודם לכך, התחלתי להכיר קצר יותר מקרוב את היהדות. תמיד היתה בי אמת פנימית מאד ברורה ושאיפה לרוחניות. הייתי אפילו קצת זרה בנוף של המשפחה שלי, כי כולם היו מאד אנליטיים, ואמרו עליי שאני 'חיה בעננים'. הרעב הזה למשהו שהוא מעבר, הוליד את אותה החלטה. בנוסף, בתאילנד הרגשתי משהו רוחני חזק מאד, דבר שהרבה אנשים יכולים להעיד עליו. הטבע מדבר שם בצורה עוצמתית ממש, ופשוט מגלה את האלוקות. לכן דווקא שם, במקביל לטיולים למקדשים בודהיסטים, התחלתי לשמור שבת, לכתוב יומן אישי, ואפילו לפתוח סידור שנתנה לי אחותי ולהתפלל ממנו. שם התחילו לצאת מתוכי גם תפילות אישיות מהלב".

אביגיל ואחיותיה בישראל

את המשיכה הזו ליהדות, זוקפת אביגיל באופן מפתיע גם לזכותו של אביה ז"ל. "הוא היה אדם עם מימד רוחני פנימי והבנה עמוקה בנפש האדם, ולאורך השנים שמר עלינו בצורה בלתי רגילה", היא מסבירה. "גם כשהייתי יוצאת בלי הסכמתו למסיבות, וחוזרת בשעת לילה מאוחרת, הוא היה יושב ומחכה לי, אומר שזה לא בסדר, ורק אז הולך לישון. הידיעה שהוא ממתין לבואי פעם אחר פעם, אוהב אותי, דואג לי, וגם רוצה כל כך שאבחר אחרת, נכנסה לי עמוק ללב, והמשיכה ללכת איתי לאורך השנים. ממש כפי שיוסף הצדיק ראה מולו את דמות יעקב אביו ברגעי הניסיונות הקשים שעבר, כך עמדה בתוכי הדמות של אבא והבהירה לי מה נכון עבורי ומה לא. היתה גם תקופה שזה קצת העיק עליי ורציתי אפילו לברוח, אז הלכתי לטעום מהכל - מסיבות, מועדונים באילת, ריקודי סלסה ונסיעה למזרח הרחוק, אבל האמת בתוכי המשיכה לדבר".

בהקשר זה, נזכרת אביגיל בחוויה מטלטלת שעברה שנים רבות קודם, אשר קשרה אותה ואת אביה בקשר חזק עוד יותר. "זה היה כשהייתי בת שנתיים, נכנסתי לחדר של סבא וסבתא שלי וגיליתי בו קופסת זכוכית עם 'סוכריות'. מצצתי אותן, נשכבתי על המיטה, ואמא שלי, שנכנסה בדיוק לחדר, ראתה שאני קצת קרה ושמה עליי שמיכה. אלא שמיד אחר כך היא הבחינה בגלולות נגד לחץ דם של סבי זרוקות על הרצפה, והבינה את מה שקרה. הובהלתי במהירות לבית החולים, שם עשו לי שטיפת קיבה וביקשו להחליף לי את כל הדם. לשם כך שכב אבי במיטה שלידי, ואני קיבלתי את הדם החדש שלי ממנו. קשר הדם הזה עם אבא, שסייע בהצלת חיי בגיל שנתיים, המשיך ונשאר קרוב לאורך כל החיים".

"כשיחזור בתשובה, מזל טוב"

כשחזרה אביגיל לישראל, היא כבר היתה במקום אחר. "עוד לא ידעתי להגדיר מה עובר עליי, אבל משהו בתוכי השתנה. באותו זמן, לא היה לי כיוון אחר, ולכן נרשמתי ללימודים של תואר שני במשפטים. עם זאת, בזמן שישבתי בשיעורים הכל נראה בעיני חסר טעם ומשמעות, והלב רצה לטעום משהו אחר".

באותו שלב, הציעו לה קרובי משפחה להכיר בחור יהודי מארצות הברית. "חתונה איתו כללה חלום על בית פרטי באריזונה, עם כל מנעמי העולם. לבסוף הגיעה הצעת נישואין גרנדיוזית בשמי הארץ, וכולם היו מאושרים עבורי. אלא שככל שעבר הזמן התחלתי להרגיש בתוכי שריפה פנימית. עדיין לא שמרתי מצוות באותה תקופה, אבל כבר היתה בי איזושהי הבנה שאני רוצה להתקרב יותר לעולם התורה. כך הלך הקרע בליבי וגדל, ואני לא ידעתי מה לעשות".

איך הצלחת בסוף לקבל החלטה?

"בשלב זה, הציעה לי אחותי להגיע לרבנית קנייבסקי, וכשנכנסתי לחדרה, סיפרתי לה שאני עומדת להינשא לאדם שאינו שומר תורה ומצוות, ולא יודעת מה לעשות. הרבנית ניגשה לרב ואז חזרה אליי, ואמרה לי 'כשיחזור בתשובה, מזל טוב'. בהתחלה שמעתי רק את ה'מזל טוב', שמחתי על התשובה שקיבלתי, והתעלמתי לחלוטין מתחילת המשפט. אבל אט אט הפנמתי שתהיה פה חתונה רק אם גם הוא יתקרב לדרך התורה, וזה לא היה הכיוון שלו בכלל. לכן, אחרי כמה ימים קשים מאד של ייסורי נפש, בדיוק בחג הפורים, ארזתי במזוודה את כל המתנות שקיבלתי ממנו ושלחתי אותן בחזרה לחו"ל. היה זה החג העצוב ביותר בחיים שלי".

