"נשארתי ללא בעל, עם שישה ילדים קטנים, ואמונה גדולה בלב"

שום דבר בחייה של ענת נגר, אמא לשישה ילדים, סבתא לנכדים, אחות ומאמנת אישית, אינו מובן מאליו. לא העיסוק שלה, לא עצם היותה אישה חרדית, ובעיקר לא השמחה הגדולה שהיא משרה סביבה, אשר מלווה אותה לכל מקום.

ענת נולדה במושב צלפון הסמוך לירושלים. בשנות ה-70, בעודה ילדה, היא ראתה סביבה את הדור השני של עולי תימן, אשר רבים מהם לא הוסיפו לדבוק במסורת הוריהם, ופרקו עול. "האווירה במושב הייתה די מתירנית", היא מתארת, "התחושה הייתה שהיהדות שייכת כביכול רק לסבים ולסבתות שלנו, כמעט כל הילדים שהיו סביבי התגייסו לצבא והמשיכו למגוון מקומות המרוחקים מאוד מהיהדות. יכולתי בקלות רבה להתדרדר יחד עם כולם, אבל לא יודעת למה – כבר אז הקב"ה שמר עליי ופשוט הייתה לי משיכה פנימית אל היהדות. כשחבריי היו יוצאים למועדונים ולבילויים, אני הייתי נוסעת לבני ברק, משוטטת ברחוב רבי עקיבא, מתפעלת מהקדושה שיש שם ומתחברת אליה. כיום, כשאני מלווה לא מעט אימהות לילדים שמתרחקים מהדרך, אני ממליצה להן: 'פשוט תראו להם את הטוב, את היופי של חיי התורה, תנו להם להרגיש ששווה להם לשמור מצוות כי הם רק ירוויחו מכך. התורה אינה רק רשימת מחויבויות, אלא יש בה כל כך הרבה דברים יפים וטובים'".

לבד בעולם

בשלב הבא בחרה ענת להתמחות במקצוע הסיעוד ואף התחילה לעבוד בבית החולים שערי צדק. במקביל היא התחתנה עם בעלה שהגיע ממשפחה דתית. "ניסינו להתחזק ביחד", היא מתארת, "אך באותו שלב היינו שנינו בלתי מוגדרים, התגוררנו באותם ימים במרכז ירושלים, ובעצמנו לא ידענו להיכן פנינו מועדות. רצינו להיות חלק מהעולם החרדי, אך הרגשנו רחוקים ממנו מאוד, אפשר לומר שאפילו חששנו מפניו".

כאשר בנם הבכור היה בן שלוש חיפשו ענת ובעלה מסגרת לימודית מתאימה עבורו. "אני אישית רציתי מאוד לשלוח אותו לתלמוד תורה, אבל אפילו לא העליתי את הרצון הזה על השפתיים. ידעתי שגם אני וגם בעלי איננו משפחה חרדית קלאסית, ולמה שיקבלו את הבן שלנו לחיידר? לבסוף הייתה סייעתא דשמיא מופלאה מאוד, כאשר הרב שלנו קישר אותנו לתלמוד תורה ידוע בשכונת רמות ד' ולמרבה הפלא התקבלנו. זה הוביל לכך שעברנו להתגורר בשכונה הזו, ובתוך זמן קצר כבר התחברנו לקהילה והפכנו להיות  חלק אמתי ובלתי נפרד ממנה ומהעולם החרדי".

השנים הבאות זכורות לה כשנים היפות ביותר בחייה. "בעלי היה איש קבע בצה"ל, ואני עבדתי כאחות במחלקה ההמטולוגית בשערי צדק. נולדו לנו עוד חמישה ילדים ובסך הכל היו לנו חיים רגועים ושלווים. לא יכולתי לאחל לעצמי שום דבר טוב יותר".

ואז, כמו בסיפורים השחורים ביותר, באחד הימים כשחזר בעלה הביתה, גילתה ענת שמשהו לא נראה לה כשורה. "עד היום אני לא יודעת להסביר מה בדיוק העלה לי את החשד. בעלי צחק עליי כי באותו זמן הוא הרגיש מצוין ואף היה חזק יותר מהרבה אנשים אחרים בגילו. אבל אני התעקשתי, כאחות שנתקלה בחייה במקרים מאוד לא פשוטים, היה משהו בלב שאותת לי שמדובר במשהו רציני, ופשוט התחננתי אליו שילך להיבדק".

