האדם במעגל השנה: כך חוזרים בתשובה על עבירות שבין אדם לחברו

מן העבודות הגדולות שיש לעורר עליהן חודש אלול, זוהי העבודה על תיקון המעשים במצוות שבין האדם לחברו. שכן כלפי המצוות שבין אדם למקום, כגון שבת או תפילין, חש כל ירא שמים מורא גדול. שהרי מיהו האדם בשר ודם לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שמלא כל הארץ כבודו. "אבל חברי? הרי הוא בסך הכל בשר ודם כמוני ומלא חסרונות יותר ממני! אמנם אשמור על כבודו ואסייע לו כמיטב יכולתי בעת שזקוק לכך, אבל אין צורך להשקיע בזה יותר מידי. ואם פגעתי בו, מה בכך? הרי אינו בורא העולם אלא אדם פשוט ככל האדם"...

ובאמת, מי שציוה על השבת ועל התפלין, ציווה: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". ואמרו בתלמוד: "באונאת דברים הכתוב מדבר". נמצא שהמצער את חברו בדיבור שלא כדין, עובר איסור מהתורה כאוכל נבלות וטרפות!

ולפיכך הזהירו שם בגמרא ואמרו: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו. שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה". ובשלחן ערוך חושן משפט נפסק: "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו". והמשנה במסכת יומא מכריזה ואומרת: "עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו".

ולא רק שלא לצער את חברו נדרש האדם, אלא גם ליזום יוזמות שיועילו לזולת במה שבידו לעשות. וכמו שכתב רבינו יונה בספרו "שערי תשובה": "...כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו, ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו, אם דל ואם עשיר. וזאת מןהחמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם!" והגר"ח מוולאז'ין היה רגיל לומר כי "כל האדם לא לעצמו נברא, אלא להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות", כמובא בהקדמה מבנו לספר "נפש החיים".

לפיכך, בעת ההכנות שבחודש אלול לקראת הימים הנוראים, יש לאדם לתת את הדעת גם על המצוות שבין אדם לחברו, כנרמז בראשי התיבות של הכתוב: "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". ועוד דרשו דורשי רשומות שנרמז הדבר בראשי תיבות 'אלול', שלא רק שיוודא על ידי מעשיו הטובים ותשובתו בחודש זה שיהיה אהוב למעלה בלבד, אלא: "אהוב למעלה ונחמד למטה". שעל ידי כך יגיע שלם ומתוקן ליום ראש השנה, יום בו נידון כל אדם ואדם, ונגזר עליו כל עתידו.

תועלת מיוחדת

ובעת ניסיון קשה לשנות ממה שהורגל בו, יחזק עצמו בהתבוננות שמלבד עצם ההכרח הנכון לעשות את רצון ה', ומלבד התועלת שבתיקון המעשים במצוות שבין אדם לחברו לקראת יום הדין מצד היותן חיוב גמור ככל המצוות המוטלות על האדם, עוד יש בהן תועלת מיוחדת שיכנסו עמו לפנים משורת הדין בראש השנה. ככתוב בפרשה הנקראת בכל שנה בשבת הסמוכה לראש חודש אלול, פרשת ראה: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים, וְרִחַמְךָ". כפילות המילים צריכה ביאור.

אולם, פעמים שהקדוש ברוך-הוא מעמיד את האדם בניסיון בעניין הנוגע לפעולת חסד או למידת הרחמים כלפי זולתו, ואותו אדם מתחבט עם עצמו האם לסייע לנצרך לעזרתו בגופו או בממונו, או האם לרחם ולמחול למקש המחילה על שחטא ופשע כנגדו. ואינו יודע באותה שעה שניסיון זה נועד לטובתו, כדי שכאשר ידונו בזמן הקרוב בעניינו, יוכל סנגורו במשפט להשתמש ברחמים אלה שהפעיל כלפי חברו, ולבקש מבית דין של מעלה שירחמו עליו בדינו גם כן, מידה כנגד מידה. וזהו שאמר הכתוב: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים – וְרִחַמְךָ". נתן לך ה' הזדמנות להיות בעל רחמים, כדי שעל ידי כך "וְרִחַמְךָ" – תרוחם אתה עצמך. וכמו שלמדו רבותינו ז"ל מפסוק זה כי: "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים".

