מיכאל וייגל - ישר והפוך

מיכאל וייגל, למי מכם שנראה נורא מוכר מהתמונות ולא מצליח להיזכר מאיפה, שיחק כדמות מפתח בסדרה "הפוך" - אחת התוכניות המצליחות של ערוץ 2 בתחילת שנות ה-90. עלילת הסדרה התרכזה בקבוצה של שמונה צעירים שרצו לעשות כסף תוך כדי חיפוש דרכם בעולם. וייגל, שגילם אז את אבי אדיר, היה היוזם והפעלתן בקבוצה, שהביא אותם כל פעם לנסות דברים כאלה ואחרים. בחיים האמיתיים מדובר היה אז בצעיר מצליח, רווק ושחקן מבוקש, שעתיד גדול עוד היה לפניו, ואחז בתפיסה חילונית מאוד. הוא היה בחור משכיל שהכיר ישר והפוך פילוסופיות זרות והיסטוריה, אבל למעשה לא היה לו רבע מושג מה מתקיים מתחת לאף שלו ממש.

וייגל גדל בהוד השרון, בן לזוג הורים ניצולי שואה. אביו שימש רופא חשוב ומנהל מחלקה, ואמו כאחות רנטגן. "גידלו אותנו עם המון כבוד ליהדות", הוא מספר, "היה קידוש ובית כנסת שנורא אהבתי ללכת אליו עם אבא - אבל יחד עם זאת הייתה גם טלוויזיה. הייתה תחושה של מסורת - סוכה, כיפור, סופגניות - אבל הכל היה בגדר של יופי חיצוני. לא חייתי את הדברים האלה באמת, ומנגד גם מעולם לא הייתה לי שאלה על המקור שלי או על מי שאני. יחד עם זאת, ההורים שלי לא הסתירו את מה שהיה בשואה, מה שנתן לי הרבה מושג על מה זה יהודי".

כבר בגיל צעיר התבלט וייגל כילד מוכשר, שאהב לעשות המון הצגות לחברים, להעביר שעות מול המראה, להציג, להתחפש ולשחק. "אבא שלי היה קוסם בעברו בווינה, והוא לימד אותי המון טריקים וקסמים, וכבר בכיתה ה התחלתי להופיע עם מופע משלי כקוסם בימי הולדת, אפילו בפני גדולים ממני. עם הזמן אמא, שראתה את האהבה שלי לתחום, אמרה לי תשמע, אם כבר שחקן - אז תעשה את זה בצורה רצינית ומסודרת". משם התגלגל וייגל ללמוד בבי"ס נחשב לאומנויות, מאוחר יותר התקבל לתאטרון צה"ל, ובהמשך היה למפקד שבין חניכיו תוכלו למצוא שמות מוכרים כמו עודד מנשה, מיכל ינאי וניצן הס. מיד לאחר הצבא למד משחק בניסן נתיב שלוש שנים, שיחק בערוץ הילדים והגיע להבימה. במקביל גם לוהק לערוץ 2, לסדרה הפוך".

כשוייגל מתאר את שלב הקבלה לקאסט של הסדרה הפוך, אי אפשר לפספס את הניסוח שלו לשלב הזה בחייו: "...ואז ב"ה התקבלתי להפוך".

במבט לאחור, האם אתה באמת מרגיש ככה ומודה לקב"ה שהיית צריך לעבור את כל זה עד שזכית לחזור בתשובה?

"הרבי מלובביץ אמר תמיד שקשת, ככל שהיא נמתחת יותר למטה, כך החץ בסופו של דבר עולה יותר למעלה. אני מאמין באמונה שלמה שכל מה שעברתי משמש אותי גם היום בקדושה, בתור שחקן. אני לא בז לתקופה הקודמת, ואני לא מנותק ממנה. לגבי הקליפות שדבקו בי בדרך- ברור שצריך לרחוץ אותן".

ותודה להבימה

בשלב זה, במקביל לעבודה על "הפוך", לוהק וייגל להצגה מושקעת בהבימה שנקראה "מלחמת אחים". לצורך ההצגה, שעסקה בקנאות דתית ופילוג בעם, עברו השחקנים סדנה בת חצי שנה של מחקר היסטורי דתי ופילוסופי של העם היהודי בימי בית שני.