אבל אפילו היא לא העלתה בקצה דעתה שהממצאים יהיו קשים כל כך. "בעלי עבר את הבדיקות ובתוך פחות משבועיים נודע לנו על כך שיש לו גידול ממאיר", היא מספרת. באותו רגע התהפכו החיים מקצה לקצה. "בעלי אושפז בבית החולים שערי צדק, שם עבדתי, הוא עבר מסכת טיפולים לא פשוטה במשך כארבעה חודשים, ואז הוא נכנס לניתוח שהיה אמור לשפר את מצבו, אך לצערי הוא לא זכה להתאושש ממנו".

כך, כשהיא בת 40, ארבעה חודשים בלבד אחרי האבחון של המחלה, נותרה ענת ללא בעל, עם שישה ילדים שהקטן שבהם בן 7, כשברור לה שחייה לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו.

(צילום: shutterstock)

"הקב"ה נתן לי כוחות מיוחדים"

יחד עם פטירת בעלה חוותה ענת גם סוג של התמודדות עם האמונה. "תמיד האמנתי בבורא עולם", היא מדגישה, "אבל תמיד זו הייתה אמונה מתוך הודיה ושמחה, כי באמת היו לי חיים נהדרים, והרגשתי עד כמה שאני צריכה להודות. אחרי שבעלי נפטר התחלתי פתאום להבין שחלק מהשליחות שלי כאישה יהודייה הוא לדעת להתבונן אל תוך עצמי ולהודות גם על הדברים הקשים, על הניסיונות, ועל הכאב הנורא שמפלח אותי כל היום, כי הכל מריבונו של עולם, ורק הוא יודע מה טוב לנו".

באותם ימים היא החליטה לעזוב את עבודתה בבית החולים שערי צדק. "היה לי קשה להמשיך להגיע מידי יום למקום בו טופל ונפטר בעלי", היא מסבירה, "וגם היה לי קשה להמשיך לפגוש מטופלים ובני משפחות שחווים כל כך הרבה צער וכאב. חיפשתי שליחות אחרת, וזה דווקא התחבר לי עם מקצוע האימון האישי, אותו התחלתי ללמוד כבר כמה שנים קודם לכן.  עד אז עסקתי בו באופן צדדי, אך מאז שבעלי נפטר זה הפך לעיסוק המרכזי של חיי".

ענת גם מדגישה כי דווקא העובדה שיש נשים שבאות אליה כדי להתאמן ולחזק את האישיות שלהן, היא זו שגם חיזקה אותה באותם ימים. "הרגשתי שכל העיניים נשואות אליי, והמטופלות שלי מבקשות לראות בזמן אמת איך אני מצליחה להתמודד. הבנתי שזה הרגע בו אני יכולה להועיל להן יותר מאי פעם, כי זה הלימוד המוחשי ביותר שיכול להיות. כמובן שלרגע לא היה קל. אין משהו כואב יותר מזה שאת צריכה ללמוד עם הבנים שלך, כי אין להם אבא שיוכל לעשות זאת, או לנהל שולחן שבת לבד, או בהמשך – להוביל אותם לחופה, מבלי שבעלך, האדם הקרוב אלייך ביותר, יהיה שותף לאירוע המרגש.

"בנוסף, הייתה גם ההתמודדות היום-יומית מבחינה טכנית, כי ניהול בית עם שישה ילדים הוא משימה מורכבת ביותר. כשאני מסתכלת כיום על ההתמודדות שלי באותן שנים, אני בטוחה באופן חד משמעי שהקב"ה נתן לי כוחות מיוחדים כדי שאצליח להתגבר ולהתמודד".