סוד הניסיונות

והוא מחסדי ה' יתברך עם האדם, להעמידו בניסיונות למען יפיק מהם תועלת רבה אם יעמוד בהם, וכפי שמוכח מפסוק זה. וכן הוא בכל ניסיון בכל ענין יהיה, טמונה הזדמנות פז לפעול גדולות ונצורות, ולהשיג מעלות שאין בידו להשיגן בזמני השגרה. וכמו שאמרו במדרש תנחומא: "אין הקדוש ברוך הוא מעלה את האדם לשררה, עד שבוחן ובודק אותו תחילה, וכיוון שהוא עומד בניסיונו, הוא מעלה אותו לשררה". כמה תפילות התפלל אותו אדם וכמה צדקות נתן כדי שיקדמוהו בעבודתו לתפקיד מנהל, ובקשתו התקבלה אם יוכיח עצמו שרגיש הוא לזולת, והנה נשלח אליו מן השמים אדם שאינו מכיר ומבקש את עזרתו, אך הוא דחאו מעל פניו. ואינו יודע שבדחייתו זו דחה במו ידיו את החתימה על האישור המוכן למילוי בקשתו, ואחר כך מתלונן כל ימיו מדוע לא נענה ה' לבקשתו. הלא על כגון זה נאמר: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ". אבל עובד ה' העומד בנסיונות הנקרים לפניו, זוכה ועלה לגדולה. וזהו שמצאנו ביוסף הצדיק, שתחילה נבחן בנסיון אשת פוטיפר, ורק לאחר שעמד בו עלה לגדולה ולמלכות, וזכה להיקרא 'יוסף הצדיק' לדורות עולם, כמבואר שם במדרש תנחומא. ואילו, לעומתו, שאול המלך, הפסיד את המלוכה כאשר הלך אחר דעת עצמו ורצון העם, ועבר על הוראת ה' יתברך, על אף שעשה זאת מתוך כוונה טובה. ועל טעותו זאת הוכיחו שמואל הנביא באומרו לו: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ, מִזֶּבַח טוֹב. לְהַקְשִׁיב, מֵחֵלֶב אֵילִים".

אריה בסורג

ידוע הרמז שרמזו הקדמונים על הפסוק: "אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא?": 'אריה' ראשי תיבות: אלול, ראש השנה, יום הכיפורים. ומי לא יירא משאגתם של ימים אלו?

אך יש לתמוה, הלא עינינו רואות שישנם יהודים, אפילו שומרי מצוות, שממשיכים בשגרת חייהם בימים אלה, ואינם יראים כלל מאימתם, כיצד, אם כן, ניתן לומר על ימים אלו "מִי לֹא יִירָא"?!

וביאר הגר"י ויצמן בספר "ארמונות הזמן" דבר זה באופן נפלא.

שהנה אדם הנכנס לתומו לביתו ופוגש שם אריה, קופץ לאחוריו בבעתה ומזדעזע. אולם הנכנס לגן חיות ופוגש שם אריה, איננו נבהל ממנו כלל, אלא עומד ומביט בו בשוויון נפש. מה ההבדל?

התשובה פשוטה. כאשר ישנה מחיצה המבדילה בין האדם לבין האריה, הוא אינו נבהל ואינו מתיירא ממנו כלל.

מחיצה המבדלת

כן הוא הדבר גם בימים אלו. ככל שעוונותיו של האדם רבים הם, כך ישנה מחיצה עבה יותר בינו לבין הקב"ה, וכמו שהנביא ישעיה מכריז ואומר:  "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ, וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ. כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם". כלומר, ודאי שביד ה' להושיעכם וביכולתו לשמוע את בקשותיכם, אך אתם במו ידיכם, על ידי עוונותיכם, יצרתם מחיצה עבה המבדילה בינכם לבינו, והיא החוסמת את בקשותיכם ותפילותיכם מלהגיע לפניו, וממילא הם הגורמים לכך שה' לא יושיע אתכם.

מחיצה זו בין האדם לבוראו היא היא הגורמת לאדישות בימים גדולים אלה בלבם של בעלי מדרגה נמוכה, עד כדי שאינם חשים צורך לפשפש במעשיהם לקראת ימי המשפט. וכפי שהמציאות מוכיחה, שדווקא היראי שמים במדרגות היותר גבוהות, הם אלו שמבינים את גודל השעה ויראים מעוצם הדין.

ומכאן שיהודי שאינו חש יראה פנימית בימים הנוראים, יערוך חשבון נפש עם עצמו, שמא עוונותיו מבדילים וחוצצים בינו לבין ה"ארי"ה", ויפשפש במעשיו ויתקנם. או אז ירגיש את גדולת הימים הללו, ויתעלה על ידם למעלות הגבוהות שבידו להגיע אליהן.

מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "האדם במעגל השנה". לרכישה לחצו כאן.