"אני שיחקתי את יהודה עציון, מראשי המחתרת היהודית, והצלחתי בתור שחקן להגיע למשהו שמאוד קרוב אליו. הייתי אז עם קוקו, עגילים. רמת שרוני, אידיאליסט ושמאלני. בתור שחקן אתה מתגלם בתוך הדמות. כלומר הדמות משפיעה על הנפש שלך כאדם, והרגשתי שזה מאוד מהותי עבורי. לזכות הבימה ייאמר, שהמחקר היה מאוד ישר ועמקני. פתאום נחשפתי לחלק שלם בתוכי שנורא התרגש לבקר במנהרות הכותל או לגלות פן לגמרי אחר של היהדות שלי, אבל מכאן לחיי מעשה בפועל היה עוד תהליך ארוך".

כחודש לאחר שעלתה ההצגה נפטר אביו של וייגל. מיכאל, שהיה קשור לאביו בלב ונפש, החל לשאול את עצמו שאלות קיומיות, כמו על החיים שלאחר המוות. במקביל, במהלך השבעה זכה לביקור מפתיע של מורה לפילוסופיה, אדם דתי, שהיה חלק מהצוות שהכשיר אותו להצגה. אותו מורה הביא לו במתנה ספר, שבחלוף הזמן היווה גורם השפעה נוסף שקירב את וייגל ליהדות.

"אתה רואה בנאדם, כ"כ משכיל ודעתן, שכשהוא הגיש לי את הספר, ציפיתי שזה יהיה איזה ספר על מודעות עצמית, על התמודדות עם אובדן או משהו כזה. אבל להפתעתי הוא הביא לי קיצור שולחן ערוך ואמר לי בפשטות: לכל מוצר שקונים בחנות יש הוראות הפעלה. פה יש הוראות שימוש של הנפש של היהודי, תנסה את זה, זה יעזור לך. יש כאן גם דיני אבלות שנוגעים למצבך. הייתי המום. בהתחלה כשהתחלתי לקרוא בו הייתי בהתכחשות גמורה, אפילו קצת כעסתי. לא הסתדר לי שקם המישהו שיעז להגיד לי כמה זמן להתאבל וכמה זמן מותר לי לבכות. הרי מדובר בכאב הכל כך פרטי שלי. מצד שני, הייתה גם נחמה מסוימת, כי אנחנו כל כך חסרי אונים ואבודים בעולם, ולא יודעים מה באמת קורה שם אחרי המוות. והנה אני עושה משהו שכלי, בלי שאלות. למשל קדיש שהקפדתי לקרוא על אבא. ניחם אותי לדעת שזה עוזר לו. הרגשתי מאוד מחובר ונכון. תוך כדי השבעה כבר הלכתי חצי מטר מעל האדמה".

בשלב זה החל וייגל לחבוש כיפה ואף הקפיד ללכת יום יום לבית הכנסת, על מנת לומר קדיש על אביו במניין. אבל לכל מי שדאג מסביב הוא הסביר ש"אני רק באיזה קטע רוחני כזה כרגע".

אני זוכר שהייתי בהלם טוטאלי

כעבור מספר חודשים פנה לוייגל חבר שביקש ממנו למלא מקום בהצגה שקהל היעד שלה הורכב מנשים חרדיות. "קרו לי שני דברים משמעותיים בעקבות ההצגה הזו", הוא מספר. "קודם כל, לצורך ההצגה הייתי צריך לקרוא המון סיפורים על מסירות נפש של יהודים במהלך ההיסטוריה שלנו, והתרגשתי מכל סיפור וסיפור עד עמקי נשמתי, רק מלחשוב כמה רחוק אנשים היו מוכנים ללכת עם האמונה האמתית שלהם. דבר שני, בהמשך, בהצגה עצמה, יצא לי בפעם הראשונה להיות באינטראקציה עם נשים חרדיות אמתיות וילדיהן הקטנים, כאלה שעד היום ראיתי רק בטלוויזיה, שטוף בצורה בלתי נמנעת בדעות קדומות עליהן.

"אני זוכר שהייתי בהלם טוטאלי מאיך שהן נראות במציאות לעומת איך שאני ציירתי אותן - מכמה שהן לא מוזנחות, לא מאיימות, מהילדים, מהחינוך. ואז כבר הרגשתי שאני מבולבל באמת. מיד לאחר ההצגה פניתי לאותו חבר וביקשתי שישיג לי רב שאוכל לשאול אותו שאלות, שהיו לי למכביר והטרידו אותי מאוד. החבר שלי לא הכיר, אבל הפנה אותי לרבנית מהקהל, שלקחה את המספר שלי, ואמרה שבעלה כבר ייצור איתי קשר".