"ההצלחה האמתית היא ליהנות מהדרך"

האימון האישי שהפך לעיסוק המרכזי בחייה מלווה אותה עד היום, יחד עם שיעורי תורה שהיא מוסרת בקביעות. "כיום אני יודעת שראייה חיובית היא הבסיס לכל ההתמודדות שלנו בעולם", מבהירה ענת, "זהו גם המוטו שבאמצעותו אני מלווה נשים. אני מסבירה להן שלכולנו יש את הסיבות הכי טובות להאשים את כל מי שסביבנו ולהישאב לתוך מרה שחורה, כי בסופו של דבר לאף אחת מאתנו לא קל, וכולנו חוות ניסיונות. אבל מה זה יעזור לנו אם ננהג כך? הרי זה לא יוביל אותנו לשום מקום. לכן פיתחתי שיטה ייעודית באימון: 'העבר אין, העתיד מניין, וההווה עדיין'. פשוט להשתדל לראות את מה שעדיין קיים, ולשמוח במה שיש לנו.

"אני מעבירה כיום לא מעט הרצאות וסדנאות בנושאי הצלחה והעצמה", מוסיפה ענת, "מילות המפתח שלי הן 'שינוי' ו'הצלחה'". כמי שבאה עם רקע רפואי עשיר יודעת ענת להסביר לנשים שהיא מלווה כי כמו שבעולם הרפואה מרוכז ה-D.N.A שלנו במח העצם, וכשרוצים לדעת מאיזו מחלה גנטית סובל המטופל, לוקחים את מח העצם ובודקים אותו, כך גם  המרכיב הרוחני שלנו נמצא בתוך העצמות, וכשאנחנו רוצים להעצים את עצמנו, אנחנו מוכרחים להסתכל לתוך העצמיות שלנו – לתוך הפנימיות. ידוע שכאשר הקב"ה ברא את אדם וחוה, הוא השתמש במונח של 'אישה – עצם מעצמותיי'. זה מלמד אותנו עד כמה הנושא של העצמה נשית שכל כך הרבה מדברים אליו, אינו מתבטא ביכולת 'לעוף על עצמנו', אלא  ביכולת לחזור לאותו מרכיב ריכוזי אלוקי. בחסידות מדברים הרבה על הנפש האלוקית שלנו, כי בכך האדם נבחן. כל החיים שלנו הם תהליך ארוך של אימון, גדילה והעצמה".

מיהן בעיקר הנשים שבאות להתאמן אצלך?

"באות אליי נשים מכל הסוגים, ביניהן הרבה מאוד רווקות, חלקן ברוך ה' זכו להתארס ולהקים בתים, אחרי שעשו עם עצמן תהליך ממושך. יש גם נשים מבוגרות שמגיעות לליווי, ויש שבאות עם כל מיני משברים או תהליכים זוגיים. עם ישראל עובר הרבה התמודדות, אני מרגישה זכות להיות שליחה טובה ולעזור לנשים בדרך".

כחלק מהליווי שאת מעניקה, את גם משתפת את הנשים בסיפור האישי שלך?

"לפעמים אני אכן משתפת, בעיקר כשאני רוצה להמחיש להן עד כמה שהיכולות שלנו קטנות אל מול הכוחות של ריבונו של עולם. הרי בעלי נפטר בגיל 45, בלי שום מחלות רקע, בלי תסמינים ובלי סימפטומים, פשוט כי כך רצה אלוקים. אני מדגישה להן שרצונו של הקב"ה חזק יותר מכל רצון אישי שלנו, ויחד עם זאת, הוא זה שגם מעניק את הכוחות ולכן אין לנו על מי להישען, אלא רק עליו. אבל יש גם מקרים בהם אני מרגישה שלא נכון להוסיף צער על המתאמנות, ואז אני לא משתפת בסיפורי. השיתוף מגיע רק כאשר ברור לי שהוא יכול לעזור".

ולסיום מדגישה ענת כי המילה שעליה היא חוזרת הכי הרבה במהלך האימונים היא "להצליח". "המילה 'להצליח' לקוחה מהשורש צ.ל.ח'", היא מדגישה, "זהו השורש המשמש אותנו גם למילים המבטאות את היכולת לצלוח את הדרך עד ליעד. לפעמים נשים מרגישות שאם הם ניסו ולא הצליחו, אז זה לא שווה, אבל אני מדגישה להן תמיד שההצלחה אינה מושפעת מהתוצאה. עצם זה שניסינו ואפילו נהנינו מהדרך, זוהי כבר ההצלחה, בלי שום קשר לתוצאה".