איך הגיבו לכך בסביבתך הקרובה?

"אמא שלי לא אהבה את רעיון ההתחזקות, אבל הוקל לה כשביטלתי, כי היה קשה לה לחשוב על כך שאעבור לארצות הברית. עם זאת, היה סביבי לחץ חברתי גדול, וגם אני בתוכי הרגשתי נורא, כאילו חתכתי חלק מהבשר. זו היתה תקופה קשה מאד, במיוחד אחרי שכולם שמעו על הצעת הנישואין המרהיבה. אבל בתוכי ידעתי שזו ההחלטה הנכונה, למרות הכל. דווקא משום כך, ברגע שהתאוששתי קצת, החלה אצלי התפרצות מטאורית של התחזקות. התחלתי ללכת לכל שיעור אפשרי, שחלקם הגדול נמסר בידי רבני הידברות. גמעתי בשקיקה כל חומר אפשרי שיכולתי ללמוד, ונסעתי בתכיפות גדולה יותר לאחותי לשבתות. לבסוף, לאחר שהבנתי שלא אוכל להתקדם ללא מסגרת מסודרת, נרשמתי לשתי מדרשות, לא רק לאחת. זכיתי שם לתקופה של לימודי יהדות אינטנסיביים, והשקעתי את כל כולי רק בזה".

מתי בסוף הגיע החתן המיוחל?

"בגיל 26 התחתנתי עם בעלי, שהוא למעלה מכל הציפיות והחלומות שהיו לי אי פעם. אני זוכרת שחזרתי מהפגישה הראשונה איתו וכתבתי לעצמי ביומן 'היום - פגישה ראשונה עם בעלי'. אחרי כל מה שעברתי, הקב"ה נתן לי בכפל כפליים, אדם מיוחד במינו, שהוא ה'אמריקה' שלי".

העובדת הראשונה בערוץ הידברות

במקביל ללימודיה החדשים, החלה אביגיל לעבוד באולפני הידברות. "לפגישה הראשונה שלי במקום, שהיתה עם יהודה ברקן ז"ל וחיים ולדר, עוד הגעתי בתמימותי בלבוש לא הכי צנוע", היא נזכרת במבוכה. "אבל מהר נכנסתי לעניינים, והפכתי לעובדת הראשונה של הערוץ, לראשונה בניוזלטר של הידברות, והראשונה שכתבה במגזין".

כיום אביגיל היא אמא ל-5 ודמות פעילה בערוץ. היא עוסקת בעריכה, כתיבה, הפקה ותחקיר של תוכניות נשים, וכן מביימת בזמן אמת ימי צילום וכותבת שידורים חיים. בין התוכניות שעברו תחת ידיה, עומדות "עונג שבת" עם נתי רביץ, "שבת אחים" עם יובל טייב, "להגיע רחוק" עם הרבנית חגית שירה ועוד. אולם זהו רק כובע אחד בו היא עוסקת. בכובע השני שלה, אביגיל מרצה על כתיבה עיתונאית והופעה בפני קהל לסמינרים וארגונים שונים, ולבסוף - זוכה ללמד במדרשה בה היא עצמה למדה. "זו סגירת מעגל מדהימה עבורי, לחזור ולתת במקום בו אני קיבלתי. סגירת מעגל נוספת מבחינתי, היא העובדה שאני עומדת ומרצה על במות בפני קהל, במקום לעמוד שם כרקדנית, כפי שהייתי פעם". 

לסיום, מספרת אביגיל על פרויקט מיוחד, אותו הקימה לעילוי נשמת אביה. "אבא שלי נפטר באופן פתאומי לפני 4 שנים, ואני תהיתי לעצמי מה אוכל לעשות לעילוי נשמתו", היא אומרת. "אנשים הקימו כבר כל כך הרבה גמ"חים, שלא ידעתי איפה אני יכולה לחדש. ואז יום אחד, בזמן שישבתי בחדר הכביסה מול הררי הבגדים, הבריק במוחי רעיון. החלטתי להקים פרויקט בשם 'כעסת הרסת', שיעסוק בנושא הכעס ויביא לחיזוק בנושא. מאז, זכיתי להקים קו, בו שותפות כבר כ-500 נשים, והן משתפות בו בחוויות של התגברות על הכעס ומחזקות אחת את השניה. בקו ישנן גם הרצאות בנושא וטיפים להתגברות, ובכל חודש אני עושה הגרלה על פינוק קטן בסך 100 ש"ח בין כולן. מידי פעם אנחנו מארגנים גם שיעורים על תיקון המידות, ומשלבים זאת יחד עם ארוחת ערב מפנקת". בסופו של דבר, אחרי שלושה דורות של קומוניזם בסמרקנד, הנשמה היהודית ממשיכה לפעום.

אביגיל בטור אישי מרתק במיוחד שאתם לא רוצים לפספס

מספר טלפון להצטרפות לקו 'כעסת הרסת': 0776426117 להרשמה יש להקיש 5 ואחר כך 4