יום לאחר מכן בעלה של הרבנית כבר יצר קשר עם השחקן המצליח. הרב גרליצקי (שלימים יתברר שהוא רב בית הכנסת אותו נהג וייגל לפקוד מדי יום בקריאת הקדיש על אביו) שמר עם וייגל על קשר טלפוני, ואף הזמין אותו לסעוד אצלו בשבת הקרובה. "בהתחלה סירבתי, אבל אחר כך השתכנעתי כי ידעתי שבטח יש להם אוכל טוב, כמו שלא אכלתי מזמן, כמו בבית".

בליל שישי הגיע וייגל לבית הכנסת, לבוש כולו בלבן לרגל המאורע - עטור בכיפה לבנה גדולה, במכנס הודי לבן, בחולצה שאנטית לבנה בנעלי אולסטאר לבנות ועם הרבה אפטרשייב. מיד לאחר התפילה ניגש אליו הרב גרליצקי ושאל אותו, מבלי לדעת שהוא אותו אורח קרוא שכבר הזמין מראש, איפה הוא עושה שבת, ווייגל ענה לו במבוכה שבדיוק אצלו. "אני זוכר שכשיצאנו מבית הכנסת נורא התפלאתי למה חצי מהשכונה הולכת אחרינו. אח"כ הבנתי שאלה הילדים של הרב. כשנכנסתי אליהם הביתה, הבחנתי בשלט גדול שהתנוסס על הדלת והיה רשום עליו ברוך הבא מלך המשיח. הייתי בטוח שהם תלו את השלט לכבודי, והרגשתי שהם ממש מגזימים בכיבוד האורחים שלהם".

מכאן אפשר לומר שכל השאר כבר היסטוריה - וויגל זכה בפעם הראשונה בחייו לטעום טעם אמיתי של שבת ("היה מדהים, האווירה, האוכל, הדבר תורה, השירים, החמימות המשפחתית הזאת. ממש התחלתי להרגיש בבית. מה עוד צריך יהודי חוץ מזה בערב שבת?"), דבר שהותיר בנפשו זיכרון משמעותי, שגם שנים לאחר מכן הוא נזכר בו בהתרגשות. בעקבות השבת הזו קיבל על עצמו וייגל לשמור שבת, וביום ראשון שלאחר מכן פגש ברב ואמר לו שהוא רוצה להיכנס לישיבה. הרב, להפתעתו, סירב בתוקף לרעיון, ואמר שבמקום זה מעכשיו הם ילמדו ביחד פעם בשבוע תניא, ופעם בשבוע הוא ילמד לבד. "הוא ידע לאזן אותי, שלא אפול מהכל, וגם שאל אם אני בטוח לגבי הכיפה - והתעצבנתי", נזכר וייגל. בשלב זה עוד עדיין היו לו שאלות רבות, אבל זו בהחלט הייתה יריית הפתיחה, דריסת הרגל הראשונה בעולמה של תשובה. המשכה של אותה שנה עבר עליו בהתלבטויות ותהפוכות, כשכל העת מלווה אותו הרב גרליצקי בדרכו. בשבת תשובה של אותה שנה החל לגדל זקן.

פרק האיש מקדש

שנה לאחר מכן נישא וייגל לבעלת תשובה שהייתה במקצועה מורה למוזיקה. היום הם נשואים באושר כבר 12 שנה, הורים לששה ילדים מתוקים. "אני חייב להגיד שהתשובה והאמונה הם דברים מאוד מחזקים לזוגיות, שהיא כשלעצמה נפלאה, אבל עם זאת גם קשה ומצריכה המון סיעתא דשמייא כי יש המון מניעות ועיכובים. האמונה, האידיאל המשותף הזה של גידול ילדים בדרך מסוימת ומקודשת, עוזר מאוד, כי כשיש תוואי ורצון משותף - זה הופך את הדרך לפשוטה הרבה יותר".

אם אתם חושבים שווייגל נאלץ לגנוז את כל הכישרון שלו בעקבות התשובה, אתם טועים ובגדול- היום וייגל נטוע עמוק בתוך עולם המשחק היהודי. אומנם לדבריו יש עדיין הרבה מאוד אטימות מצד הממשל הרפרטוארי בתאטרון, שנובע בעיקר מהפחד להכניס תכנים יהודיים, ולכן ברוב המקרים הפרויקטים שלו אמנם דלי תקציב, אם כי מנגד הוא חש בהם את העשייה הערכית.

בנוסף הוא משחק בהצגות ילדים שונות, ביניהם אחת קבועה - "מאחורי הדבש", ומלמד גברים בשני בתי ספר דתיים למשחק (אספקלריה ותורת החיים), מופיע במופע סטנד-אפ שבו הוא מגולל את סיפורו האישי, ועד היום השתתף בלמעלה מ-40 סרטי ילדים תחת חברת ההפקה ניצוצות של קדושה. אותם סרטים חינוכיים מוקרנים אפילו בתלמודי תורה, ומנגד קהל היעד שלהם מונה גם לא מעט קהל שאינו דתי. "אנשים מחפשים דברים שבקדושה", מסביר וייגל "הם עייפים מהרדידות החברתית. יותר ויותר אנשים מבינים שהיהדות היא המהות שלנו, ושבלעדיה אין שום משמעות". נוסף על כך, בימים אלו ממש יוצא סרט בכיכובו, שנקרא למלא את החלל ועוסק בתחום השידוכים ("סרט צנוע בתכלית הצניעות). בהמשך ישתתף הסרט בפסטיבל ונציה.

"אני חושב שזה צו השעה שאומנים יעשו כמה שהם יכולים, כי זו דרך תקשורת הכי נכונה ונפלאה", אומר וייגל על תחום הקולנוע היהודי. "זה כלי עצום שניתן לשקף דרכו את המציאות שלו. יש כישרונות בלתי רגילים שצריכים לחזק. בכלל, אני חושב שהאומנות שלנו צריכה להיות משלנו".איזו עצה פרקטית היית נותן לאדם שנמצא במצב בו היית בערך לפני כ-13 שנים - מצד אחד נכסף בכל ליבו ומצד שני מרגיש שזה שינוי שהוא לעולם לא יוכל לו?

"המשנה בפרקי אבות אומרת: ועל בינתך אל תישען. האדם צריך להבין שיש מעבר למה שהוא יודע וחושב, ואם הוא מרגיש בלב שיש כיוון - שילך לשיעורי תורה! שיתארח כמוני באיזה שולחן שבת כדי להרגיש את הדברים, לראות אותם מקרוב. לא סתם דוד המלך כותב: טעמו וראו כי טוב. מה הקשר בכלל בין טעם לראייה? התשובה היא שזה כמו אצל ילדים - כשהם לוקחים משהו טעים לפה, העיניים נפתחות מהתלהבות, ולהפך. עד שאתה לא מכניס את הדבר לפה כדי לבדוק - לא ייפתחו לך העיניים! לכן לא צריך לפחד, מקסימום לא יהיה טעים- לא ייפתחו העיניים...זו האינדיקציה".

ושאלה מתבקשת לסיום, כזו שבטח שואלים אותך לא מעט: יש געגוע לעבר לפעמים?

"מי שחי בעבר נקרא עבריין. אז אנחנו לא עבריינים, אני חי בהווה בחיים שלי, שלפעמים יש בהם ירידות ולפעמים עליות, והרבה פעמים הם נפלאים ממש, ואני ממש שמח בהם. יש געגוע להפקה בעלת תקציבים טובים, שתצליח לענות על הרמה האומנותית שהיינו רוצים לייצר. מבאס שמנגד שופכים כסף על שטויות והבל הבלים".

"היום, כשאני מחזק את הטוב שאני מאמין בו דרך האומנות שאני עוסק בה, ולא בהבל הבלים - כשאני למשל זוכה לשמח ילדים בהצגה או לחזק מבוגרים ולהשאיר להם הרבה חומר למחשבה - מבחינתי אני מפיץ בזה אור וטוב, תוך שימוש ביכולות שלי. בספרי המוסר זה נקרא תשובת המשקל, בדרך החסידות מדמים את זה ללקיחת מטבע - פעם אמנם בחרתי להוציא אותה על הנאות העולם הזה ולקלקל, והיום, עם אותה מטבע בדיוק, אני בוחר לתת אותה לצדקה. מעט אור דוחה הרבה מן החושך. ואפרופו אור, בדיוק בתקופה הזו אני חוגג 13 שנה לתשובה שלי. מעין בר מצווה סמלית שכזאת".